בשבע 482: הליכוד בעקבות קדימה

לאחר שהסכים לעקרון המדינה הפלשתינית, נתניהו מציע לפלשתינים 90 אחוז משטחי יו"ש, כפי שהציעה ציפי לבני בוועידת אנאפוליס

עמיאל אונגר , ל' בשבט תשע"ב

 לאחר שהסכים לעקרון המדינה הפלשתינית, נתניהו מציע לפלשתינים 90 אחוז משטחי יו"ש, כפי שהציעה ציפי לבני בוועידת אנאפוליס * זו לא הסוואה או אליבי, האמריקנים מתכוונים ברצינות לעצור את ישראל מלתקוף באיראן * הבחירות למועצת גוש עציון כאימון לקראת הבחירות לכנסת 

 מסקירתו של ברק רביד ב'הארץ' (20.02) על השיחות שהתנהלו ברבת עמון בין סאעב עריקאת ושליחו של נתניהו יצחק מולכו, אנו למדים שנקודת הפתיחה של ישראל (שממנה עוד צפויות נסיגות וצעדי גישור למיניהם) זהה לעמדות שהציגה בשנת 2008 שרת החוץ דאז ציפי לבני בוועידת אנאפוליס. על פי הניירות שהציג מולכו, 90% משטחי יהודה ושומרון מיועדים לעבור לריבונות המדינה הפלשתינית. מסמך מולכו גם מסתפק בנוכחות ישראלית ארוכת טווח בבקעת הירדן, והפירוש הסביר למינוח הוא שישראל למעשה ויתרה על נוכחות אזרחית בבקעה. על פי הכתבה, ישראל התעניינה בעמדת הפלשתינים לגבי אפשרות הישארותם של יישובים יהודיים תחת ריבונות פלשתינית.

ברור שמסמך כזה מטעם ממשלת הליכוד ראוי לביקורת וגינוי. הרי לא הקמנו ממשלה לאומית כדי לשחזר את מדיניות קדימה. מצד שני, אם ישראל לא התגמשה עוד ולא טרחה לגלות 'יצירתיות' בהשוואה ל-2008, מדובר בצעד שיש בו גם אלמנט חיובי. ההיסטוריה לימדה אותנו, ובהחלט גם את ה'פרטנר', שכאשר ישראל אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא בינתיים'. השיא היה כמובן ההתקפלות של ממשלת ברק בין שיחות קמפ דיויד לשיחות טאבה בשנות 2000-1. גם עמידה על 10% בלבד של ריבונות ישראלית מהווה שיפור מול נכונותו של אהוד אולמרט לוותר על הכול.

אך ישנו גם מפנה לרעה. כאשר נאבקנו מהאופוזיציה מול הקווים המדיניים שהציגה קדימה, ניתן היה לקוות שכאשר המחנה הלאומי יחזור לשלטון הוא יציג מפה אחרת, ויזים סוף סוף את האימרה הנלוזה שכולם יודעים פחות או יותר מה תהיה המפה הסופית. כשגם הליכוד במוותרים, הוא מקבע את מפת הנסיגה בדעת הקהל הישראלית והעולמית.

קווי המתאר של מולכו מהווים המשך לנאום בר אילן של נתניהו. אם מאמצים את פתרון שתי המדינות, חייבים לכאורה להעניק לפלשתינים מדינה ראויה לשמה. נתניהו בונה על הסרבנות הפלשתינית שתחלץ את ישראל מהוויתורים שכבר העלתה על הכתב, ומקווה להרוויח זמן. אך השאלה הכאובה היא - איזה צד מיטיב לנצל את הזמן לטובתו?

הצד הפלשתיני, בגיבוי הקוורטט, דורש שרשרת של 'מחוות' על מנת לשנות לטובתו את המצב בשטחי B  ו-C . מדובר על יותר תחנות משטרה פלשתינית בשטחי B הנתונים למרות ביטחונית ישראלית, ועל תוספת מפעלים כלכליים בשטחי C הנתונים למרות אזרחית ישראלית. הצד הפלשתיני הוא שפועל בשיטת הדונם והעז שפעם אפיינה את הציונות, אלא שבמקום הדונם הגענו לקילומטרים ובמקום העז יש עדרים שלמים.

ממשלת ישראל מצדה איננה מחזקת את אחיזתנו בשטח, אלא מאותתת לכיוון הנגדי. היא עדיין מפשירה מגרשים לבנייה רק במשורה, ואף טרחה להסיר את היישובים ביו"ש מרשימת העדיפות הלאומית.

כיתוב: בלי קריצות. אובמה והרמטכ"ל דמפסי צילום: רויטרס

אובמה אינו בגין

הדו-שיח בין ישראל לארה"ב לגבי איראן מזכיר בדיחה יהודית קלאסית. יהודי אחד שואל את חברו לאן פניו, והלה משיב לו: למינסק. איזה חוכמולוג, מחזיר הראשון, אתה מספר לי שבכוונתך להגיע למינסק על מנת שאחשוב שיעדך האמיתי הוא פינסק. אולם כבר ביררתי שיעדך הוא באמת מינסק, אז למה אתה מנסה לשקר לי?

בישראל ובארה"ב גם יחד תוהים האם כל האזהרות האמריקניות לישראל שלא לתקוף את איראן הן כנות, או שמא נועדו לצורכי הסוואה ואליבי בלבד? אולי כבר קיימות הבנות ברורות בין ארצות הברית לישראל בנוסח המשולש הצרפתי-בריטי-ישראלי לפני מבצע סיני?

