חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

והרי החדשות ועיקרן תחילה

הוא מתנחל גאה, מנקד כל טקסט שהוא כותב או מקריא, מתנגד לראשי תיבות ואבא שלו היה רב . קריין החדשות המיתולוגי דן כנר מספר
01/03/12, 11:40
הלל גרשוני

 קריין החדשות המיתולוגי דן כנר מספר את גרסתו בנוגע לנאום השבח לנתניהו בטקס לאסון הכרמל, מקונן על הפסקת שידור פרקי החזנות בשבת ומסביר מדוע הוא לא מוכן להסגיר טעויות שלו בקריינות | בימים אלו מגשים כנר חלום ישן: פרויקט 'קול התנ"ך', בו הקליט בקולו את כל פרקי התנ"ך, עליו גדל מילדות       

שמו של דן כנר מוכר, כך נדמה, כמעט בכל בית בישראל. המשפט "והרי החדשות מפי דן כנר" בקע בעשרות השנים האחרונות אלפי פעמים ממקלטי הרדיו. לאחרונה פרץ כנר לתודעה הציבורית בהקשר לא נעים במיוחד: באירוע לזכר הנספים באסון הכרמל הקריא כנר, שהיה המנחה, שבחים רבים לראש הממשלה, ככתוב בנוסח שהכתיבו אנשי לשכת ראש הממשלה. עיקר התלונות הופנו לכותבי הדברים וכמובן לראש הממשלה, אך גם על השליח לדבר תשבחות נמתחה ביקורת. כעת מנסה כנר להגיע לתודעה בהקשר חיובי יותר: פרויקט 'קול התנ"ך', חלום ישן שהוגשם לאחרונה, שבמסגרתו הקליט בקולו הרדיופוני את כל פרקי התנ"ך, יוצא לאור.

"החיים והמוות בלשון הקריין". דן כנר אפרת צחור

 "לנקד זה יפה לעיניים"

הפתעה מעניינת ציפתה לי בדוא"ל שקיבלתי מדן כנר באשר לתיאום הראיון איתו: הדוא"ל היה מנוקד כולו, משל התעקש כנר להמשיך ולקריין, גם בכתב. "אני מנקד כל הזמן", מודה כנר. "אפשר לומר שיש לי 'שריטה' בעניין הזה. אפילו כשאני שולח מעטפה בדואר, אני מנקד אותה". כנר מנקד את הטקסטים שהוא מקריא כדי למנוע טעויות, ומשם הדבר התפשט הלאה. "יש כאלו שאמרו לי שזה ילדותי, אבל ברגע שזה החותם שלי, הסמל שלי, אני הולך בזה לאורך כל הדרך". באמתחתו של כנר כמה הסברים למנהגו זה: "ראשית, זה יפה לעיניים, מאוד. בנוסף לכך, כאשר אתה מנקד, אחר כך אתה קורא ברהיטות, עיניך רצות על פני הדף. מעבר לכך, זו גם שיטה למנוע אי הבנות, גם שלי - כשאתה קורא, אתה כבר מרוכז בדברים אחרים, והניקוד עוזר לך לא לטעות - אבל גם כי אם כתבת למישהו, הבהרת את הפרשנות לדברים. הלא זה מה שעושים הניקוד והטעמים בתנ"ך. ולבסוף, זו שיטת הגהה. אני מנקד אחרי שכתבתי, וזה מאלץ אותי לעבור שוב על הכתוב, וכך למצוא טעויות הקלדה, או ללטש את סגנון הדברים".

הפתעה שנייה זימנה לי שיחת הטלפון ממנו, שבה זיהה עצמו כדן כנר - במלעיל, במקום המלרע הממלכתי המוכר כל כך. "חייבו אותנו לשנות לשם עברי, אז אני רק שיניתי צלצול. דניאל פאר הוא דניאל פרוידנרייך, חיים יבין הוא חיים קלוגר. אני רציתי שיזכרו אותי החברים מילדות. אז בחיים אני כנר, במלעיל. ככה גם אתה לא מבליט את עצמך".

