בשבע 481: תנו לנו רב טוראי

הרב הצבאי הראשי צריך להיות פשוט רב, לא טייס ולא קצין בסיירת. כך יובטח שהרב יתמקד בתפקידו העיקרי - שמירת ההלכה בצה"ל

עמנואל שילה , כ"ג בשבט תשע"ב

1. כאשר מונה הרב אביחי רונצקי לתפקיד הרב הצבאי הראשי, דובר על כך שעברו כקצין בסיירת שקד וכקצין קרבי בכיר במילואים יסייע לו להצליח בתפקידו ברבנות הצבאית. רבצ"ר בעל עבר קרבי אמור להכיר היטב ולעומק את תנאי חייו של החייל הקרבי - שלא כמו מי שהתגייסו הישר לרבנות הצבאית ומעולם לא שכבו במארב או סיירו על קו גבול. נוסף לכך, המחשבה היתה שבזכות עברו כקצין קרבי יזכה הרב רונצקי ליותר הערכה ושיתוף פעולה מצד הרמטכ"ל ובכירי הצבא. קו מחשבה דומה הביא גם לבחירת מחליפו, הרב רפי פרץ, שגם הוא הגיע לדרגת סגן אלוף בצה"ל כטייס מסוקים.

אך בחלוף הזמן והאירועים מסתבר שיש גם חסרונות לא מעטים בקונספציית הרב הצבאי הקרבי. ייתכן שככלות הכול מינויו של רב צבאי שדרגתו הבכירה ניתנה לו בעיקר בזכות רבנותו יניב תוצאות טובות יותר בתחום שמירת ההלכה בצה"ל.

2. הרב רונצקי זכה להערכה רבה בציבור הדתי בזכות מסירותו המופלאה לתפקידו, ובזכות התחושה שהוא הצליח להחדיר רוח יהודית איתנה בקרב כלל חיילי צה"ל ומפקדיו. מייד לאחר כניסתו לתפקיד הגדיר הרבצ"ר רונצקי את תפקידו באופן שונה מכפי שנתפש עד אז. הוא אמנם לא התנער מהצורך לדאוג לפרטי הלכה כמו כשרות, שבת ועירובין, אבל ברור היה שהוא רואה באלו פרטים קטנים שלא למענם עזב את עיסוקיו ואת ישיבתו וחזר לשרת בקבע. את עיקר תפקידו ראה בטיפוח רוח הלחימה של צה"ל מתוך תעצומות הרוח הנובעות ממורשת ישראל. הוא ראה את תפקידה של הרבנות בראשותו כלא פחות ממרכיב חיוני במוכנותו של צה"ל למלחמה.

מתוך גישה זו החלו לשים דגש ברבנות הצבאית על חיזוק התודעה היהודית בצה"ל. אחת ההשלכות היתה ויתור על הצורך בהסמכה לרבנות לשם קבלת תפקיד של רב צבאי. שהרי אם חיזוק רוח הלחימה הוא תפקידו העיקרי של רב צבאי, אין ספק שכישוריו של מרצה ליהדות כריזמטי וסוחף עדיפים על אלה של אברך למדן השולט בכל סעיף קטן בהלכות תערובות.

אך בסופו של דבר מסתבר שיותר מדי אנשים בצה"ל הרגישו מאוימים על ידי גישתו של הרב רונצקי. קצינים בכירים מסוימים, כמו גם עיתונאי 'הארץ', מוכנים איכשהו לקבל רב צבאי שדואג לכך שחיילים דתיים יזכו לאוכל כשר ולסביבת שירות שאינה פוגעת במצפונם הדתי. הוא גם יכול מבחינתם להביא תועלת בזיהוי חללים, ולהשתתף בהלוויות ובטקסים. אבל החתירה של הרצב"ר ואנשיו להיות מעין כהן משוח מלחמה שהלוחמים שואבים ממנו השראה ורוח לחימה, התבררה כגורם מאיים על האגף החילוני-שמאלני. כשם שאנחנו לא רוצים שהשירות הצבאי יוציא את בנינו לחילוניות, כך הם חרדים מהאפשרות שמישהו בצה"ל יקרב את בניהם ליהדות. בחיל החינוך החלו להישמע טענות שהרבנות האימפריאליסטית מספחת לעצמה תחומים הנתונים לאחריותו. נפתחה מערכה תקשורתית שבעקבותיה החלו לדבר בצה"ל על החלפתו של הרב רונצקי, ובתום קדנציה קצרה של שלוש שנים בלבד הראו לו את הדלת החוצה.

