בשבע 482: אנחנו כאן שליחים של אומה שלמה

במבצע כמעט בלתי אפשרי, אליו התגייסו עשרות גורמים ייחנך ביום השנה לרצח בני משפחת פוגל בית המדרש 'משכן אהוד' בישיבה הגבוהה באיתמר

רבקי גולדפינגר , ל' בשבט תשע"ב

  התושבים רואים במבנה המרשים את התשובה לשכנים העוינים מהכפר הסמוך, ממנו יצאו הרוצחים | אחד מפועלי הבניין הוא ירון פוגל, אחיו של אודי הי"ד, שחש צער מהול בהתרגשות בתהליך הבנייה הפיזי | משפחת ליבוביץ' עזבה את חברון והגיעה לחזק את תושבי איתמר, כחלק מגל קליטה נרחב ביישוב שהחל דווקא לאחר הרצח   

כל מי שהזדמן בחודשים האחרונים ליישוב איתמר, לא יכול היה שלא לשים לב להמולה הרבה הרוחשת סביב בניין חדש ורחב ידיים, שפועלים רבים עמלים בהקמתו. הלמות פטישים, טרטור של דחפורים, רעש של משאיות וטרקטורים וריח חריף של צבע טרי נישא באוויר. אתר הבנייה שוקק חיים ועשרות רבות של פועלים עובדים במרץ ובקדחתנות, במטרה להשלים את הקמת בית המדרש  'משכן אהוד' לזכרו של הרב אודי פוגל הי"ד, עד ליום השנה לרצח, שיחול בשבוע הבא.

"המקום נבנה עם הרבה מסירות ואהבה של יהודים". בית המדרש החדש 'משכן אהוד' באיתמר

בניין של תעצומות נפש

ההחלטה על בניית בית המדרש לישיבה הגבוהה ביישוב התקבלה עוד במהלך השבעה על חמשת בני משפחת פוגל. במלאת ימי השלושים לרצח הונחה אבן פינה למבנה. בטקס הוכרז כי ביום השנה לרצח ייחנך הבניין ברוב עם. "אפשר לומר, במבט לאחור, שזו הייתה תוכנית כמעט לא ריאלית", אומר השבוע אריה גולדברגר, מנהל פיתוח וגיוס משאבים בישיבה הגבוהה באיתמר. "להפוך מגרש ריק למבנה גדול ומכובד, שעומד על תילו תוך פחות משנה, זה נשמע מופרך לגמרי. אבל הנה אנחנו עומדים פה, כמה ימים לקראת יום השנה, ובחסדי ה' בית המדרש 'משכן אהוד' ניצב לפנינו. זו הרגשה מרוממת", אומר גולדברגר בהתרגשות.   התוכניות למבנה הוכנו שנים קודם לרצח, אך הונחו עמוק במגירות הישיבה בגלל קשיי תקציב ועיכובים במתן האישור לתב"ע. "כבר למחרת הרצח הוחלט שצריך לעשות מעשה ראוי ומשמעותי, שיבטא את הנרצחים ואת אמונתם. לאחר התייעצויות הוחלט על הקמת בית מדרש כתשובה ציונית הולמת". גולדברגר מסביר כי בבניית בית המדרש מועבר גם מסר תומך למתיישבים. "כשיצאנו לדרך, חשבנו שהתושבים באיתמר, שספגו מכה כואבת, חייבים לקבל עידוד כדי חלילה לא להיחלש. כשאנשים שומעים אחרי חידלון כזה קולות של בנייה, זה מעביר להם אמירה ברורה של צמיחה והתפתחות, ומעניק לכולם כוחות כדי להמשיך קדימה. מתוך הקושי צמח מבנה קבע גדול ממדים, שמעניק לכולנו את תעצומות הנפש להמשיך להיאחז בארץ". לגולדברגר יש מסר גם לשכנים הערבים: "הם רואים את המבנה הזה מתנוסס מול הכפר ומבינים שאנחנו כאן לנצח. אין תשובה טובה יותר מזה לרצח מתועב".

