בשבע 481: לזכות את אילנה

פסק הדין המזכה, שנסמך על הלכות חדשות שנכתבו במיוחד עבורה, לא הסיר מעל אילנה דיין את עננת חוסר ההגינות וחוסר המקצועיות

יאיר שפירא , כ"ג בשבט תשע"ב

פסק הדין המזכה, שנסמך על הלכות חדשות שנכתבו במיוחד עבורה, לא הסיר מעל אילנה דיין את עננת חוסר ההגינות וחוסר המקצועיות * חוק הסוביודיצה הוא כבר מזמן אות מתה, וכעת השופטים ביצעו בו וידוא הריגה * על פי השופט פוגלמן, עיתונאי יהיה פטור מלפצות את מי שהושמץ על ידו כאשר עשה זאת 'בתום לב'

עשרה ימים חלפו מאז פרסם בית המשפט העליון את פסק דינו בערעורה של אילנה דיין בפרשת סרן ר'. הררי מילים בכתב ובעל פה אודות פסק הדין נכתבו מאז בכלי התקשורת השונים. ולנו, שלא הספקנו לצלוח את מאה ושישה עשר העמודים שכתבו השופטים עד למועד סגירת הגיליון בשבוע שעבר, לא נותר אלא לאסוף ולהציג פכים קטנים שנשכחו או שהוצנעו בפרשת פסק הדין ההיסטורי, פסק דין שהתיר לעיתונאי לפרסם שקרים, ובלבד שהוא יקפיד להסוות את כוונותיו על פי המתכון שהניחו בפניו השופטים.

אילנה דיין 

מגישת 'עובדה' הוצגה בשבוע וחצי האחרון כמנצחת, וכמי שעננת חוסר ההגינות וחוסר המקצועיות הוסרה מעל לראשה. אלא שגם אם נתעלם מהמהפכה שעשו השופטים בהלכות תביעות לשון הרע נגד העיתונות וממטבעות הלשון המשפטיים שהונפקו במיוחד למענה של דיין, הרי שעדיין, אפילו הרכב אוהד במיוחד ועיוור למחצה לא הצליח להתעלם מהמניפולציות שעשו דיין וצוותה באותו תחקיר.

במציאות העובדתית סרן ר' הסתער רגלית תחת ירי צלפים לכיוון הדמות שהתקרבה למוצב. בתוכנית 'עובדה', בצמוד לפס הקול מרשת הקשר הצבאית בה מדווח ר' על ההסתערות, בחרו לשבץ תמונה של ג'יפ צבאי השועט במוצב. הרושם שנוצר הוא כאילו ר' נסע, הרג ילדה וחזר. סגן נשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין, שכתב את חלק הארי של פסק הדין, כינה זאת בלשון המתונה הנהוגה בין השופטים כ"בחירה מצערת".

צוותה של דיין הדביק תמונות וידאו של חיילים חוגגים במוצב בסמוך לדיווח על הרג הילדה, למרות שידע כי הקטע צולם ביום אחר ובנסיבות אחרות. האנדרסטייטמנט של השופט ריבלין קבע כי דרך הצגת הדברים "היתה קלוקלת". באופן דומה הדביקו ב'עובדה' קטע וידאו שבו נראה ירי ממקלע רימונים, ואחריו מתווכחים החיילים מי מביניהם ינקה את הנשק שירה. הצופה מתרשם שאחרי שחיילי המוצב הפעילו מערכות נשק כבדות נגד ילדה והרגוה, הם אטמו את ליבם והתעסקו במריבות קטנוניות. אלא שגם הקטע הזה היה קשור לאירוע אחר ולזמן אחר. דוגמאות אלה ואחרות הביאו את השופט ריבלין למסקנה שהועלמה בדיווח התקשורתי, כי אילנה דיין הוציאה "את דיבתם של חייליו (של סרן ר') ושל רשויות הצבא", אך מאחר שהתביעה היא של סרן ר' ולא שלהם "אין אנו נדרשים לכך כאן".

 

 ג'נין ג'נין 

אם סיפורי עלילות על חיילי צה"ל תוך שימוש בטכניקה של הדבקת קטעי וידאו כדי ליצור מצג שווא של אכזריות בלתי אנושית וחשד לפשעי מלחמה, מזכירים לכם את פרשת סרטו של מוחמד בכרי, אתם לא לבד. נזכיר כי במסגרת מאמצי התעמולה הערביים לאחר מבצע חומת מגן הפיק מוחמד בכרי סרט, שמומן בין השאר על ידי הרשות הפלשתינית, בו נטען כי צה"ל ביצע במחנה הפליטים בג'נין פשעי מלחמה. פעמיים הגיע הסרט לפתחו של בית המשפט העליון. בפעם הראשונה התקבלה עתירתו של בכרי נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות שפסלה את הסרט להקרנה מסחרית. בפעם השנייה נדחה ערעורם של חיילי צה"ל על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי בכרי לא יפצה את לוחמי צה"ל על שהוציא את דיבתם, שכן החוק אינו מטיל פיצויים על הוצאת דיבתו של ציבור שלם. בשתי הפעמים קבעו השופטים כי הסרט הוא עלילה רצופת שקרים ומניפולציות. בין השאר הדביק בכרי שני קטעים, באחד נראה נגמ"ש שועט ובשני נראים פצועים ערבים מבוהלים, באופן שנראה כאילו החיילים דרסו פצועים ערבים.

