בשבע 482: פועלת באמונה

הילדה שנמלטה עם משפחתה מפרעות ליל הבדולח בגרמניה, הפכה לאישה רבת פעלים שעודדה עליית יהודים מברית המועצות והקימה בתי מדרש לנשים

עפרה לקס , ל' בשבט תשע"ב

במסגרת פעילותה בתנועה, היתה חנה מלמד שותפה להקמת מוסדות חינוכיים ייחודיים, מהמכללה הדתית לאמנות ועד לבתי הילד ברחבי הארץ | מלמד מכירה בכוח השרידות והעשייה של האישה, אבל לא מגדירה עצמה כפמיניסטית | לצד העשייה ההתנדבותית, שמלווה אותה גם בעשור השמיני לחייה, היא משקיעה את מירב מאמציה בילדיה ונכדיה

פרס 'כנס ירושלים' שתקבל חנה מלמד בשבוע הבא מרגש אותה, אבל יותר מכך מסקרן אותה "מי בישל את זה", היא אומרת. כאחת שזכתה לכמה וכמה אותות ופרסים, בהם יקירת העיר תל אביב ("בכל זאת, אני כאן מ-39', פעלתי בשכונת 'התקווה' והייתי בדירקטוריון של המשכן לאמנויות הבמה"), פרסים לא מפילים אותה מהכסא. "זה מראה שאנשים מעריכים את העבודה והמסירות", היא אומרת באיפוק. בכלל, נראה שמלמד היא אישה רבת פעלים ומעוטת מילים. במהלך השנים היא הייתה חברה בפורומים רבים, קידמה עשייה והותירה חותם, אבל כשהיא מספרת את קורותיה, אפשר לחשוב שמדובר במסלול חיים רגיל של כל אדם. "הסיפוק שלי הוא לעזור לאנשים, לתת לעוד ילד בית ולסייע לנכדים שלי. הם גאים בי וזה מה שמחזק אותי".

"שאני אעביר את הזמן ליד הטלוויזיה? צריך לתרום, לעזור לאנשים". חנה מלמד צילום: עפר עמרם

 קודם בית ספר, אחר כך בית

על קיר ביתה של חנה מלמד תלויה מסגרת גדולה ובה גוויל של ספר תורה, שריד מבית כנסת בווינה, עיר הולדתה. בית משפחת שורברג, שם נעוריה, היה בית אמיד. האב היה רוקח, האם עקרת בית וחנה בת יחידה. "היינו משפחה ציונית מאוד, בבית דיברו עברית", היא מספרת. את ליל הפרעות המכונה 'ליל הבדולח', היא לא שוכחת. הפחד, מראות וריחות השריפה נצורים אצלה עד היום, כמו גם האווירה שקדמה לאותו לילה. "הייתי צעירה, רק בכיתה א', אבל אני זוכרת שבחג הסוכות יצאו לסוכה בשקט בשקט, בלי אור, עשו רק ברכת 'המוציא' וחזרו הביתה". בליל הבדולח הגיעו הגרמנים לבית המשפחה ודרשו שהאב יבוא איתם לחקירה של יום אחד. היום הזה התארך לשלושה חודשים, במהלכם היה האב עצור במחנה דכאו. ידיד של האב הצליח להשיג עבורו סרטיפיקט לישראל ממשה חיים שפירא, וכך היה אביה של מלמד לאחרון שיצא מהמחנה. "אבי, שהיה אבא מקסים, חזר מהמחנה עצבני, רזה וקירח. כל הימים התחננתי לפניו שיעלה על הכתב את קורותיו, אבל הוא תמיד הגיע עד דכאו ולא הצליח להמשיך. אבי סיפר שהיו מוציאים אותם בחמש בבוקר אל הקרח, כשרק בגד תחתון לגופם. מאחר שהוא שמר על כשרות, הוא לא אכל המון דברים, והתחלף כל הזמן עם אנשים כדי שיהיה לו מה להכניס לפה. אבא עוד יצא בשלום, נגיד כך, אבל ההתמודדות שלו אחר כך לא הייתה פשוטה".
כל המטרה שלנו בכפרי הילדים היא לא לגדל דור שני של ילדי פנימייה. יש לנו בוגרת שלומדת באוניברסיטה, נישאה והולכת בכיסוי ראש. יש לנו מישהי שהייתה ב'נוה מיכאל' 10 שנים, עשתה שירות לאומי, למדה, נישאה והיום היא חזרה לנהל משפחתון בנוה מיכאל