בית המדרש קרוי כאמור 'משכן אהוד' על שמו של אודי הי"ד, ועזרת הנשים במקום תיקרא 'אולם רות' על שמה של רותי הי"ד. כיתות הלימוד ייקראו על שם הילדים שנרצחו: יואב, אלעד והדס הי"ד. "משפחת פוגל נכנסה עמוק ללב של עם ישראל. כדי שכזה פרויקט יתגשם בפרק זמן כל כך קצר היה צריך שטובי המוחות, המהנדסים, אנשי המקצוע, הבנאים ומי לא, יתגייסו למשימה. יש לנו דוגמאות לכך בלי סוף, גם מצד אנשים שלא הכירו את המשפחה באופן אישי. לבניית הגג, לדוגמה, היינו צריכים להזמין ממפעל לבטון בקיסריה גגות מתועשים. בדרך כלל, רק כדי לערוך הזמנה מסודרת צריך להמתין למעלה משלושה חודשים, אבל במקרה שלנו, תוך שלושה שבועות המוצר כבר היה אצלנו בשטח. כולם הרגישו שותפים ועשו את המקסימום", אומר גולדברגר בהתלהבות, וממשיך להדגים את המסירות: "גג בית המדרש מתוכנן בצורה מאוד מורכבת. כדי לבנות אותו צריך פיגומים מיוחדים. ביום שבנינו את הפיגומים הופיע פתאום מהנדס בכיר, בחור רוסי בשם אולג. הוא נכנס למשרד עם תיק על הגב והודיע בטבעיות שהוא בא כדי לעזור לנו במלאכת הבנייה. הוא לא הסכים ללכת עד שהפיגומים היו בנויים כמו שצריך. הוא אמר שזה מאד חשוב לו. בית המדרש הזה נבנה עם הרבה מסירות ואהבה של יהודים. גם הפועלים של חברת הר-כביר התחברו לפרויקט עם הרבה לב ונשמה, ועבדו לשם כך בקצב מטורף". העבודה כולה, אגב, היתה על טהרת הידיים היהודיות.

 בונה לזכר האח

בין עשרות הפועלים השוקדים על בניית בית המדרש, ניתן למצוא גם שני עובדים נמרצים, שעבודתם במקום מקבלת משמעות מיוחדת. הפועלים, ירון ומתן פוגל, הינם אחיו הצעירים של אודי הי"ד. ירון (30) אשר השתחרר מהצבא לפני שבעה חודשים לאחר שנתיים וחצי בשירות קבע, החליט להשתלב בענף הבנייה. לאחר הכשרה מקצועית, הצטרף לעבודה בחברת הבנייה הר כביר.   "בוקר אחד התקשרו אליי מהחברה והודיעו לי 'ירון, תגיע לאיתמר, צריך עזרה בבניית בית המדרש'. בדיוק התחילו שם בעבודות היציקה של היסודות, שזהו שלב מאוד מרכזי וסמלי, והנה קוראים לי לקחת בזה חלק".

מה מרגיש אח שהופך להיות שותף בבנייה לזכר אחיו שנרצח?

"זה עצוב ושמח בערבוביה. מצד אחד יש את הצער שמלווה אותך מהאובדן והגעגועים ומצד שני, זה כל כך מרגש לראות את החלום
ירון פוגל, האח: לפני שבועיים הניחו את האבן מעל ארון הקודש. שני העמודים של הארון בנויים מאבנים של היישוב ומחוברים בטיט מהאדמה של חצר הבית של אודי ורותי. זה היה בשבילי באופן אישי, רגע מאד מרגש. תחושה של חיבור אמיתי
שקרם עור וגידים הולך ומתגשם שלב אחרי שלב", משתף פוגל.   שלבים מסוימים במהלך בניית בית המדרש היו עבור פוגל בעלי משמעות מיוחדת. "במהלך היומיום אני לא מתעסק בזה, אלא מתרכז יותר בעבודה עצמה, אבל היו כמה רגעים במהלך השנה האחרונה שהיו חשובים בשבילי. לצקת את היסודות, להקים את הגג. ביום שישי לפני שבועיים לדוגמה, הניחו את האבן מעל ארון הקודש. שני העמודים של הארון בנויים מאבנים של היישוב ומחוברים בטיט מהאדמה של חצר הבית של אודי ורותי. האבן העליונה ששוקלת מעל לשני טון וגם היא מאבני המקום, הונחה על גבי אותם עמודים. זה היה בשבילי באופן אישי, רגע מאד מרגש. תחושה של חיבור אמיתי", משתף פוגל. 