לא נטען כמובן שהכתבה של דיין - בכל זאת עיתונאית ציונית - משתווה לפרופגנדה של בכרי. אך נמנה שבע פעמים בהם נדרשו השופטים לחזור לפסיקה אודות 'ג'נין ג'נין', לרבות בעניין הדבקת קטעי הווידיאו, כדי למתוח את חופש הביטוי וחופש העיתונות עד כדי חילוצה של דיין מהרשעה.

סרן ר' בבית המשפט העליון צילום: פלאש 90

 נעם סולברג

אמנם קשה להניח שסולברג שבע נחת מהפיכת פסק דינו על ידי שופטי בית המשפט העליון, אבל ספק גם אם היה זה היום הקשה בחייו. ראשית, כמובן, הוא כבר נבחר לבית המשפט העליון עוד בטרם פורסם פסק הדין. יתרה מכך, פסק הדין המזכה היה צפוי, ולמרות זאת תמכו שופטי העליון במינויו. העיתונות חבטה בו מעט בכותרות הידיעות והפרשנויות שהתפרסמו סביב פסק הדין, אך נאלצה להסתפק בזה, שהרי סולברג לא יכול היה לפסוק אחרת ממה שפסק. השופט ריבלין, יחד עם חבריו השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית, מיעטו לתקוף את פסק דינו של סולברג על בסיס ההלכה המשפטית הנוהגת. הם פשוט שינו את ההלכות שקבע בעבר בית המשפט העליון בנושאי תביעות דיבה, ורק כך הצליחו לחלץ את דיין מלשלם על התחקיר שלה. השופטים שינו את הכללים, וטרחו להודיע על כך. השופט פוגלמן אפילו התלבט בפסק דינו מאימתי תחול ההלכה החדשה והמהפכנית שנקבעה בפסק הדין בעניין הגנת תום הלב (ועל כך בהמשך).
צוותה של דיין הדביק תמונות וידאו של חיילים חוגגים במוצב בסמוך לדיווח על הרג הילדה, למרות שידע כי הקטע צולם ביום אחר ובנסיבות אחרות. האנדרסטייטמנט של השופט ריבלין קבע כי דרך הצגת הדברים "היתה קלוקלת"

כשכתב סולברג את פסק הדין הוא היה שופט מחוזי הכפוף להלכות בית המשפט העליון, ולא יכול היה לנחש כי עמיתיו לעתיד יבחרו לקבוע בתיק הזה לפחות שתי הלכות חדשות. כעת סולברג עצמו הוא שופט עליון שיכול לחדש הלכות, והוא מגיע לערכאה העליונה כמי שהתמחה במשך שנים בתביעות דיבה. למעשה אין שופט בבית המשפט העליון שניסיונו בנושא מתקרב לזה של סולברג. פסק הדין הנוכחי הפך את תחום תביעות הדיבה על פניו והותיר אחריו שאלות רבות פתוחות, שימצאו את מילואן בפסקי הדין של בית המשפט העליון בשנים הקרובות. סביר להניח כי לסולברג יהיה בזה חלק לא מבוטל.

 מס שפתיים לסוביודיצה

"לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו", נכתב בסעיף 71 לחוק בתי המשפט. החוק אוסר את הפרסום גם ללא כוונה כזאת כאשר אפשר לצפות מראש "את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לוודאי". עוד קובע החוק כי "יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום". כל מי שעובר על החוק צפוי לשנת מאסר אחת, אך על החוק הזה כולם עוברים וכמעט דבר לא נעשה. פה ושם בחמישים השנים האחרונות היו מספר העמדות לדין והרשעות, אך די אם תעלו בזיכרונכם את משפט קצב כדי להבין שלמעשה מדובר בחוק שהוא 'אות מתה'.

בפרשת סרן ר' עברה לכאורה אילנה דיין גם היא על חוק הסוביודיצה. היא לא הועמדה לדין, כפי שכמעט אף עיתונאי לא עומד לדין על עבירה שכזו. אך הפעם בית המשפט הרחיב דווקא בחובתה של העיתונות לעסוק באופן אינטנסיבי בסוגיות המונחות לפתחו של בית המשפט. השופט עמית כתב כי "התופעה של שפיטה על ידי התקשורת היא בלתי רצויה בעליל", אך הוסיף כי "התקשורת אינה מנועה מלעסוק גם בנושאים המגיעים למערכת המשפט, ואיסור כגון דא מנוגד לנשמת אפה של התקשורת ולאינסטינקט הבסיסי של כל כלי תקשורת - להיות הראשון לחשוף ולהקדים את האחרים". הוא יצא ידי חובה באמירה שהכל בכפוף לכללי הסוביודיצה. השופט ריבלין שילם גם הוא מס שפתיים בעניין וציין בביטחון כי "בכך לא גרענו מאומה מהצורך להקפיד עם כללי הסוב-יודיצה", אך ברור כי פסק דינו של העליון לקח את האות המתה של הסוביודיצה ועשה בה וידוא הריגה. אין זו הפעם הראשונה ששופטי בית המשפט העליון מבטלים חוק של הכנסת, אך זו הפעם הראשונה שהם מתכחשים לכך שזה מה שהם עשו.