אביה של מלמד אמנם שוחרר, אך המשטרה הגרמנית דרשה שיתייצב אצלה מדי יום. למודי לקח, החליטו ההורים שלא להתעכב עוד יום אחד בגולה, ארזו את מה שהיה מותר לארוז ("כף, כפית ומזלג, עד היום יש לי את הרשימה"), ויצאו דרך שוויץ לאיטליה ומשם לתל אביב. כשהגיעה המשפחה לעיר העברית הראשונה, החל האב לתור אחר בית ספר הולם לביתו. "עד היום אני מספרת את זה לילדים שלי. רק אחרי שאבי מצא לי בית ספר, הוא חיפש איפה לגור". הבית החדש היה שונה בתכלית מזה שעזבה המשפחה. במקום דירת פאר מרווחת, הם חלקו דירה קטנה עם משפחה נוספת, ומטבח משותף.

את 12 כיתות הלימוד עשתה מלמד מול ביתה, בבית הספר 'תלפיות'. האזור ספג פגזים במלחמת השחרור והיא זוכרת אותם היטב, כי בניין המגורים שלהם נפגע "ורק בנס ניצלנו".

את נתיב ההתנדבות הארוך, הנמשך אצלה עד היום, היא החלה בשנות התיכון בנוער 'המזרחי'. "אם 'בני עקיבא' הייתה הכשרה וקיבוץ, אנחנו היינו יותר בורגניים", היא מסבירה. אבל העשייה לא הייתה קשורה במעמדות. "במסגרת הפעילות היינו הולכים בכל שבת ברגל שעה וחצי, עד 'גבעת עלייה' ביפו. קלטנו ילדים שהגיעו מהשואה, הדרכנו אותם והובלנו אותם". 

בתום שנות התיכון החליטה מלמד שהיא חפצה להיות מורה בישראל, החלטה שגררה אחריה היסטריה. "אבי אמר ש'מורה זו רווקה זקנה' והוא חשש שזה מה שיקרה לי". למרת ההתנגדות מבית, היא הלכה ללמוד הוראה בסמינר 'מזרחי' בירושלים, שם היו "מורים אלף אלף". אחרי הלימודים ביקשה מלמד לרדת לנגב כדי ללמד שם, אך משרד החינוך סירב ושלח אותה לבני ברק. אחרי שנתיים בעיר הדתית הצעירה, החליט משרד החינוך בכל זאת לשלוח אותה ללמד בנגב, אבל עכשיו היא כבר התנגדה. "אמרתי: עכשיו, עד שבניתי לי חברה, אני לא יורדת לנגב". מלמד שבתה שלושה חודשים, עד שפרוטקציה שהפעילה גרמה לכך שהמשרד ויתר על דרישותיו, אבל לא עד הסוף. "אמרו לי, אל תרדי לנגב אבל גם לבני ברק לא תחזרי. שלחו אותי לשכונת 'התקווה', שם הייתי מחנכת, ואלה היו תשע שנים - שיגעון".

התקופה הזאת הסתיימה בעקבות נישואיה של חנה לבן ציון, מה שהפריך את הנבואה השלילית של האב. השניים טסו לארצות הברית לטובת הדוקטורט של בן ציון. הוא למד והיא עבדה בהוראה, ושניהם הדריכו במחנות קיץ. שם גם נולדו לבני הזוג שתי הבנות. בעת שהמשפחה שהתה בחו"ל, הלכה אימה של מלמד לעולמה, והבת ביקשה שלא להשאיר את האב לבד. כך חזרה המשפחה לארץ.

