בשבע 482: כמה טוב שבת

על היתרונות שבלידת בת, תינוקות עם צהבת, ברית מילה סידרתית ומוהל שלא מוותר

חנה קטן , ל' בשבט תשע"ב

 "גם זה לָךְ בֵּן", נתבשרה רחל אמנו, וכנראה מיד חשבה בליבה: 'אוי, זה אומר שצריך לארגן שוב ברית'... ומיד פרחה נשמתה. ואילו כשנולדת בת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אומרת האם המאושרת: 'בת, בת... איזה טוב שבאת'. וכפשוטו: 'טוב שנולדה לי בת'.

לי זכורים הימים שלפני הבריתות של בנינו כטראומטיים ביותר. ההכנות וההתארגנויות תמיד נפלו על ימי ה'בלוס' שלי (דיכאון קל אחרי לידה, שקורה אצל רוב היולדות כמה ימים לאחר הלידה בעקבות השינוי ההורמונלי שהן חוֹוֹת), כשכל מילה שנאמרה לי, כל תוכנית שלא הסתדרה בדיוק, כל דיון על תפריט, על מוהל, על שעה - גררו אחריהם ים של דמעות...

רוב בנֵינו היו צהובים כלימונים בשבוע-שבועיים שאחר הלידה, ולכן היתה השהיה של הטקס במשך כמה ימים, עת השתזפו להם הקטנים תחת האור האולטרא-סגול במחלקת היילודים, ועיניהם מכוסות בבד שחור כדי שלא יינזקו מהאור החזק; מראה לא מרהיב במיוחד לאם צעירה. ואז החלו הדיונים ההלכתיים והרפואיים על ערכי הבילירובין ומשמעותם לעניין דחיית הברית. הברית של אחד הבנים התקיימה יחד עם הברית של בן-הדוד שנולד יממה לאחריו, מכיוון שעקב הצהבת הקלה של בננו הותר למול אותו רק ביום התשיעי; הוא נימול שני (ברית בזמנה קודמת לברית נדחית), והמוהל האגדי הרב יוסלה ויסברג ז"ל קרא מיד אחרי סיום מילת הראשון: 'הבא בתור!', לקול צחוקם של הנאספים...

צהבת הילודים היא בדרך כלל צהבת פיזיולוגית (כלומר אינה מוגדרת כמחלה, אלא כחלק מתהליך תקין של תחילת פעילות האיברים הפנימיים של התינוק, בניגוד לצהבת פתולוגית שהיא מחלה ממש), שמופיעה סביב היום השלישי-רביעי ללידה אצל תינוקות בריאים שנולדו במועד. בביקור הבוקר במחלקת היילודים, האחות האחראית עורכת בדיקה קלינית של התינוק על ידי לחיצה על עור הגב או הרגל, ואם נצפה צבע צהבהב במקום לבן היא דוקרת את כף רגלו של התינוק הצורח, על מנת לשלוח דם למעבדה לבדיקת רמת הבילירובין. הבילירובין הוא חומר שנוצר מפירוק הכדוריות האדומות, פירוק הקורה במשך כל החיים אצל כל אדם, כאשר בהמשך הבילירובין מופרש מהגוף. רמה גבוהה של בילירובין בדם גורמת לצבע מעט כהה יותר של הדם, וזה בא לידי ביטוי בגוון צהבהב של העור – היא הצהבת. אצל יילודים ההפרשה של הבילירובין מהגוף איטית יותר, וזה תקין, אך אם רמות הבילירובין גבוהות מאוד קיים חשש שיתפתח מצב שנקרא בשפה הרפואית 'קרניקטרוס' – פגיעה מוחית חמורה שעשויה לכלול חירשות, פיגור ועוד. ולכן, במקרים של רמת בילירובין גבוהה יש צורך לטפל ביילוד על ידי פוטותרפיה (טיפול באור, המסייע להורדת רמת הבילירובין). על מנת להפיק תועלת מֵרבית מהטיפול באור, משכיבים את התינוק כשגופו הזעיר ערום כמעט לגמרי, ועל עיניו מלבישים 'משקפיים' מבד כהה, כהגנה מפני נזקים אפשריים של האור. כמובן שקיימת אפשרות להשכיב אותו בשמש, ולקבל קרינה אולטרא-סגולה טבעית (תוך זהירות שהתינוק לא ייפגע).

