בשבע 482: מכת הפרידה של דורית ביניש

"ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט בנושא גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט",

יאיר שפירא , ל' בשבט תשע"ב

 הפער בין דעת הרוב בראשות הנשיאה היוצאת שביטל את חוק טל לדעת המיעוט של השופט גרוניס, ממחיש היטב את חשיבות מינויו של השופט השמרן והמאופק לנשיא הבא של בית המשפט העליון * לעולם לא נדע מה באמת עשה נתן אשל, אך הודאתו במסגרת עסקת טיעון מחייבת שלא יחזור לכהן בתפקיד ציבורי

דורית ביניש: חיכינו וציפינו לגראנד פינאלה של נשיאת בית המשפט העליון, והנה הוא בא. אם ביניש לא הצליחה להותיר חותם ממשי משלה על עולם המשפט, היא ניסתה לפחות להותיר את חותמה על החברה בישראל. וכך, שבוע לפני פרישתה, תוזמן לו קץ סבלנותם של שופטי העליון בעניין הפטור הגורף של החרדים משירות בצבא, ובוטל חוק טל.

הטעם המוצהר, והמוצלח למדי, שנתנה ביניש בפסק דינה הארוך לעיתוי הפסיקה, הוא העשור שימלאו בעוד מספר חודשים לחקיקתו של החוק. עשר שנים בהן, כמו שפירטו השופטים באריכות, לא חל כל מפנה משמעותי בגיוס החרדים - או מוטב לומר בהתגייסותם, שכן החוק הפך את שירותם לעניין וולונטרי. יחסי הציבור שנעשו למתגייסים החרדים היו אומנם מרשימים ביותר, אך לא נגזים אם נטען שלא בטוח שכנגד כל אזכור תקשורתי של הנח"ל החרדי או פרויקט 'שחר כחול' היה לצה"ל מגויס חרדי של ממש. השירות האזרחי-לאומי אומנם קלט גם הוא מספר מצומצם של חרדים בשנים האחרונות, אך שם מדובר במקרים רבים בסוג של קומבינה - שירות סמלי ביותר שאינו מפוקח. פסק הדין אומנם פוסל חוק של הכנסת, וכדי להצדיק זאת נדרש לרטוריקה של אפליה ואי חוקתיות, אך למעשה הוא מדבר על כשלונו המעשי של החוק. אשר על כן, לא נוכל להביא חידושים משפטיים של ביניש וחבריה בפסק הדין הדרמטי. אלו לא נמצאו למרות ארכנותו המייגעת של פסק הדין.

עדנה ארבל: שמה נפשה בכפה בעוד היא מזכירה להגנתה את השירות המשמעותי מאוד של ילדיה ונכדיה, וכשהיא נתמכת במשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הצטרפה לדעת המיעוט שסירבה לפסול את החוק. המחלוקת בין השופטים ארבל וריבלין לשופטי הרוב לא היתה על עקרונות משפטיים, ואפילו לא על עובדות, אלא על השאלה מי מהשופטים שוגה בתקוות שווא. דעת הרוב טוענת כי חוק טל במתכונתו הנוכחית לא כפה מלכתחילה דבר על הממשלה או על החרדים, ובדיעבד לא הביא לתוצאות משמעותיות, ולכן אין תקווה שיביא כאלה בעתיד. דעת המיעוט סוברת כי יש לתלות תקווה בזרם הקלוש אך המתגבר של גיוס החרדים במסגרת חוק טל, בעיקר משום שלא ניתן לתלות תקווה בשום דבר אחר. או בלשונה של השופטת ארבל, "טרם באה השעה להוריד את המסך ולקבוע כי החוק אינו חוקתי. קביעה שכזו משמעה החזרתה של הדילמה החוקתית והחברתית הסבוכה והכאובה לנקודת הפתיחה. ומה אז?"

הסוגיה עוד תחזור לבית המשפט העליון. חיילים חרדים במטווח פלאש90'

אליקים רובינשטיין (וגם ניל הנדל): בטרם חלפה שעה מפרסום פסק הדין כבר היה בתקשורת החרדית מי שהזדעזע מכך ששני השופטים הדתיים היו בין הקובעים כי יש לבטל את החוק. אנחנו מזועזעים הרבה פחות, שהרי לפחות בכל הקשור בהיקף ההתגייסות לשירות צבאי ולאומי, השניים הללו אינם מגיעים מחברה שנמצאת באמצע, בין ביניש וריבלין ובין החרדים. היא אינה גשר ביניהם ולא צריכה להיות. ואכן, השופטים רובינשטיין והנדל הרחיבו לכתוב על האפשרות לשלב בין חיים יהודיים ושירות בצבא היהודי. אפשר לומר שהרחיבו מדי. השופט רובינשטיין ציטט מדברי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש ה'". רובינשטיין לא שכח להביא גאולה לעולם וציין כי הדברים הובאו בספרו של הרב י"צ רימון בשם הרב ישראל מאיר לאו. ל'ווארטים' הבלתי נגמרים בפסקי הדין של רובינשטיין כבר התרגלנו, אלא שלמרבה הדאגה נראה כי גם הנדל צועד בדרכו. כך שמענו ממנו בין השאר עדות שקרא בספר של אדם בשם ד"ר פיינגולד שהעיד על סיפור שהיה לו עם הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, המלמד על יחסו המיוחד לקדושת חללי צה"ל. החרה החזיק אחריהם השופט חנן מלצר, שאינו חובש כיפה, ויכול להפגין שליטה מועטה יותר בסיפורי חסידים. הוא הסתפק בסיפור ממנו עולה חיבתו לחיילי צה"ל של ראש ישיבת פונוביץ', הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין, אותו הוא מצא באתר האינטרנט 'כיכר השבת'.
"ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט", כתב השופט גרוניס. " זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שבפנינו הינה מועטה"