בשובם לארץ, בתום חצי שנה של חיפוש עבודה ("היה אז מיתון"), הגיעו השניים לנהל את 'מוסד עלייה' של נשות אמי"ת בפתח תקווה. מלמד חששה מאוד מהמעבר. "את יודעת מה זה לעבור מניו יורק לחור כזה? אבל את יודעת מה? אלו היו השנתיים כי יפות שלי. זו הייתה התקופה של מלחמת ששת הימים ובמלחמה אנשים מתחברים. זו הייתה חוויה בלתי רגילה". בהמשך קודם בעלה לתפקיד פיקוח במשרד החינוך. במהלך השנים נולד לזוג בן נוסף, וכשהוא היה קטן, מלמד הקפידה לעבוד ולהתנדב על אש נמוכה מאוד. רק כאשר דובי הקטן התחיל את כיתה א', הרחיבה מלמד את עבודתה כמורה ואחר כך כקצינת ביקור סדיר. גם ההתנדבות, עליה לא ויתרה כל השנים, מצאה נפח גדול יותר בחייה, עד שהייתה ליו"ר סניף 'אמונה' בתל אביב. 

"אחרי תקופה של התנדבות, פנתה אליי טובה סנהדראי, מייסדת ויו"ר 'אמונה', ואמרה 'בואי אלינו'. היא נתנה לי לנהל את מחלקת מוסדות החינוך שכללה בתי ספר ופנימיות. יזמתי את הפתיחה של בית הספר לאמנויות בירושלים ושל המכללה שלנו, שבה לומדים גרפיקה, דרמה ואמנות. הרגשתי שחשוב שיהיה לנערה דתייה איפה להתפרק והיא לא צריכה ללכת לבצלאל ולמקומות כאלה. ברוך ה' הצלחנו עם זה".

מלמד מספרת בגאווה גדולה על הישגי הסטודנטיות. על התערוכה שהן הציגו בסוף השנה, על המחזה של מגמת התיאטרון שיעלה בשבוע הבא וגם על כך שאחת מהן, אסנת אשל, זכתה בתחרות לעיצוב השטרות החדשים ("וקיבלה 150 אלף שקל").

"אי אפשר בלי התמיכה מחו"ל"

אבל מעבר לכך, נראה שמה שממלא אותה ביותר סיפוק הם הילדים הגדלים בפנימיות ובתי הילד של 'אמונה', "אני גאה בהם". ומלמד מסבירה: "זה שאני נותנת לילד בית והוא מוצא את מקומו, זה שילד אחד הופך לקצין ואחר לומד משפטים ומסיים בהצטיינות - אלו ההישגים שלנו, בזה אני שמחה".

האם לדעתך הרווחה מוציאה היום ילד מביתו בקלות רבה מדי?

"לא. ברוב המקרים לילדים שיוצאים למוסדות ממש אין בית. לפני כן קיימת המסגרת של פנימיות יום, שילד חוזר הביתה בערב. אם אין אפשרות בכלל שהילד יהיה בבית, הוא מגיע למוסד".

פעמים רבות אומרים שלילד שגדל במוסד אין סיכוי להיות בוגר נורמטיבי.

מלמד מתקוממת. "אני צריכה לקחת אותך לעשות סיור באחת הפנימיות שלנו. כל המטרה שלנו היא לא לגדל דור שני של ילדי פנימייה. יש לנו בוגרת שלומדת באוניברסיטה, נישאה והולכת בכיסוי ראש. יש לנו מישהי שהייתה ב'נוה מיכאל' 10 שנים, עשתה שירות לאומי, למדה, נישאה והיום היא חזרה לנהל משפחתון בנוה מיכאל".   

השנים מלאות העשייה רדפו זו את זו ללא מעצור, ובתחילת שנות ה-90 נסעו מלמד ובעלה מספר פעמים לברית המועצות המתפוררת. הם יצאו בשליחות לשכת הקשר ומשרד החינוך, כדי לקדם את החינוך היהודי ברחבי מדינות המעצמה, ולעודד עליית יהודים. "היינו בחגים במינסק, היינו בטאלין ובריגה. לא היינו דוברי רוסית, אבל בעלי למד את השפה לפני שנסענו. בביקור הראשון שלנו לא היה אוכל על המדפים, וכששמעו שאנחנו עושים קידוש בבית כנסת, אנשים באו בשביל האוכל. זה היה מדהים. בפעם האחרונה שהגענו לרוסיה, החנויות כבר היו מלאות במזון". מלמד מספרת שהיא ובעלה ליוו יהודים רבים בעלייתם ארצה, ושגם אחרי עלייתם נשמר קשר חם. 

כעבור 18 שנה כראש המחלקה, ותקופה מסוימת כסגנית יו"ר אמונה, התמודדה מלמד בבחירות על ראשות הארגון והפסידה לרחל סילבצקי. ההפסד, שהיא מספרת עליו ללא מרמור או הטחת אשמה, גרם לעזיבתה את הארגון ולפסק זמן של שנה וחצי בעשייה הציבורית.