דן כנר-במלרע נולד כדן כנר-במלעיל בפתח תקווה, בחורף תש"ו. אביו היה המורה והמחנך ישראל צבי כנר, שלמד בגימנסיה בווינה אצל ר' צבי פרץ חיות, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה יוונית באוניברסיטה בווינה וגם הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים שם. "בווינה הוא היה הרב של בית הכנסת לצעירים. אמא שלי הכירה אותו משם, אם כי לא היה ביניהם קשר אז - היא היתה צעירה ממנו ב-14 שנים. אבי יצא משם לפני השואה. ב-1938 הוא יצא ללוקסמבורג והקים שם בית כנסת לפליטים. ב-1939 הוא עלה לארץ, וגם אמי. שניהם נפגשו בפתח תקווה והתחתנו. בארץ הוא המשיך להיות רב, אבל רק באותם בתי כנסת ארעיים שמקימים אולמות בימים נוראים. פה בארץ הוא היה מורה להיסטוריה, תלמוד, אזרחות ומחנך. היו לו עוד עיסוקים, ובין היתר הוא לימד גרמנית ב'מוסד' למרגלים שעתידים לצאת לגרמניה וצריכים ללטש את הגרמנית שלהם".

"כשאבי עלה לארץ הוא גר בדירת אמו, שעלתה ארצה לפניו, ובלי ידיעתה הוא נתן את חדרו למפקדת האצ"ל בפתח תקווה. הוא נתן להם חדר לישיבות הסודיות שלהם, והוא עצמו ישב במרפסת הפתוחה וקרא גמרא בנעימה ובקול רם, כדי שלא ישמעו מה קורה בחדר. לאמי ולסבתי הוא הסביר שהוא משכיר אותו כמשרד, ועושים שם ישיבות. יום אחד פרצה שריפה, ואמי שלא היתה בסוד העניינים לא הבינה איך כל כך הרבה אנשים רצים לכבות את האש. אבי נאלץ להסביר לה שבכדי החלב היו חומרי נפץ. אמי אמרה: או אני - או האצ"ל, ואז עברנו לתל אביב, כשאני הייתי בן שנתיים".

כנר לא קיבל חינוך דתי. "קיבלתי חינוך מסורתי. אני מגדיר את עצמי מסורתי עד היום. יש כל מיני סוגים של מסורת, ואני בכיוון של מסורת עם ישראל במובן של התרבות והמנהגים, הטקסיים והלא טקסיים. אצלנו חוץ מן הקידוש - שנהוג היום, אני מקווה, כמעט בכל בית - עשינו הבדלה, וגם קריאת שמע על המיטה בכל ערב. כך שקיבלנו יותר. לא הלכתי לבית כנסת כל שבת - אבי כן - אבל כל החגים הלכנו לבית הכנסת, 'מהתחלה עד הסוף'. מזה אני לא נעשיתי דתי, וגם אבי עשה קצת ויתורים כשהיה בארץ, כשהחיים כפו עליו. מכל מקום, הקשר שלי לתנ"ך הוא מילדות. אבא היה קורא איתנו תנ"ך, ומכאן גם ידעתי כתב רש"י".

הקריינות היא אמנות

הקריירה של כנר הצעיר כקריין החלה לדבריו בגיל 17. "הקשבתי לרדיו, ואז היתה ברשת ב' תוכנית בשם 'בילוי נעים', שבה בילו עם מאזין יום שלם במה שהוא רוצה. כתבתי להם, וחשבתי שמוטב שאכתוב בקשות 'משוגעות', אז כתבתי: אני רוצה לטוס במטוס, לצלול בצוללת ועוד. הבקשה שמשכה אותם היתה שביקשתי להשתתף בחוג התנ"ך של בן גוריון. הזמינו אותי, וביקשתי גם לקרוא חדשות. אמרו לי: לקרוא חדשות לא ניתן לך, אבל יש לך קול נעים, בוא תעשה מבחן לגלי צה"ל, ונשדר את הדברים בשידור חי. וכך באמת היה".