 כמו באמריקה

השופטים הם אזרחי העולם הגדול, ובלבד שהוא דובר אנגלית, שהרי בשפות אחרות שופטי בית המשפט העליון שולטים פחות. השפעת הדין האמריקני על הפסיקה בישראל גברה בהשראתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. כחבר באקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים ומרצה באוניברסיטאות המובילות ייל והרווארד, הפך ברק את החוק האמריקני למקור השראה חשוב בפסיקה בישראל. בפסק הדין הנוכחי נראה כי השופט ריבלין לקח את האמריקניזציה של המשפט צעד אחד גדול קדימה. כמעט כל המקורות שריבלין נסמך עליהם בדרך למהפך שעשה עם חבריו בנושא הדיבה, לקוחים מהחוק האמריקני ומפסיקות בתי המשפט בארה"ב. השופט פוגלמן מצא מספר סימוכין לפסק הדין גם במשפט האנגלי העכשווי ובמשפט הקנדי.

אמת בפרסום

"אם ההגנה היחידה העומדת לרשותו של עיתונאי מפני תביעת לשון הרע, בגין פרסום עובדות היא 'אמת הפרסום' כפי שפורשה בפסיקה, ואין בלתה, עלול להיווצר מצב שבו עיתונאים יימנעו מפרסום ידיעות אמת שיש בהן עניין ציבורי, בשל החשש שמא לא יוכלו להוכיח את דבר אמיתותן בבית המשפט". המשפט המדהים הזה הוא ציטוט מפסק דינו של השופט פוגלמן, שקבע כי מעתה האמת אינה עניין הכרחי בכתיבה עיתונאית. פוגלמן מציע להסתפק בהגנת 'תום לב' כדי לפתור עיתונאי מלפצות את מי שהושמץ על ידו על לשווא. פוגלמן מבקש לבחון האם העיתונאי התבסס על 'מקורות סבירים' ועשה 'מאמצים סבירים' כדי לאמת את הדברים שנמסרו לו, האם הטון של הכתבה היה הגון והאם הנושא טופל בצורה מאוזנת. פוגלמן מציע למשל כי תום ליבו של העיתונאי ייחשב כמוכח כאשר התברר כי היה ברשותו מידע מכפיש נוסף על מושא הכתבה והוא בחר שלא לפרסמו. הוא מותיר לבתי המשפט לקבוע בכל פעם מה היה 'היסוד הנפשי' של העיתונאי הפוגע, ולפתור אותו בלא כלום אם הגיע למסקנה שהעיתונאי היה משוכנע בשעת הכתיבה בכל ליבו כי מדובר באמת.

וזו הבשורה העיקרית לאזרחי ישראל העולה מפסק הדין: שמם הטוב אינו תלוי יותר במה שעשו או לא עשו. מעתה הוא תלוי בתחושותיהם הפנימיות של שניים - העיתונאי והשופט.

מתאים למשטרים אפלים

כאשר איתמר בן גביר עמד בפני בית המשפט והביא ראיות על גובה הפיצויים שנוהגים שופטים לפסוק לאזרחים שנעצרו במעצר שווא על ידי המשטרה, הוא הביא בפני השופטת בעיקר פסקי דין בהם שילמה המשטרה פיצוי בנסיבות שכאלה לאיתמר בן גביר. בפעם הבאה, במעמד דומה, הוא יוכל להניח כתקדים על שולחן בית המשפט גם את פסק דינה של שופטת בית המשפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר צבן, שפסקה לו השבוע פיצוי של 12 אלף שקלים על מעצר שווא. באותה הזדמנות היא פסקה פיצוי של ארבעת אלפים שקלים לעוד מספר אזרחים, ביניהם פעילי ימין בולטים כנדיה מטר ודניאלה וייס, אשר עוכבו לשווא לפני שלוש וחצי שנים בידי משטרת מודיעין. מטרת מעצר השווא היתה למנוע הפגנה מול ביתו של מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, גדי שמני. הפעילים עוכבו למספר שעות עוד לפני שנכנסו ליישוב בו מתגורר שמני, שעה ויותר לפני שהמשטרה הכריזה על משמרת המחאה שם כלא חוקית.

את השופטת בר-אשר צבן הדאיגה במיוחד "הפגיעה בזכויותיהם ונקיטה בצעדים שמתאימים למשטרים אפלים, שבהם נשללת חירותם של אזרחים לבל יעזו להביע את דעותיהם בפומבי". אותנו מדאיגה לא פחות התנהלות המשטרה מול בית המשפט. תגובות לבית המשפט הניתנות באיחור של חודשים, קציני משטרה שאינם אומרים אמת מעל דוכן העדים, דוחות מודיעין שאי אפשר לאתרם ויומני פעולה שאבדו פתע פתאום.