רבה של איתמר, הרב נתן חי (59), מתאר שנה לא פשוטה שעברה על תושבי יישובו, צעירים ומבוגרים כאחד, אך יחד עם זאת מדגיש כי הייתה זו שנה מחזקת ומאחדת.  לאורך השנים סבל היישוב מהתנכלויות, פיגועי תופת וחדירות מחבלים. בין הפיגועים הקשים ניתן למנות את רציחתו של אריה ארלנדו לפני אחת עשרה שנים, רציחתו של שלמה מילר, החדירה לישיבה התיכונית 'חיצים' לפני כעשור בה נרצחו שלושה תלמידי ישיבה‏, רצח בני משפחת שבו ויוסף טוויטו, חטיפתו ורציחתו של הנער אליהו אשרי ורצח בני משפחת פוגל. "אנחנו מוקפים בשונאי ישראל. אפילו כוחות הביטחון שעצרו את המרצחים הופתעו מרמת השנאה בכפר".

 מחובקים בתפילת שחרית

עם היוודע דבר הרצח. הבין הרב את גודל האחריות המוטלת על כתפיו. "אנחנו בני אדם, לא עשויים מברזל. ידעתי שעליי להרגיע את התושבים, לתת להם לבטא את הכאב ולהעביר להם מסר אמתי ומחזק. בשבת בבוקר לאחר הרצח כולם התייצבו לתפילת שחרית. היינו יחד, מחובקים ומחזקים האחד את השני. האנשים כאן לא אטומים ולא נטולי רגשות. בכל פעם שניחתת עלינו מכה אנחנו מתמודדים עם כאב עצום, אבל משתדלים לצמוח מתוך כך ולהתמקד בעשייה חיובית".

במהלך השנה תמך הרב בתושבים, בשיתוף פעולה הדוק עם אנשי מקצוע המתמחים בטיפול במצבי טראומה. "פנו אליי מבוגרים וצעירים לבירור שאלות אמוניות. ואני מסביר, שאנחנו חלק מהמערכה על הארץ הזאת. בצבא נהרגים הרבה חיילים מגולני, למה? כי הם עומדים בקו האש. גם אנחנו ממוקמים בקו החזית והחיים שלנו כאן הם במסירות נפש". לאחרונה קרא הרב חי ספר המתאר את הקמתה של העיר חדרה וזכה להשראה ממנו. "המתיישבים בחדרה סבלו מתנאים קשים של ביצות וקדחת והתנכלויות קשות של פורעים ערבים. מתוך 540 מייסדי המקום נפטרו תוך עשרים שנה  214 אנשים. זה נורא. אבל הם לא הרימו ידיים אלא דבקו במשימה. אנחנו שואבים כוחות מדור החלוצים ומהאמונה בצדקת הדרך. ב"ה, אנחנו נחושים שזו הארץ שלנו וחיים פה מתוך תחושת שליחות. המתיישבים לא פועלים בשם עצמם אלא נמצאים כאן עבור אומה שלמה", מדגיש הרב.

בחודשים הראשונים לאחר הרצח היה חשש כבד כי הסכנה הכרוכה במגורים בישוב, הנמצא בסמיכות לכפרים כה עוינים, תגרור נטישה של משפחות או לכל הפחות, ירידה במספר המשפחות המעוניינות להצטרף ליישוב. אולם נראה שהרצח גרר דווקא תגובה הפוכה, ואנשי איתמר מדווחים על עלייה חדה במספר המשפחות הנקלטות למגורים בישוב.     
אריה גולדברגר: ביום שבנינו את הפיגומים הופיע פתאום מהנדס בכיר, בחור רוסי בשם אולג. הוא נכנס למשרד עם תיק על הגב והודיע בטבעיות שהוא בא כדי לעזור לנו במלאכת הבנייה. הוא לא הסכים ללכת עד שהפיגומים היו בנויים כמו שצריך
 

על התושבים החדשים נמנים גם איטה ויוסף ליבוביץ', הורים לעשרה ילדים, שעזבו את ביתם בשכונת אברהם אבינו בחברון והשתקעו באיתמר. בני הזוג ליבוביץ שכלו לפני כעשור את בנם, סמ"ר שמאי-אלעזר הי"ד בן העשרים ואחת, שנהרג בפיגוע חבלני בדרום הר חברון. בערב שבת, בדרכו מהבסיס לביתו, נורה על ידי מחבלים ונהרג במקום. בפיגוע נרצחו גם הרב יוסי דיקשטיין, אשתו חנה ובנם שובאל הי"ד.

