בשבע 482: עושים שוק

'שוק הדעות', המונח שטבע בית המשפט בערעורה של אילנה דיין, מתאר במדויק את מפת התקשורת המעוותת שלנו, שבה כל דאלים גבר

דוד אלהרר , ל' בשבט תשע"ב

פסק הדין בעירעורה של העיתונאית אילנה דיין מוכיח לנו בפעם המי יודע כמה שיש דין ויש דין. מעבר לעלילה שהיתה העילה לפסק הדין, דומה שפסק הדין, כמו אחרים העוסקים בחופש הביטוי, צבר לעצמו חיות עצמאית משלו והיה לתורה המורה הלכה תמוהה. מה אין בפסק הדין הזה? הפוך בו והפֵּך בו, דכולי בו. אבל השאלה המרכזית אינה נוגעת לצדקת בית המשפט שאין להרהר אחריו, השאלה החשובה היא כיצד הביטוי החופשי שהוא "נשמת אפה של הדמוקרטיה" מובע באופן מעשי, ולמי ניתנו הרשות והאפשרות לחסות תחת קורת גגו של החופש הזה ובפני מי ננעלים כל שערי הביטוי החופשי.

"... הביטוי החופשי הוא אחד הכלים החשובים להגשמת השותפות הדמוקרטית. מכאן החירות העומדת לכל אדם במדינה הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו. מכאן החירות העומדות לו לאדם להביע את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע התרבותי בו צמח. חירות זו, ולצידה זכויות פוליטיות ואזרחיות אחרות, הן התחליף הטוב ביותר לנקיטה בצעדים אלימים ובלתי-דמוקרטיים, ששיטתנו שוללת מכל-וכל..." (ציטוט מתוך פסק הדין).

השאלה השנייה היא האם די לנו בהלכה המעניקה לנו מידה לא מבוטלת של חופש לומר את אשר על ליבנו? דומה שהמחוקקים במדינות דמוקרטיות, לרבות מחוקקי ישראל, לא טרחו רבות מעבר לקביעה בעלמא שיש לכל אדם במדינה דמוקרטית את החירות להתרעם ככל העולה על רוחו. המונח 'שוק הדעות' שטבע בית המשפט מצביע קודם כל על 'שוק' ורק אחר כך על 'דעות'. ככל שוק יש בו דוכנים קטנים ומוצנעים בירכתיים ויש במות מרכזיות. יש חזקים ויש חלשים. יש כאלה שיש להם כסף ויש עניים מרודים. זהו השוק החופשי. הזהו 'שוק הדעות' שמדינה דמוקרטית אמורה להתהדר בו?

הלא אין דומים הדברים המשודרים ברדיו ובטלוויזיה והנאמרים בנחת למאות אלפי מאזינים ומיליוני צופים, לזעקות שבר הנבלעות במדבר ציה. 'שוק הדעות' אינו מינוח מוצלח במיוחד. 'שוק' דעות כזה הינו בראש ובראשונה שוּק ככל שוּק. וכדרך התנהלויות השווקים – כל דאלים גבר! ההכשר שנותן בית המשפט למילה 'שוּק' יכול שיטהר, אולי אפילו מבלי משים, דווקא את השרצים הטמאים. דבר אחד הוא כשיש לפלוני את הכלים המעצימים את הביטוי ודבר אחר לגמרי הוא הגרון הניחר כמו קול קורא בישימון של אלמוני פלמוני. בהעניקו למגוון של דעות תואר של 'שוק', נותן בית המשפט ידו למעוות שלא יוכל לתקון. ראוי היה יותר להשיב למילה 'מגוון' את תפארתה ולשימה במקום ה'שוּק'. דהיינו, מתן מקום לביטוי מתאים למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור. לא 'שוּק' פרוע.

הדבר מקומם שבעתיים כאשר כלי התקשורת הממלכתיים, השייכים לכולנו, נחמסים בידי קומץ העושים מהם בַּאסְטָה פרטית למכירת רעלים מסוכנים לציבור שלא חטא. הם שודדים את אוויר השידורים שהוא נכס ממלכתי ולא הותירו מיקרופון לשדר ממנו אותות חמס. כך, חוק רשות השידור, המחייב את כל תחנות השידור בישראל, היה לאותיות מתות המושלכות ככלי אין בו חפץ.

אשר על כן, אין די בחופש הביטוי. חופש הביטוי צריך להיות שווה לכל! זהו תפקידה של הממשלה לדאוג לכך. עליה להורות למי שצריך, לתת את כלי הביטוי השייכים לַכלל בעבור מגוון דעות הרוֹוֵחַ בכלל הזה. חופש, בין היתר, משמעו יכולת, אפשרויות, תנאים. התהום הפעורה בין דעת התקשורת לדעת הציבור אותו היא אמורה לשרת – זועקת לשמים.