"זו הייתה ברכה, כי במהלך התקופה הזאת עזרתי לבתי שגרה במעלה מכמש לעשות את התואר הראשון. אז כבר היו לה שישה ילדים, ואני הייתי נוסעת אליה כל שבוע ליומיים ונשארת עם הילדים, והיא הייתה הולכת ללמוד. זה הכל היה משמיים". אבל מלמד לא הספיקה לשכוח איך מנהלים ישיבה או מריצים פרויקטים, משום שבתום שנה וחצי היא נקראה להנהיג את 'אמונה העולמית'.

"לארגון יש סניפים ב-28 ארצות בעולם. בכל סניף יש פעילות מקומית וגם פרויקט שהנשים מאמצות בארץ. כפר הילדים 'נוה מיכאל' וגם 'נוה שרה הרצוג', למשל, נתמכים על ידי קנדה ואמריקה". הפרויקט שמלמד משתבחת בו יותר מכל, הוא הקמת בתי מדרש לנשים, שנתמך גם על ידי ההסתדרות הציונית. "זהו פרויקט לחיזוק הזהות היהודית, למניעת התבוללות, להרבות את הקשר והאהבה לארץ. היו לנו בתי מדרש רבים, למשל ביוהנסבורג, בפריז, דרום אמריקה ואפילו ברוסיה. זו הייתה חוויה לא רגילה. חלקם עדיין קיימים".

 "הילדים מחזיקים אותי"

חנה מלמד, כמו יקית טובה, לא חושפת הרבה רגשות. אבל היא נושאת עימה ניסיון של 11 שנים באלמנות, ובמהלך השנים בכלל "ה' לא נתן לי חיים קלים". זה התחיל עם אחד מנכדיה, אורי, בנה של ביתה האמצעית בלהה, שהתגלה אצלו סרטן עוד לפני שמלאו לו 3. המאבק הקשה והכואב על חייו נגמר בפטירה שלו. ביתה הייתה לאם שכולה בגיל 24. "בדיוק אז הייתי בשליחות בקנדה ועד שהגעתי, אל תשאלי". שלושת ילדיה של מלמד נשואים. הגדולה חדווה והצעיר דובי הם עורכי דין, בלהה היתה מחנכת באולפנא בעפרה. מלמד מתברכת בנכדים ונינים.

יום אחד, לפני 11 שנה, בהיותו בן 68, פתח בעלה של מלמד את יומו כהרגלו, בשחייה של 2 קילומטרים וחצי. אחר כך הוא הלך ברחוב, נפל ומת. "זה הפסד גדול למשפחה, למשרד החינוך ולקהילה הדתית כולה", היא אומרת בכאב. אבל בכך לא תמו המכות. 

לפני ארבע שנים החלה הבת בלהה, אם לתשעה, להשתעל לעיתים תכופות, אך הרופא פטר אותה בלא כלום. לאחר כמעט שנה, בבר המצווה של אחד הילדים, ראו בני המשפחה שהיא כמעט לא נושמת. בסופו של דבר אובחנה אצלה המחלה 'פיברוזיס ריאתי' שגררה הידרדרות עד לצורך בהשתלת ריאה.
דיברתי אתמול עם חברה שהייתה בבית כנסת 'שירה חדשה'. היא סיפרה שנשים קראו בתורה, וזו נקודה שאני לא מזדהה איתה: העליות לתורה והקריאות בתורה. בשביל מה? אבל אני כן מזדהה עם הטענה שיש נחיתות של נשים בקבלת משרות ודברים כאלה. זה קיים ובזה צריך להיאבק

בר"ח כסלו, לפני שנה, נפרדה בלהה מילדיה והוכנסה לחדר הניתוח להשתלת ריאה. יום למחרת המערכות קרסו והיא נפטרה. "אני לא הייתי פה, שוב הייתי בקנדה. הקדוש ברוך הוא מסלק אותי בכל פעם, כדי שאני לא אפריע לו".