3.  גם הרב רפי פרץ ממשיך, עם דגשים משלו, בגישה דומה לזו של הרב רונצקי. במקום להצטמצם בטיפול בשמירת ההלכה בצה"ל, טיפול שמטבע הדברים משרת בעיקר את החיילים שומרי המצוות, הוא מדבר על "רבנות צבאית של כולם". אך בעוד שעל ערכי אחוות הלוחמים ולכידות היחידה יש עוד אחראים בצה"ל, הרי שלערכים הלכתיים מובהקים כמו זכותו של חייל דתי להקפיד על צניעות - אין מלבד הרבנות הצבאית מי שידאג. וכך, במקום שייווצר מצב מאוזן כתוצאה מכך שכל צד נאבק על מה שהוא ממונה עליו, אנו רואים את הרבנות הצבאית ותומכיה, בשם הדאגה ללכידות הצבא, מגלים הבנה לטענות הפמיניסטיות המקדשות את הצורך להשמיע בטקסים שירת נשים. את מעמד המרא דאתרא הרבנות תובעת לעצמה לא כדי לגרום לבכירי צה"ל לקבל על עצמם תקן הלכתי ראוי, אלא כדי לחייב את החיילים הדתיים להתנהל לפי תקן הלכתי של בדיעבד. וכך נדחק הצידה הפתרון הפשוט לכאורה, לפיו נשים יוכלו לקחת חלק בכל טקס בתפקידים שונים, אבל שירת נשים לא תישמע בטקס שההשתתפות בו היא חובה.

4.  ייתכן אם כן שדווקא רבנים בעלי עבר של קצין קרבי נוטים יותר להזדהות עם המערכת, ומצפים מהחייל הדתי להתאים את עצמו אליה. במקום שבו רב צבאי שרבנותו אומנותו לא היה רואה אלא את ההלכה הפשוטה, קצינים בכירים שהוסבו לרבנים צבאיים נכנסים לפרצה דחוקה כדי להקל על הקצונה הבכירה - שהם חשים את עצמם שייכים אליה.

אז אולי בכל זאת מוטב לרדת מהעץ של רבנות צבאית שמפיחה רוח לחימה בכלל צה"ל, ולהתכנס בחזרה אל תפקידה המסורתי של הרבנות. כל עוד רוב הצבא עדיין אינו חובש כיפה, רוח לחימה יהודית תתקבל הרבה יותר טוב אם מי שיפיץ אותה יהיו מפקדים קרביים חדורי אמונה שאינם רבנים צבאיים. כמו שקצין רפואה ראשי והפרקליט הצבאי הראשי צריכים להיות בעיקר מקצוענים בתחומם, כך גם הרבצ"ר צריך להיות קודם כל רב במובן הפשוט. אין צורך ברב רב-סרן, תנו לנו רב טוראי.

 היא זכאית

פסק הדין של בית המשפט העליון שזיכה את אילנה דיין נראה כמו פשרה מפא"יניקית שנועדה לתת לכל אחד מהצדדים הנוגעים בדבר חלק ממבוקשו.

מתקבל הרושם כי הנחת היסוד לדיון בערעור היתה שאת יקירת הבראנז'ה המשפטית והתקשורתית צריך לזכות ולהציל מנזק כלכלי ומפגיעה במוניטין. אך כדי שהאמת והצדק לא ייצאו מקופחים לחלוטין, יצאו השופטים ידי חובה בדברי כיבושין על עיוותים שונים בכתבתה של אילנה דיין, אך לא כאלה שעולים לכדי הרשעה בלשון הרע.

מצד שני, אין ספק שסרן ר' נפל קורבן להשמצות קשות, ולא ייתכן שבנוסף לכך עוד יישאר עם ארנק ריק בגלל הוצאות המשפט. לכן נמצאה הנוסחה היצירתית לפיה מה ששודר בתכנית 'עובדה' עצמה אינו לשון הרע, אבל הפרומו לתכנית דווקא כן מכיל בתוכו דברי לשון הרע. האחריות על הפרומו הוטלה על הזכיינית 'טלעד', ואילו אילנה דיין עצמה נוקתה מאחריות על הקדימון הסורר. אבל גם 'טלעד' לא יכולה להתלונן, שכן סכום הקנס שהיתה אמורה לשלם קוצץ מ-300 אלף שקלים למאה אלף בלבד.

גם השופט נועם סולברג, שכתב את פסק הדין המרשיע את אילנה דיין, לא יצא מקופח לחלוטין. אמנם בית המשפט העליון הפך את פסיקתו אולי שלא בצדק, אבל שופטי העליון נמנעו מלפרסם את פסק דינם בעיתוי בו היה משמש כלי ניגוח בידי המבקשים למנוע את מינויו של השופט מאלון שבות לבית המשפט העליון.

האם הניתוח הזה נכון? האם זה רק נראה כאילו קודם כל נקבעה התוצאה ורק אחר כך גויסו הנימוקים וחודשו ההלכות? אין לדעת. מה שבטוח, אם הנשיאה היוצאת ביניש היתה דואגת לשמור קצת ריחוק מדיין בתקופה שבה הערעור שלה נדון בבית המשפט שבראשו היא עומדת, אפשר היה להאמין יותר בקלות שמדובר במשפט צדק ולא בפסיקה פרסונלית.