בשבע 482: סוס לתשועה

רבי דוד ואביו שחששו לגורלם החליטו לעבור בהקדם האפשרי את הגבול מעיראק לאיראן, ולנסות להגיע משם בדרכים לא חוקיות לישראל.

עודד מזרחי , ל' בשבט תשע"ב

רבי דוד סלמן נולד בבגדד שבעיראק למשפחת רבנים. אביו, רבי מנשה, שעסק במסחר בדים נרחב, העתיק את מושבו לעיר מוסול הצפונית, שם פתח חנות גדולה והחל לסחור עם השכנים הערבים והנוצרים. הוא הרחיב את פעילותו עד לגבול איראן, עד שלא הייתה משפחה מכובדת שלא היו לו קשרי מסחר עמה. מצבו הכלכלי האיתן של האב אפשר לבנו לחבוש את ספסל הלימודים בבית המדרש. בן זוגו ללימוד היה רב הקהילה שראה בו תלמיד חכם וגם יורש טבעי להנהיג את הקהילה. ככל שבגר רבי דוד, הלך והתעמק בלימוד התורה ואף עסק בלימוד הרז, שהיה מנת חלקם של יחידי סגולה.

רבי דוד היה מחד אדם צנוע שמיעט לדבר עם אנשים מחוץ לכותלי בית המדרש, ומאידך בבית הכנסת התקרב לכל מתפלל, שאל לשלומו והתעניין במצבו הכלכלי והמשפחתי. אחד המתפללים היה רבי ברוך בנו, אחד הנכבדים בקהילה, שהציע לו את בתו לשידוך שהסתיים מתחת לחופה. במשך הזמן נולדו להם בנים ובנות שהסבו אושר רב לשתי המשפחות.

באותה תקופה התנהלו קרבות בין היהודים לערבים בארץ ישראל על כל מטר של הארץ הקדושה. היו ליהודים ניצחונות וגם כישלונות צורבים ודם רב נשפך בשני הצדדים. השמועות שהגיעו לעיראק על מותו של המנהיג פייסל חוסייני בקרבות על הקסטל בסמוך לירושלים ועל המנוסה של הערבים מהמערכה, גרמו למתח רב בין התושבים הערבים למיעוט היהודי במוסול. הערבים התנכלו ליהודים בעת הליכתם לבית הכנסת ואף ערכו בהם פוגרומים שגבו מחיר בנפש. החיים בעיראק ובפרט במוסול הפכו לבלתי נסבלים, עד כדי כך שהיהודים הסתגרו בבתיהם והפסיקו לצאת לעבודה.

רבי דוד ואביו שחששו לגורלם החליטו לעבור בהקדם האפשרי את הגבול לאיראן, ולנסות להגיע משם בדרכים לא חוקיות לישראל. היה עליהם להוציא את כל הבדים ולמכור אותם. הם נטלו סיכון גדול שעלול היה לעלות בחייהם, שכרו רכב והעמיסו את כל מלאי הבד שהיה ברשות האב ויצאו לעבר הכפרים המרוחקים. בדרכם לקחו, ליתר ביטחון, שני קציני משטרה כטרמפיסטים. במהלך הנסיעה מנוע הרכב התחמם ולאחר כמה קילומטרים נדם לחלוטין.

האב והבן חששו מרדת החשכה ומהסכנות האורבות להם מהשודדים המסתובבים באזור. הם התייעצו עם הקצינים והחליטו לנטוש את הרכב וללכת ברגל לשבט הקרוב להתארח שם ללילה.
רבי דוד ואביו שחששו לגורלם החליטו לעבור בהקדם האפשרי את הגבול מעיראק לאיראן, ולנסות להגיע משם בדרכים לא חוקיות לישראל. הם נטלו סיכון גדול, שכרו רכב והעמיסו את כל מלאי הבד שהיה ברשות האב ויצאו לעבר הכפרים המרוחקים

הם התקבלו אצל אנשי השבט בסבר פנים יפות, וכנהוג אצלם הזמינו אותם לארוחת ערב שכללה אורז ובשר כבש צלוי על האש. רבי דוד ואביו, ששמרו על כשרות מהודרת, התנצלו שאינם יכולים לטעום מהמאכלים מטעמים רפואיים, פנו לאחת מפינות האוהל ושכבו לישון.

בשעת לילה מאוחרת חש רבי דוד שעליו לעשות את צרכיו. הוא יצא החוצה ובדרכו חזרה דרך בטעות על אשתו של ראש השבט ששכבה לצד בעלה. היא התעוררה וצעקה לבעלה שמישהו מתעסק עמה.

רבי דוד קפא על מקומו ולא ידע את נפשו. לפתע, מבלי להבין איך ומה, מצא את עצמו ניצב במקום שבו שכב קודם לכן בקצה המרוחק של האוהל, כאילו שאיזו יד נעלמת נשאה אותו לשם.

צעקותיה של אם השבט העירו את בעלה וכל יתר האנשים ששהו באוהל. נוצרה מהומה גדולה ומישהו הדליק עששית כדי לראות מה אירע. להפתעת כולם ראו סוס אציל המשמש את ראש השבט, עומד ליד מקום שכיבתם של ראש השבט ואשתו. בהמה גדולה זו שהגיעה בחסדי שמיים הצילה את רבי דוד והנלווים אליו ממשפט שדה שאחת דינו - מוות.

רבי דוד לא הצליח להירדם, העיר את אביו בשעה מוקדמת וסיפר לו על כל קורותיו אמש ושניהם הודו לקדוש ברוך הוא על הנס שעשה עמם.

למחרת בלכתם לדרכם הסתייעו האב והבן באנשי השבט שסייעו להם להעמיס את הבדים על בהמות. לאחר שמכרו את כל סחורתם שבו למוסול, ובשבת עלו לתורה וברכו 'הגומל'.

כשש שנים לאחר קום המדינה, רבי דוד ובני משפחתו עלו לישראל והתיישבו בעיר רמלה, שם שימש רבי דוד כשליח ציבור ולימד את מקצוע החזנות לצעירים שחפצו בכך. רבי דוד נפטר בשיבה טובה ונטמן בבית העלמין ברמלה כשהוא מותיר אחריו בנים ונכדים יראי שמיים ומוצלחים בדרך ארץ.