לצערי עלי לקבוע שהאמריקנים באמת ובתמים הולכים למינסק, והאזהרות נגד מתקפה ישראלית באיראן משקפות נאמנה את מדיניותםֻ. הרמטכ"ל מרטין דמפסי אמר בראיון לרשת ה-CNN כי "אנו בדעה שאיראן היא שחקנית רציונלית... אנו יודעים או סבורים שאנו יודעים שהמשטר באיראן טרם החליט". הדברים הללו אינם מותירים מקום לספק. מעבר לקביעה שמתקפה ישראלית תהווה שגיאה, דמפסי בדבריו שומט את הקרקע מתחת לטיעון הישראלי הבסיסי שהגענו לדקה ה-90 ומדינה מטורפת מתקרבת לפצצה גרעינית. לדברי דמפסי, האיראנים הם רציונליים - כמו שהיו הרוסים במלחמה הקרה, ולכן ניתן למעשה להכיל את איראן הגרעינית כשם שהכילו האמריקנים את ברית המועצות. האיראנים עטו מיד על דברי דמפסי ונתנו להם תהודה ב-PRESS TV, שירות החדשות הלועזי של משטר האייתולות. 
כאשר נאבקנו מהאופוזיציה מול הקווים המדיניים שהציגה קדימה, ניתן היה לקוות שכאשר המחנה הלאומי יחזור לשלטון הוא יציג מפה אחרת, ויזים את האימרה הנלוזה שכולם יודעים מה תהיה המפה הסופית. כשגם הליכוד במוותרים, הוא מקבע את מפת הנסיגה בדעת הקהל הישראלית והעולמית

אם מזכירת המדינה הילארי קלינטון, בלוויית שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון, מברכת על המכתב האיראני המביע נכונות מצד טהרן לחזור לשולחן המשא ומתן כעל "צעד חשוב" - זהו סימן שאנו באמת הולכים למינסק. גם אם קלינטון דורשת מאמץ רציף איראני על מנת שטהרן תעמוד בהתחייבויותיה, היא משדרת אור אדום לישראל. בדיפלומטיה האמריקנית התקפה צבאית בעת שמתנהל משא ומתן נחשבת כבלתי לגיטימית. הזעם האמריקני כלפי יפן על מתקפת פרל-הארבור במלחמת העולם השנייה היה לא רק על האבדות בנפש ובציוד צבאי, אלא על כך שהיפנים תקפו בעת שבינם לבין האמריקנים עוד התנהל משא ומתן.

בפוליטיקה האמריקנית קיים המושג שלOCTOBER SURPRISE . כאשר ממשל נאבק על חייו, הוא עשוי לשלוף שפן מתחום הביטחון כדי להשפיע על הבוחרים לפני הבחירות בנובמבר. אך ברק אובמה אינו מנחם בגין שיתקוף באמצע מסע הבחירות, ובמיוחד כאשר הוא מעודד מסימני התאוששות ראשונים בכלכלה האמריקנית המשפיעים לטובה על סיכוייו. כאשר אובמה מוביל בסקרים והרפובליקנים המפולגים מתנהגים כמו הסיקריקים, למה לו להמר? רק האיום של מתקפה ישראלית כבר מקפיץ את מחירי הנפט כלפי מעלה. זה גרוע להתאוששות הכלכלית, ומפריע גם לחופשות הקיץ שהאמריקנים מתכננים במכוניותיהם הפרטיות.

סקרים שפרסמו מכוני גאלופ ופיו חשפו שרוב האמריקנים מוכנים לנקוט צעדים צבאיים על מנת למנוע מאיראן נשק גרעיני. רוב הנשאלים גם הביעו ספקנות לגבי יעילותן של הסנקציות, וסבורים שהן לא תעצורנה את האיראנים בדרכם לגרעין. 60% מהציבור האמריקני רואה באיראן את האיום הרציני ביותר על ארה"ב, לאחר איום הטרור. אולם אובמה גם מבין שהגרעין הקשה של מפלגתו מתנגד למהלך צבאי (גם כאשר הרוב בתוך המצביעים הדמוקרטים הוא קטן). הנשיא זוכר סנטור צעיר בשם ברק אובמה שהתנגד למלחמה בעיראק, ועל בסיס זה הביס את הילארי קלינטון במרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית.

לכן את האזהרות האמריקניות לבל נתקוף עלינו להבין כפשוטן - בדיוק כפי שמבינים אותן האיראנים.

שד הבחירות איננו נורא

הסתיימו הבחירות לראשות מועצת גוש עציון, וגם אם היו פה ושם סצנות לא נוחות - בסופו של דבר עברנו אותן בשלום. מערכת הבחירות שאבה לתוכה מתנדבים צעירים לטובת כל אחד מהצדדים, שעבורם זו הייתה טבילת אש ראשונה בפוליטיקה הישראלית. שלטים ופליירים גדשו את היישובים בצורה קצת מוגזמת, אבל בסך-הכול נסבלת. מבקר תמים עשוי היה לחשוב בטעות שהגיע לבחירות המוקדמות בליכוד - ואני מציין זאת לחיוב.

המועמדים פקדו את היישובים, האזינו למצוקות התושבים ולשאיפותיהם, ובקיצור - התחברו לשטח. בעציון כמו בבנימין, שומרון, אפרת וכו', הוכח שניתן לנהל מערכת בחירות בלי פיצוצים ובלי להותיר אדמה חרוכה.

אני מזכיר את הדברים הללו לא על מנת לחדש דבר, אלא כדי להשליך מהם על תהליך בחירת מועמדים לכנסת מטעם מפלגות הציונות הדתית. גם אם המועמד שלך לא נבחר (כפי שקרה לי בבחירות בגוש עציון), בסופו של דבר התחרות היא בריאה ומפתחת כישורים פוליטיים לקראת הבחירות הכלליות. ומה שטוב למועצות טוב גם למפלגות.