וכך עשה אחד מהמוהלים של נכדינו, יהודי צדיק בשם צמח הירשפלד, בשבת קודש שחלה בט"ו בשבט ביישוב כוכב השחר בבנימין, לפני כשנתיים: בערב שבת, ערב יום הברית, הוא ישב ולמד תורה בחוץ בשמש החורפית כשהתינוק הערל הצהבהב שוכב ערום על ברכיו. כך זכינו להכניס את נכדנו בבריתו של אברהם אבינו בעיתו ובזמנו, בלי איחור.

 לברית הבט?

אכן, זו מצווה חביבה... אחת מבריתות הנכדים התקיימה בחג הסוכות; בתי, אמו של אותו בן, כל כך צדיקה, שהיא מקפידה שכל לידותיה יתרחשו ב'בין הזמנים', גם אם התאריך המשוער רחוק מתקופת החגים, על מנת שזה יפריע כמה שפחות לבעלה-חתני בלימודו. זהו כוחו של הרצון השולט על הגוף, כך פועלת אשת תלמיד חכם אמיתית... באותה לידה קרה עוד אירוע מעניין: חתני ביקש
בתי כל כך צדיקה, שהיא מקפידה שכל לידותיה יתרחשו ב'בין הזמנים', על מנת שזה יפריע כמה שפחות לבעלה-חתני בלימודו. זהו כוחו של הרצון השולט על הגוף, כך פועלת אשת תלמיד חכם אמיתית...
לסכם עם מוהל ידוע, וזה ביקש להקדים את הברית לתפילת 'ותיקין'. חתני הסכים, אך התברר שהשעה לא היתה נוחה לרבים מבני המשפחה, ואז הוא הודיע למוהל הנ"ל שבצער רב הוא יצטרך למצוא מוהל אחר לשעה המתאימה. להפתעתו המוהל לא ניאות לבקשתו. הוא התעקש שזו המצווה שלו, הוא קנה אותה, ואיננו מוותר! ואכן כך פסק  הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, שברגע שהיתה הסכמה – המצווה שייכת למוהל, וצריך את מחילתו כדי למנוע ממנו מלקיים אותה. וכך היה...

ולגבי צער המילה: כשהייתי צעירה בימים ובניסיון כאם, ועמדתי לפני בר המצווה הראשון של בכורנו, סיפרו לי חברות שהשמחה המושלמת אצל בנים זו בר-מצווה: בברית - גם האם וגם הילוד כאובים, ואילו ביום חתונתו של הבן, שהוא יום שמחת לבו ולבנו, נשארת בלב ההורים מעט תוגה יחד עם השמחה והאושר, כי הלב נצבט קמעה כשמפנימים שהגוזל עוזב סופית את הקן.

קיימים דיונים רבים בספרות הרפואית-הלכתית לגבי הרדמת התינוק בזמן המילה. רוב הפוסקים לא מתירים הרדמה ממש, ולדעתי אכן אפשר להסתפק במריחת משחה מאלחשת או נר אקמול, ואז הכאב במילה פוחת בהרבה (בוודאי שבמקרה זה לפחות האֵם כאובה פחות...). תחושתי זו מבוססת כנראה על טראומות שנשארו לי מתקופת עבודתי בפגייה, בה 'התעללתי' בעוללים קטנים על ידי הכנסת מחטים וצינורות לגופם הזעיר ללא הרדמה (כפי שהיה מקובל אז), והמחזה של הבכי בלתי-פוסק שלהם עומד מול עיניי, וצליל יללותיהם מצטלצל עדיין באוזניי. בעלי, לעומת זאת, טוען שזה שהתינוק נרגע מיד לאחר שהמוהל תוחב בפיו צמר גפן עם קצת יין, מוכיח עד כמה הכאב שלו זניח, ושלא ראוי לשנות את מנהגי ישראל ולהשתמש בהרדמה מכל סוג שהוא. לבי אומר לי, כרגיל, שהוא צודק...