כנר עבר את הבחינה, אבל משהגיע להתגייס, קצין המיון לא אפשר לו, כבעל כושר קרבי, ללכת לתפקיד "ג'ובניקי" כזה. כנר הגיע לקורס מ"כים. "שבוע לפני סיום הקורס 'עפתי', ואחרי שבוע שסיידתי בתים בקלט, הגעתי לגלי צה"ל". כנר שימש שם כקריין, אבל במידה מסוימת גם ככתב. "שידרו אז רק ארבע שעות. כשאני הגעתי נוספה שעה חמישית. הייתי הולך לבתי חולים, שולח דרישות שלום מחיילים להורים. גלי צה"ל אז היתה באמת צבאית. ד"ש עם שיר היה דרישת שלום מחיילים להורים ומהורים לחיילים, היומן היה יומן צה"ל, לא יומן פוליטי אזרחי. אלו היו גלי צה"ל אמיתיים".

ומה דעתך על גלי צה"ל הנוכחית?

"אקדים ואומר שאני לא מקשיב כל כך, כי אני נאמן למקום שלי, לרשת ב'. אבל אני בוחן קריינים בגלי צה"ל, זה התפקיד שלי במילואים, בהתנדבות. אגב, אני איש המילואים הוותיק ביותר בגלי צה"ל. השני בוותק היה שלמה ארצי, שפרש לא מזמן.

"אני מניח שגלי צה"ל, גם היום, מצוינים. זה לא העברית שלי, לא של הרדיו הממלכתי. אבל יש שם אבשלום קור, שכממונה על העברית הוא עושה עבודה טובה מאוד, עד כמה שאפשר להוציא מנוער צעיר, תוסס. אני מניח שגלי צה"ל של היום זה כמו אני כשהייתי צעיר; אם אשמיץ אותם, אשמיץ את עצמי מפעם. אני כן יכול לומר על הנוער שבא: ודאי שעוברים אלי ידענים ואינטליגנטים. אבל נותנים להם שם טקסט, ולא היה אחד שלא אמר "שפיכוֹת דמים", בחולם. זה אומר שכשאתה קורא את הטקסט, אתה לא מבין אותו. וזו רק דוגמה, זה קורה כל הזמן. זה לא היה בזמני".
אתה מוציא מן הכוח אל הפועל טקסט. אתה אמור לעשות זאת כהלכה, ולהיכנס לראש של מי שכתב את זה. בכל פעם אני מרוצה מחדש. ויש לזה עוד יתרונות: אתה הראשון המבשר. אתה מקריא את זה, ואומר לעצמך: עכשיו אנשים שומעים את זה בבית ואומרים וואו, ואתה גרמת ל"וואו" הזה, או להבדיל לבכי

כנר מאשים בעניין גם את מערכת החינוך, ובין השאר מזכיר את שיטת "השפה כמכלול" ("בלי סודות"). "זה עשה שמות בניקוד. אספר לך סיפור. הנחיתי בבית הנשיא באירוע עם נוער, והיה שם יושב ראש מועצת התלמידים הארצית. הוא בא אלי, ושאל אם אני מוכן לשמוע אותו קורא את הנאום שלו. מכיוון שכל דבר אני כותב ומנקד, הדפסתי את הנאום המנוקד, והבאתי לו. לא תאמין, אבל הוא חזר אלי אחר כך ואמר: מצטער, אני לא יכול לקרוא את זה בניקוד. אגב, הוא קרא מאוד יפה. ואז אמרתי: ריבון עולם! הרי אנחנו, דווקא הניקוד גורם לנו לקרוא בשטף ורהיטות. ואצלו, הניקוד הפריע לו לעיניים".

יצחק נוי אמר בראיון לצור ארליך ב'מקור ראשון': "הייתי קריין רצף וקריין חדשות. זו אחת העבודות המאוסות ביותר שיש. אתה הופך למכונה. דבר מַשמים שאין דוגמתו". אתה מרגיש שאתה הופך למכונה?