כחודשיים לפני סוף שנת האבל חגגה המשפחה בר מצווה לבן הצעיר של בלהה ואשר, בעלה, ולפני פחות מחודש נישאה ביתה, נכדתה של מלמד. "זו מנת הייסורים שלי, ואני כל הזמן ממשיכה וממשיכה. מה שמחזיק אותי זה הילדים, ושאני צריכה להיות איתם".

מלמד מלווה את הילדים ומבקשת לסייע להם בכל דרך. עם הנכדה שנישאה לאחרונה היא הלכה לסידורים ולמדידת השמלה, וזה בהחלט אחד מאפיקי העשייה שלה בתקופה האחרונה.

 למרות כל מה שעברת, את ממשיכה לעשות.

"אולי זה מה שמחשל. אם אני אשב פה ולא אעשה כלום ואתחבר לטלוויזיה, יש בזה תרומה למדינה? לאנשים? צרך להביא תועלת לאנשים, לעזור".

אבל העצב הרבה פעמים מושיב אותך ולא נותן לזוז.

"ואז אני לא זזה. לפני שבלהה עברה השתלה, היא ישבה עם חברה שעברה השתלה ומאוד עודדה אותה. השבוע פגשתי את החברה הזאת ובכיתי. לא החזקתי מעמד. זה קורה, יש רגעים, אבל אני ממשיכה".

 למה לה פוליטיקה

למרות שמלמד העבירה את שרביט ניהול 'אמונה' העולמית לדינה האן כבר לפני מספר שנים, היא עדיין פעילה ועושה. ועוד איך. ב'אמונה' העולמית היא משמשת נשיאת כבוד וב'אמונה' ישראל היא חברת הנהלה ויו"ר ועדת הכספים. תקציב הארגון, היא מספרת, עומד על 360 מליון שקלים בשנה.

מה את אומרת על תרבות הניהול הציונית דתית?

"היום אי אפשר לעשות דברים בצורה לא יסודית. יש ביקורת של רשם העמותות, ביקורת יסודית וביקורות פתע. עם תקציב כמו שלנו את יכולה לתאר לעצמך שיש ביקורת מטעם רשם העמותות, ו'אמונה' לא נמצאת היום בגירעון אפילו של אגורה".

עשיתן דרך.

"בוודאי. הארגון היה בצרות כלכליות, ו'אמונה' עשתה את הדרך הנכונה בתיאום עם ועד העובדים, שנתנו לי כתף". על ארגונים אחרים במגזר היא לא רוצה לדבר, ומסתפקת ב"יש ויש".

ואולם, מסבירה מלמד, בלי כספים מחו"ל קשה מאוד להתנהל. "מכספי הרווחה אפשר לתת לילדים במוסדות לחם עם מרגרינה. אם רוצים לתת להם שיעורים פרטיים כדי שהם יוכלו להרים את האצבע בשיעור ולענות תשובה, צריך כסף". המצב בחו"ל, צוחקת מלמד, נראה לה היום גרוע מאשר בארץ. התרומות משם הצטמצמו וזה לא פשוט, היא מרצינה. "יש מוסדות שמקבלים כספים על בסיס קבוע מקרנות, אבל אלה שלא, צריכים לגייס תרומות מהארץ או מחו"ל. אי אפשר להסתדר בלי חו"ל".

מצד שני, מלמד מחזיקה ביחס אמביוולנטי כלפי יהודי חוץ לארץ, אותם היא מכירה מקרוב כבר שנים ארוכות. "לדעתי, בעשייה הציבורית שם אנשים מפצים על כך שהם לא עולים לארץ. זה משקיט להם את המצפון. מצד שני, הם עושים המון. המבנה הראשון של המכללה שלנו נבנה מכספי ממשלת ארצות הברית. הם הצליחו להוציא ממנה מימון לכך, וזה נפלא".

הפרויקט הגדול הבא של 'אמונה' שכבר נמצא בעיצומו, היא מגלה, הוא רכישת אדמות ביישוב גבעות שבגוש עציון, שם יופעל פרויקט 'סדנת השילוב' לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, שפועל כעת בראש צורים. "אנחנו נבנה שם, נקים מאחז נהדר בשביל הילדים האלה. זה משהו חדש, ש'אמונה' עוד לא עשתה".

