בשבע 482: אסתי רמתי

אנחנו מוכרחים לכתוב משהו על הכרס של הרב מוישה!" אמר דביר. "איך שהוא מתנדנד מצד לצד כשהוא הולך..." והוא קם ממקומו וחיקה אותו.

צחוקים , ל' בשבט תשע"ב

רועי, דביר ואנוכי ישבנו בחצר של הסניף, ודיברנו על ההצגה של ראש חודש אדר.

"אנחנו מוכרחים לכתוב משהו על הכרס של הרב מוישה!" אמר דביר. "איך שהוא מתנדנד מצד לצד כשהוא הולך..." והוא קם ממקומו וחיקה אותו. התפוצצתי מצחוק, "ואל תשכח את הקול המצחיק של הרב אלימלך!" הזכרתי, "הוא פועה כמו כבשה זקנה. בה... בה...." דביר פרץ בצחוק, אבל רועי רק חייך ושאל בהיסוס "תגידו, הם לא ייעלבו?"

"נו, ברצינות, רועי, אל תהיה כזה יבשן!" אמרתי, "הגזמת. זה פורים! אסור פעם בשנה לעשות קצת צחוקים?"

שיעול קצר נשמע מעל ראשי. הבטתי כלפי מעלה וגיליתי את חמי, המדריך שלנו, מתבונן בנו במבט חודר. "קדימה חבר'ה, מתחילים את הפעולה", הוא אמר, "כולם כבר בפנים".

נכנסנו והתיישבנו במעגל עם שאר השבט.

"היום, לכבוד ראש חודש אדר, נעשה פעולה מצחיקה", הוא אמר. "פעולת סטנד-אפ. על צחוק עצמי שמעתם?"

הבטנו זה בזה. "צחוק עצמי זה פשוט מאוד ", הוא הסביר, "כל אחד צוחק על עצמו. כלומר, על נקודה שחלשה אצלו. תראו..." והוא התחיל לעבור בינינו ולחלק דפים. "הכנתי מראש רשימת בדיחות על כל מיני נושאים. עכשיו כל אחד קורא את הדף, בוחר בדיחה אחת, ומספר את זה על עצמו. לי, למשל, מתאים לספר את הבדיחה הזאת: "אני כל-כך נמוך שכשאני יושב על שפת המדרכה, אני יכול לנדנד את הרגליים..."

כולם צחקו, כי חמי באמת די צוציק.

"יאללה, לעבודה!" קרא חמי בחיוך גדול, וכולנו התחלנו לקרוא בעיון. מדי פעם מישהו צחקק, כי היו שם כמה בדיחות לא רעות.

"מה אני אבחר?" חשבתי. היו שם בדיחות על קמצנים, על עצלנים, על נמוכים וגבוהים ושמנים ומגמגמים – מה שתרצו. ידעתי מה אני צריך לבחור, כי כולם יודעים שחריצות זה לא הקטע החזק שלי. אבל כשחשבתי שכולם יצחקו על העצלנות שלי, זאת ממש נראתה לי פדיחה. זאת לא תכונה שאני גאה בה במיוחד.

ובינתיים, רועי התנדב להיות הראשון. "פעם עליתי על משקל כדי להישקל", הוא סיפר, "והמשקל כתב לי 'המשך יבוא'..."  כולנו, כולל רועי, פרצנו בצחוק. רועי באמת די שמנמן, והתפעלתי מהאומץ שלו.

"דביר, אתה מוכן להיות השני?" התעניין חמי בתמימות. לכולם היה ברור מה דביר צריך לספר. דביר הוא אחלה ילד, אבל קמצן ברמות. דביר הביט סביבו במבוכה, ואז הכניס את היד לכיס והוציא את הנייד. "רק שניה... מצלצלים אלי", הוא אמר, וענה לשיחה. "מה, באמת...? טוב, אני כבר בא", אמר וניתק.

"מצטער, הזעיקו אותי מהבית", הוא התנצל בפני חמי, אבל הוא לגמרי לא נראה מצטער. "צריכים שאני אעשה בייביסיטר או משהו..." ובריצה קלה הוא יצא מהחדר.

"נו, טוב. אז אולי אתה, אמנון?" פנה אלי חמי. "זה רק צחוקים, כן? פורים מגיע רק פעם בשנה..."

"ואללה, מצטער, גם אני צריך ללכת..." מלמלתי, וקמתי במהירות. "שכחתי לגמרי שיש לי חוג היום!" חמי הביט בי וקרץ. "ממש חבל... תפסיד את כל הכיף", הוא אמר, "טוב, אין מה לעשות".

בדרך הביתה פגשתי את דביר. "חשבתי על זה קצת", הוא אמר לי, "ונראה לי שנוותר על הכרס של הרב מוישה".

"כן", אמרתי, "וגם על הקול של הרב אלימלך. מה הבעיה? אנחנו מספיק מוכשרים כדי למצוא משהו שיצחיק בלי להעליב, לא?"

צוחקים אסתי רמתי