אשר גרוניס: הבשורה הגדולה בפסק הדין אינה של הדברים שנפסקו בדעת הרוב, אלא דווקא דעת היחיד של מי שעומד בעוד ימים אחדים להפוך לנשיא בית המשפט העליון. אודה שלא שבעתי נחת מהמחיר ששילמו המחוקקים בימין כשאיפשרו את בחירתו של גרוניס לנשיא הבא. מכל הצעות החוק סביב בחירת השופטים, הצעת חוק גרוניס נראתה כפחות חשובה, אך במחירה נאלצו הח"כים לוותר על חקיקת כל השאר. גרוניס הוא שופט שמרן כנראה גם מבחינת השקפותיו הפוליטיות, כמו מרים נאור שהייתה מתמנית לולי חוקק החוק. כך גם אסתר חיות, שתכהן אחרי ששני הראשונים יפרשו מבית המשפט העליון. אומנם היה ברור כי גרוניס נוטה פחות לאקטיביזם שיפוטי, אך זו לא נראתה סיבה שמצדיקה הזנחה של חוקים חשובים לצורך מינויו.

בדעת יחיד מתומצתת וקולעת באופן מעורר השתאות, מיצה הנשיא הבא את דרכו באשר למעורבות בית המשפט בנושאים שהם עניין למוסדות יציגים ונבחרים, ולימד כי תקופת נשיאותו תהיה בעלת משמעות לעיצוב דרכו של בית המשפט העליון. בפסק דינו חלק גרוניס על ביניש וחבריה שקיבלו את העתירות ופסלו את חוק טל, אך גם על ארבל וריבלין שביקשו להמשיך ולעקוב אחר יישום החוק. "אילו נשמעה דעתי", כתב השופט, "היינו דוחים את העתירות". גרוניס חזר על עמדתו אותה הביע בפסקי דין קודמים, כי באופן עקרוני מותר לרוב (דתיים, מסורתיים וחילונים) להפלות לטובה מיעוטים (חרדים למשל). אך זה אינו העיקר. תורף פסק הדין של גרוניס מדבר על מגבלותיו של בית המשפט בבואו להכריע בנושאים כללים שהחברה מתחבטת בהם, ועל המחיר שהוא משלם כשהוא מנסה להידחק למחלוקות לא לו. אחרי פסילתו של חוק טל, כותב גרוניס, עומדות בפני הכנסת שתי אפשרויות: "האחת, אי קבלה של חוק אחר תחת החוק שיפקע, והשנייה, קבלתו של חוק חדש שינסה לענות בצורה טובה יותר לבעיות ולפגמים עליהם מצביעים שופטי הרוב". מכאן ניגש גרוניס לנתח כל אחת מהאפשרויות. "אם תאומץ האפשרות הראשונה, היינו הכנסת לא תחוקק חוק חדש בנושא, המשמעות התיאורטית תהא שהצעירים החרדים, שאינם מתגייסים כיום לצבא, יהיו חייבים להתגייס כבני הרוב. דומני שמעטים במדינה (ואולי אף זו הגזמה) סבורים שאכן צפוי גיוס המוני של בני ישיבות חרדיות לצה"ל. אם אכן לא יתקבל חוק חדש ותוגש עתירה חדשה בה תידרש הממשלה, כולל שר הביטחון, לכפות גיוס, האם פסק דין שיקבל את העתירה יביא את הגיוס המיוחל?! דומה שהתשובה מתבקשת מאליה.

"האפשרות האחרת, ונראה שזו ריאלית יותר מן הקודמת, היא שבעקבות פסק הדין תקבל הכנסת חוק חדש שינסה לתקן, במידה כלשהי, את הפגמים שבחוק הנוכחי. ניתן להעריך כבר עתה שחוק כזה לא יספק את הדרישות של חלקים מן הרוב... על כן, אין ספק שתוגש בעתיד עתירה נוספת בה תבואנה השגות לגבי החוק החדש".  בין כך ובין כך, מסיק גרוניס, העניין יחזור שוב לפתחו של בית המשפט כשהוא אינו פתור. "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט", כתב השופט. "זאת ועוד, זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. שינויים חברתיים וכלכליים עשויים להביא לתוצאה המקווה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שבפנינו הינה מועטה".