"אני אוהב את יצחק נוי, אבל אני לא מסכים איתו. אני רואה בקריינות אמנות, ואמנות לעולם אינה משעממת. מה אתה בעצם עושה? אתה מוציא מן הכוח אל הפועל טקסט. אתה אמור לעשות זאת כהלכה, ולהיכנס לראש של מי שכתב את זה. בכל פעם אני מרוצה מחדש. ויש לזה עוד יתרונות: אתה הראשון המבשר. אתה מקריא את זה, ואומר לעצמך: עכשיו אנשים שומעים את זה בבית ואומרים וואו, ואתה גרמת ל'וואו' הזה, או להבדיל לבכי. המשורר רוברט פרוסט אמר שטקסט אינו יכול להיקרא טקסט עד שאין קוראים אותו בקול. כי טקסט זה לא רק האותיות הכתובות, זה גם ההנגנה - האינטונציה, גם הטעם - הסטרס, וגם האירוניה והציניות והחיוך - שיישמעו רק בקול. ואני עושה את זה. אני מוציא מן הכוח אל הפועל את מה שרצה הכותב לומר.

"יש סיפור על ר' עזריאל הילדסהיימר שהתארח אצלו מישהו בשבת, ושאל אותו: הרי לכל נס יש סיבה, אבל למה היה צריך את הנס של 'העם רואים את הקולות'? אמר לו הרב, כתוב: לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף. יכולים לחשוב, כמו בג'יהאד האסלאמי - "לו", למענו, שהמטרה מקדשת את האמצעים. כדי שחלילה לא יבינו כך, היה כתוב להם מול העיניים. אני משתדל שכשאני מדבר האותיות יתחיו לפני השומע, באופן שלא תהיה טעות בהבנתן, וגם שהאינטונציה תישמע, אם זה אירוני, ציני וכדומה".

אתה זוכר טעויות בולטות שלך?

"בהרצאות אני מביא לפעמים דוגמאות כאלה ואומר 'קריינית אמרה', ואז מבהיר שזה לא אומר שזה לא אני עצמי, אלא שאדם אינו מעיד על עצמו ואני לא אעיד על טעויותיי, אז אני מפיל את זה על מישהי אחרת. אבל האמת היא שאני לא זוכר טעויות שלי. אבל אתן לך דוגמאות לטעויות, כי אני אומר שהחיים והמוות בלשון הקריין.

"קריינית", מחייך כנר, "דיברה בידיעה כלכלית ואמרה שהריבית תוֹפַחת. הרי היום יכול מישהו לשמוע את זה, ובלחיצת כפתור לתת מיד הוראה לבנק. בתום הידיעה התברר שלא רק שאינה תוֹפַחת, היא תוּפחת. רק מילימטר של חולם ושורוק הפריד בין הדברים. מי יודע כמה אנשים התרוששו בגלל הטעות הזו".

כנר מספר על יצחק נוי, שהיה צריך להקריא פרסומת למוסף 'הארץ'. "איציק נוי לא רצה לקרוא פרסומות. הוא אמר שזה מבזה אותו. כשנתנו לו את הפרסומת, הוא אמר לי: אתה תראה, בשמונה אקרא פרסומת בצורה כזו שיִפְטְרו אותי מקריאת פרסומות. הסלוגן בסוף הפרסומת היה 'דבר ראשון בבוקר קרא הארץ'. הוא שפשף ידיים, קרא את הדברים, וסיים בקול ענות גבורה: 'דבר - ראשון בבוקר. קרא הארץ'. זה כמובן שימח מאוד את המפרסם של העיתון 'דבר', ולא ממש שימח את המפרסם של 'הארץ', שדרש את הכסף בחזרה".
קריינית דיברה בידיעה כלכלית ואמרה שהריבית תוֹפַחת. הרי היום יכול מישהו לשמוע את זה, ובלחיצת כפתור לתת מיד הוראה לבנק. בתום הידיעה התברר שלא רק שאינה תוֹפַחת, היא תוּפחת. רק מילימטר של חוֹלם ושוּרוק הפריד בין הדברים. מי יודע כמה אנשים התרוששו בגלל הטעות הזו

