בשבע 481: הכל בגלל פתק קטן

המקרר של משפחת כתבני מלא עד אפס מקום. כל צדדי המקרר עמוסים בפתקים ובמגנטים שמצמידים אותם - הזמנות, הודעות ומסרים לרוב

חגית רוזנבאום (רוטנברג) , כ"ג בשבט תשע"ב

המקרר של משפחת כתבני מלא עד אפס מקום. לא, אין הכוונה לקופסאות וסירי מזון שממלאים אותו. הוא מלא מבחוץ: כל צדדי המקרר עמוסים בפתקים ובמגנטים שמצמידים אותם - הזמנות, הודעות ומסרים לרוב. לפעמים, מרוב פתקים, אמא כתבני לא מצליחה לפתוח את דלת המקרר...

אז למה יש להם כל כך הרבה פתקים, אתם בטח שואלים. אז ככה: בני משפחת כתבני הם אנשים מאוד עסוקים, אפילו ניר בן השש הוא ילד עם לוח זמנים צפוף. מיד כשהוא חוזר מבית הספר, יש לו חוג יצירה או ספורט. אחותו הגדולה, עינת, נמצאת כל היום בסניף, לפעמים אפילו בשעות הלימודים... גלעד בן העשר מבלה את רוב שעותיו באימונים בקבוצת הקט-רגל השכונתית, ושירה היא תולעת ספרים שכל היום יושבת בחדר וקוראת, ואין לה חשק לדבר עם אף אחד כשהיא באמצע ספר מותח במיוחד.

גם אבא ואמא כתבני חוזרים הביתה מאוחר מהעבודה, לפעמים הילדים פוגשים אותם רק לפני השינה. כך יוצא שבעצם אצל משפחת כתבני לא כל כך מדברים אחד עם השני, פשוט אין להם זמן. ובשביל זה יש להם מקרר: כל אחד שרוצה להודיע, לומר או לבקש משהו מהשני, משאיר על המקרר פתק עם ההודעה, ויוצא לדרכו. בדרך כלל זה עבד אצלם לא רע, אבל שבוע אחד התברר ששיטת המקרר הפכה לכישלון חרוץ.

זה התחיל בבוקר יום ראשון. שירה ניגשה למקרר וגילתה פתק מאמא: "אני מגיעה היום בשש לקחת אותך לרופא שיניים, תהיי מוכנה בזמן!". שירה לא הבינה – היא לא זכרה שום תור לרופא שיניים שנקבע לה. וחוץ מזה, בשעה שש היא התכוונה ללכת לספרייה ולהחליף עוד חמישה ספרים לפני שהיא נסגרת. מה, היא תפסיד את זה בשביל רופא שיניים? היא משכה בכתפיה בחוסר ברירה, וחזרה לחדרה לשקוע בקריאת כרך עב כרס של סיפור היסטורי.

בשעה שש אמא נכנסה הביתה בזריזות וקראה: "נו, את מוכנה? אנחנו כבר מאחרות לרופא השיניים!" שירה יצאה מחדרה לבושה, ובידה כמובן – ספר. "כן, אפשר לנסוע. לא ידעתי בכלל שאני צריכה רופא שיניים". אמא הביטה בשירה בתימהון: "מה? באמת אין לך תור לרופא שיניים, השארתי פתק לעינת על התור שלה... איפה היא בכלל?".

שירה הרגישה את האכזבה מחלחלת במורד גרונה: היא סתם התכוננה, והפסידה את זמן החלפת הספרים על טעות טיפשית! לאמא, שדרשה לדעת איפה עינת, ענתה בחצי פה: "את לא זוכרת שעינת יצאה לטיול שנתי של שלושה ימים? היא אפילו לא קראה את הפתק שלך...".

למחרת, כשצלצל הטלפון, ניר היה היחיד בבית. הוא ענה לטלפון, ומאחורי האפרכסת דיבר קול של מישהו שנשמע כמו איש חשוב. "תמסור לאבא שמר יצחקי מהעבודה רוצה לתת לו תפקיד מאוד חשוב, אבל הוא חייב לחזור אליי הערב", הזהיר הקול. ניר מיהר לקחת פתק, ובכתב יד של כיתה א' רשם: "אבא, יצחקי אומר שיש משהו חשוב, תחזור הערב!".

כשאבא חזר הוא התיישב לאכול ארוחת ערב, אבל הוא לא ראה על המקרר שום פתק על יצחקי. הרוח שנשבה בצהריים דרך חלון המטבח העיפה את הפתק ששכן אחר כבוד מתחת למגירת הירקות.

למחרת אבא חזר מהעבודה קצת עצוב. הוא סיפר לאמא: "את יודעת. המנהל שלי, מר יצחקי, אמר לי שהוא רצה לתת לי תפקיד מאוד חשוב, והוא השאיר לי אתמול הודעה, אבל לא ראיתי שום פתק על המקרר! ועכשיו הפסדתי הכל, כי הוא כבר נתן את זה למישהו אחר", הרכין אבא את ראשו בצער.

אמא ואבא כתבני הרימו עיניים יגעות והביטו אל המקרר העמוס. "אתה יודע מה, אבא? אולי מהיום במקום פתקים, נעבור לשיחות פנים אל פנים?" חייכה אמא, ואבא הנהן במרץ. מאז המקרר שלהם כמעט ריק לגמרי. מבחוץ כמובן.