את המעבר לאיתמר רואה איטה ליבוביץ' כמענה מתבקש וראוי לרצח. "הקורבנות הם לא קורבן פרטי, אלא של כל עם ישראל. הם נרצחו בגלל שהם יהודים", מדגישה ליבוביץ'. "היישוב איתמר הוא בשר מבשרנו. כולנו בהתיישבות וכולנו מוסרים נפשנו למען העם והארץ. לאחר הרצח המזעזע הרגשנו שאנשים אחים אנחנו, ובעת צרה בני משפחה צריכים לתמוך ולעזור. המעבר שלנו מבטא אמירה ברורה של 'אתם לא לבד'".

האם המעבר נבע גם מתוך הזדהות בשל השכול הפרטי שלכם?

"השכול האישי שלנו הוא חלק פנימי ובלתי נפרד מאתנו, אבל אני לא יכולה להגיד במפורש שהוא זה שדחף אותנו למעשה. לא באנו לאיתמר מתוך מטרה לעשות רעש, אנחנו פשוט עברנו ליישוב כי הרגשנו שזה מה שעלינו לעשות, ומכאן אנחנו ממשיכים בחיים שלנו בשקט. עצם המעבר אני מאמינה, עושה את שלו".

 נוער עם שאלות גבוהות

 פנחס מיכאלי (26) הוא רכז הנוער ליווה בשנה האחרונה את הצעירים ביישוב. "באותו ליל שבת כבר ידענו שאנחנו הולכים לתקופה לא פשוטה", מספר מיכאלי. "בשבת בבוקר התכנסו כל הגורמים ביישוב כדי לחשוב כיצד מגיבים בקהילה בכלל ועם הנוער בפרט. מאותו רגע, אפשר לומר, יצאנו לפעילות צפופה, מחושבת ואמתית כדי לתת מענה נכון לכולם".

מיכאלי מתאר את התמודדות האישית של הנוער באיתמר כטבעית ובריאה. "כל אחד מגיב בצורה שונה לאירוע כל כך מטלטל כמו זה. אבל בסך הכל, מדובר בנוער מדהים. ברגע הראשון היה אצל כולם הלם מוחלט ובמהלך השבת עברנו תהליך של עיכול הבשורה". במוצאי שבת התכנסו הצעירים בסמוך לבית משפחת פוגל והביעו את תחושותיהם הקשות. "הם הדליקו נרות במעגל של כאב ועוצמה, שרו ושוחחו עד אמצע הלילה. לאחר מכן, ההלוויה הייתה שלב נוסף בתהליך ההפנמה".

הנוער באיתמר לא שאל 'למה זה מגיע לנו'?                                      
"באיתמר יש נוער נפלא שפועל ויוזם ומחובר לעצמו. הם יודעים מה הם רוצים מעצמם ומחפשים איך לתרום ולהשפיע. ב"ה, השאלות שנשאלו היו גבוהות בהרבה. באיתמר כולם מתחנכים על צדקת הדרך ומבינים שכל אחד הוא שליח. הכאב הוא כאב אישי אבל עולות שאלות של איך להשפיע ברמה הלאומית ואיך מעבירים את האידיאלים והמסרים לעם ישראל".

ומה עם הצורך לתת מקום לאבל, לפחדים ולחששות?                                     
 "אנחנו מודעים לקושי ובמהלך השנה היינו בדו שיח מתמיד. בזמן שהמחבלים רצחו בבית משפחת פוגל, בני הנוער הסתובבו ביישוב בחופשיות. זה חידד אצל חלקם את התחושה שאין יותר מקום בטוח. סיפר לי נער בן 18, שמחוץ לבית הוא מרגיש בטוח, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מפחד לפתוח את הדלת ולהיכנס. שוחחתי איתו וחשבנו יחד איך אפשר להתמודד עם פחד כזה". כלקח מניסיון העבר, מציין מיכאלי, דאגו האחראים לליווי בני הנוער על ידי השירות הפסיכולוגי של המועצה, והועברו מערכי שיעורים וסדנאות המעניקות כלים להתמודדות במצבים קשים. "הנוער שלנו חזק ואיכותי. הוא עבר תהליך בשנה האחרונה והוא עם הפנים קדימה", אומר מיכאלי.

 

rivki@besheva.co.il