 אכן נתן החכם

חמקמקותה של האמת היא מושא לחקירתם של פילוסופים בכול הדורות. להבדיל אלף הבדלות ויותר, היא גם עובדה מתסכלת בעבודתו של עיתונאי, בוודאי כזה המסקר ענייני משפט. הדברים אינם אמורים רק בפרשות שהתרחשו בחדרי חדרים, היוצאות לאור בשתי גרסאות שונות לחלוטין. גם כאשר הכול מתועד, מצולם אפילו, קשה לעיתים לראות את האמת כולה. לעיתים היא מסתתרת באירועים קודמים שלא תועדו. לעיתים היא קבורה היטב בליבותיהם של גיבורי פרשה.

אשר על כן קל לכולם, בוודאי לעיתונאי, לענות אמן אחרי ערכאה שיפוטית ולהביא את דבריה כאילו הם האמת המוחלטת, תורה למשה מסיני. אם בית המשפט קבע כי פלוני רוצח, הרי הוא רוצח. אם בית המשפט קבע כי אלמוני הוא גנב, הרי הוא גנב. מלבד הביטחון שנוסכת הקביעה השיפוטית - שכן חזרה על קביעה של בית משפט מוגנת מפני תביעת דיבה - היא גם המפלט האחרון למי שמבקש למצוא מנוחת הנפש באמת מידה כלשהיא של אמת. שהרי גם אם השופטים עצמם, כשאר בשר ודם, חסרי אונים כשהם מבקשים את האמת, בכל זאת קביעותיהם העובדתיות חייבות להתקבל בלית ברירה כאמת שהחברה אוחזת בה. שאם לא כן, החברה לא תוכל לאחוז באמת כלשהיא. שירת 'הוא זכאי הוא זכאי' אומנם ליוותה את כניסתו של אריה דרעי לכלא. שירה כזו תלווה מן הסתם גם את הרב אלון גם אם יורשע בדין. אבל גם שם וגם פה תהיה זו שירתם של יחידים. החברה בכללה לא תוכל לכרות את ענף האמת המשפטית שעליו היא יושבת.

עסקאות טיעון הן עניין אחר. הרשויות אומנם חוסכות בהן זמן וכסף. לעיתים הן חסות על כבודם של קורבנות שיידרשו להעיד. לעיתים הן חסות על כבודם של פרקליטים העלולים להפסיד. בעסקת טיעון בית המשפט פוסח על בחינת הראיות. הוא לא נידרש להכריע האם התביעה הצליחה להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר, ועל כן הוא מוותר על זכותו להיות קולה של האמת. לאחר עסקת טיעון יכול נאשם שהורשע לצאת מבית משפט ולטעון בפני החברה כי הוא חף מפשע. אומנם במסגרת העסקה הוא הודה בעבירה כזו או אחרת, אך כבר למדנו כי 'אין אדם משים עצמו רשע', וכי המודה בעסקת טיעון הוא לא תמיד פושע - לפעמים הוא פשוט איש חכם.

לעולם לא נדע עד כמה הרחיק נתן אשל ביחסו לעובדת ר' במשרד ראש הממשלה. האם גילה מסירות, האם חטא בחטטנות או שמא במעשים עלובים ורעים יותר. הדבר הברור היחיד שנותר מהפרשה הוא כי חתימתו של אשל על הסדר הטיעון הייתה צעד נבון ביותר.

לא לקח מגורלו של משה קצב היה כאן. החמורה שבחשדות נגד אשל לא התקרבה לקלה בעבירות בהן הורשע הנשיא לשעבר. אם היה אשל מתעקש להיאבק על חפותו, גם אם היה מורשע בסופו של דבר, הוא לא היה נכנס לכלא. וגם אם היה מזוכה בסופו של דבר - הוא היה מורחק מהשירות הציבורי כבר עתה, ולא היה חוזר אליו, בין השאר בשל גילו המתקדם. סביר להניח שגם אם היה מזוכה, השופט לא היה יכול לטהר את שמו לגמרי.

בין מצבו של אשל המתעקש להיאבק ובין מצבו של אשל החותם על ההסדר לא היו אלא חודשים ארוכים, אולי שנים, של מתח ועוגמת נפש, ועשרות רבות של אלפי שקלים תשלום לעורכי הדין. אשל תמצת את העניין במספר שורות מההודעה שהוציא לתקשורת. "לנוכח גילי, מצבי הבריאותי ורצוני להקל על משפחתי והסובבים אותי, ומאחר שאיני יכול לשאת בנטל הכספי הכבד של טיהור שמי - החלטתי, בהתייעצות עם אשתי ועם ילדיי, לקבל את ההסדר, להודות בעבירת משמעת קלה, לפרוש מתפקידי ולהמשיך בחיי".

דברים נכוחים. אלא שהמשך חייו של מי שהורשע על פי הודאתו ביחס בלתי הולם לעובדת הכפופה אליו ובפגיעה בפרטיותה, לא יכול לכלול כהונה בתפקידים ציבוריים אחרים. זה המעט שצריך לדרוש גם ממי שבחר להודות בעבירות בהסדר טיעון.