טעות מעניינת שמספר עליה כנר קשורה לאחד הדברים שאינם חביבים עליו, ראשי תיבות. "אני באמת לא אוהב ראשי תיבות. כותבים אותם היום בחדשות, ולא תמיד העורך אוהב את זה שאני משנה ופותח אותם. אבל הם מכירים אותי כבר ואומרים לי מראש: את זה אתה קורא בראשי תיבות. אני לא אוהב להגיד מנכ"ל. מה רע במנהל הכללי? כשאתה אומר ראש אג"ם, תשאל את סביבתך הקרובה: אחד יגיד אגף מטה, אחד יגיד אגף מדיני, אחד יגיד אגף מטכ"ל, למה לא לעזור להם?

"בצבא בכלל אוהבים ראשי תיבות. מתקשרת אלי קצינת חינוך, ואומרת: 'אולי אתה יכול להנחות אצלנו באיו"ש, טקס לפמק"מים?'; אני ממציא את ראשי התיבות האלה עכשיו. אני אומר: בסדר, אבל לא הבנתי מילה. את יכולה להסביר לי מה זה פמק"ם? ואז, מה שקורה כמעט תמיד: קודם כל היא אומרת: כך אומרים אצלנו, תגיד את זה בראשי תיבות. ועל זה אני עונה שגם אם כך אומרים, עדיין אני צריך לדעת, כדי שכשאומר את ראשי התיבות ישמעו שאני מבין. ואז מה שקורה בדרך כלל זה שאני שומע אותה צועקת: 'יוסי, מה זה פמק"ם?'".

בחזרה לעניין הטעות. "כשיוגוסלביה התפרקה, היתה ידיעה מרעישה: תפסו שניים מהרוצחים הגדולים של הסרבים, ושר ההגנה של סרביה אמר: הסגירו אותם לארצות הברית. כך כתב לי העורך. איזו ידיעה מרעישה: ששר ההגנה של הסרבים יקרא להסגיר את אנשיו לארצות הברית? אני נכנס לקרוא, ופתאום הוא נכנס בסערה, חוטף את הדף הראשון, ואני כמובן ממשיך הלאה לידיעה הבאה. מה התברר? הוא קרא hand them to US, לארצות הברית, ומה שבאמת היה כתוב זה to us, אלינו. הנה הבעיה בראשי תיבות".

אלף שעות הקלטה בבית

אנו מתגלגלים בשיחה ומגיעים לפרשת הטקס לזכר נפגעי השריפה בכרמל והתשבחות לראש הממשלה. "אני מתכבד להזמין", אמר אז כנר, "את מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע בכיבוי השריפה, ומאז דואג בלא לאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. כבוד ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו". לא היו אלו דברי השבח היחידים לראש הממשלה שנשזרו לאורך טקסט הקריינות. עיקר הביקורת על הפיאור העצמי נמתחה כמובן על אנשי לשכת ראש הממשלה, אך גם כנר עצמו לא נשאר נקי. כיצד הסכים לקרוא טקסט 'מתחנף' כזה, תהו מבקרים שונים בתקשורת.

בסופו של דבר אני לא כתב, אני קריין. נכון שיש לי גם תוכניות, שבהן לא תשמע אותי אומר משהו שמאלני, אבל אין לי איזו במה שבה אני מביע את דעותיי, מלבד בשיחות פרטיות. בנוסף לכך, אני לא כזה מתנחל "כבד". מעלה אדומים זה לא נוקדים ולא כוכב השחר