לפני מספר שנים החליט משרד החינוך לאחד מכללות קטנות. מכללת 'אמונה' הייתה אמורה להתאחד עם 'אפרתה', ומלמד היא יו"ר הועד המנהל של המכללה המאוחדת. "אבל זה לא הולך. יש לנו צרות גדולות", היא אומרת, אבל לא ממש רוצה שהסיבות יובאו על גבי העיתון. היא מסתפקת בהכרזה ש"אי אפשר לקחת שני מוסדות ולאחד אותם ביחד, זה לא הולך".

אבל חבל על הכסף שמושקע בהרבה מכללות קטנות.

"זה לא נכון, חוסכים אולי אחוז אחד". האיחוד, היא אומרת, לא עובד טוב ומשרד החינוך מאיים שיסגור את המכללה. "שיסגרו. אנחנו נלך לבג"ץ, אין שום סיבה לסגור אותנו. אנחנו לומדים יפה ומצליחים והמל"ג אישר את התארים. מה הבלבול הזה?" התלמידות השנה, היא מבטיחה, לא מרגישות את כל המהומה.  

על השאלה האם היא פמיניסטית, משיבה מלמד, שגילה נושק ל-80, ב"אני לא יודעת": "דיברתי אתמול עם חברה שהייתה בבית כנסת 'שירה חדשה'. היא סיפרה שנשים קראו בתורה, וזו  נקודה שאני לא מזדהה איתה: העליות לתורה והקריאות בתורה. בשביל מה? אבל אני כן מזדהה עם הטענה שיש נחיתות של נשים בקבלת משרות ודברים כאלה. זה קיים ובזה צריך להיאבק".

איך את רואה את זה שוועדות דירקטוריונים ופורומים שונים פשוט לא ממנים נשים?

 "זה גרוע. אבל היום זה כבר אחרת. אמונה הגישה בג"ץ בעניין הוועדה למינוי דיינים".

למה צריך בג"צים?

"את צודקת ב-100 אחוז. עכשיו כבר ייזהרו עם זה".

מלמד איננה חושבת שלאישה יש קול ייחודי-נשי. "אבל בהרגשה האישית שלי, אישה היא הרבה יותר מעשית מהגבר. בואי נראה משהו פשוט. גבר מתאלמן, אישה מתאלמנת. גבר לא מחזיק מעמד לבד. אישה מסתדרת מצוין".

 

לא חשבת אף פעם ללכת לפוליטיקה?

"לא. אני מנסה שיהיו לי את הקשרים הטובים עם כל הפוליטיקאים ויש לי ברוך ה', ומה שאני צריכה להשיג אני משיגה. אני אלך להיות שם? מה אני צריכה את השמונץ הזה?"

 

ofralax@gmail.com

 

בוקסה: הנצחה מהלב

בלהה הירשברג הייתה אם, רעייה ומורה מסורה ואישיות מיוחדת. משפחתה החליטה להנציח אותה בדרך של עשייה ותרומה לכלל, ונענתה לפנייתו של חיים פלק הפועל עם ח"כ עתניאל שנלר ועם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, לקדם את נושא השתלת האיברים בציבור הדתי דרך כרטיס 'בלבבי', המזכיר באותיותיו את שמה של בלהה. על היוזמה, מספרת מלמד, חתמו כבר 170 רבנים בציונות הדתית. אולם מכיוון הממסד הרשמי - אנשי 'אד"י' ומרכז ההשתלות, הם נתקלים בהתנגדות ואפילו, לדברי מלמד, בהכשלה מכוונת. "כשהתחילה היוזמה, אשר הלך אל האדון הזה ואמר לו: שמע, היהדות הדתית לא תורמת, אין מספיק איברים. 1000 איש מחכים להשתלות, חוץ לארץ לא נותנים לנו כי אנחנו לא נותנים, אז בוא נעשה משהו. אני רוצה ללכת איתך. צד אחד יהיה אדי וצד שני בלבבי". אבל דבריו לא התקבלו.

כרטיס 'בלבבי' מבטיח לחותמים עליו כי תרומת האיברים תיעשה בכפוף להלכה, ובמרכז ההשתלות, אומרת מלמד, לא אוהבים מעורבות של רבנים. אבל הן אשר, החתן, והן מלמד, הם לא אנשים שמרימים ידיים. "זה יגיע בסוף, הכרטיס יהיה מקובל ורשמי", היא אומרת. על הכרטיס ניתן לחתום דרך אתר 'בלבבי'.