"זו הדוגמה הקלאסית למשפט שאני אומר תמיד, והפעם התגשם: 'הטבח אל ינגן, והנגן אל יטגן'", אומר כנר. "יועצי התקשורת, חכמים ככל שיהיו, לא צריכים להיכנס לשטח שאינו שלהם. הם לא מבינים מה זה הנחיה. המנחה חש את הטקסט, גם מבחינה אישית - איך הוא יושב על פיו - וגם את תגובת הקהל. הוא יודע גם את המינון הנכון של אמירות בין נואמים, או הפתיחה. יועץ התקשורת אינו מבין בזה. את רוב הטקסטים שאני מקריא בטקסים אני כותב. בזה אני שונה אולי ממנחים רבים אחרים. סומכים עלי. יודעים שאני בא עם טקסט נכון, עשיתי שיעורי בית, הסתכלתי בספרים אם צריך. אבל כמובן, אני כותב טקסט ומעביר למזמינים והם מעירים את הערותיהם. אבל הם גם שומעים את הערותיי אם הם כותבים אותו. כמעט אינני זוכר פעם שלא קיבלו את רוב הערותיי. מה שלא מקבלים, אני מכבד. לפעמים גם 'ראו הוזהרתם' מספיק".

כנר מספר כי הטקסט לטקס הזיכרון, שכתב אותו במקור איזי מן, עבר הרבה מאוד שלבי הגהות במשרדי הממשלה השונים, ובין היתר אצל אנשי לשכת ראש הממשלה. "קמתי בבוקר", מספר כנר, "שלפתי מהמייל את גרסה 15 של הטקסט, וכשראיתי את הדברים קראתי לאנשי השב"ס, שארגנו את הטקס, ולאשת התקשורת של ראש הממשלה, והזהרתי אותם. אמרתי להם: חבר'ה, זה לא בגדר הטעם הטוב. שאני אגיד דברים כאלה על נתניהו? אם הוא רוצה להגיד את זה על עצמו, בבקשה. אני יוצא מנקודת הנחה שהכל נכון, אבל זה לא מכובד. אשת התקשורת הלכה, צלצלה למי שצלצלה, חזרה ואמרה: אסור לשנות מילה. אלה משירות בתי הסוהר ואלה מאגף משפחות והצלה לא הצליחו לשכנע אותה".

עם זאת, כנר לא מתחרט: "גם במבט לאחור, לא הייתי משנה מהטקסט. יכול להיות שאחר היה מתעלם, ואחר כך אומר שהוא לא שם לב, שיצא לו מה שהוא רגיל לומר. אבל זה לא אני. מבחינתי, אני הזהרתי. אני את שלי עשיתי".

אתה חושב שחלק מהסיבה שמשכת אש היתה כי אתה מתנחל, תושב מעלה אדומים?

"אני לא חושב. מעולם לא טענו נגדי שום דבר כזה. בסופו של דבר אני לא כתב, אני קריין. נכון שיש לי גם תוכניות, שבהן לא תשמע אותי אומר משהו שמאלני, אבל אין לי איזו במה שבה אני מביע את דעותיי, מלבד בשיחות פרטיות. בנוסף לכך, אני לא כזה מתנחל 'כבד'. מעלה אדומים זה לא נוקדים ולא כוכב השחר".

כאן מזדמנת לי הפתעה שלישית, כשמתברר שכנר התכוון באמת לגור בכוכב השחר. "ביקשתי לגור שם, ולא קיבלו אותי: אמרו לי שלא מקבלים רווקים או גרושים, ואני הייתי גרוש באותו זמן. בינתיים מצאתי בית במעלה אדומים וקניתי אותו, ואז קיבלתי הודעה מוועדת הקליטה שעשו חושבים והחליטו כן לקבל אותי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אז מילא אם הייתי גר בכוכב השחר", צוחק כנר. "אבל מעלה אדומים? זה לא ממש מתנחל".

ספר על פרויקט הקלטת התנ"ך.

"חלמתי על זה שנים רבות מאוד. תמיד קראתי תנ"ך, גם לעצמי. זה נובע גם מהאהבה לעברית. אני נתקל היום במילים שאני מאוד סקרן לראות מאיפה הן באו. אז או שאתה מגלה לבד, או שאתה שואל מישהו, או דרך המילון, אבן שושן הישן והטוב, שהוא בעיניי המילון עד היום. אבל תמיד אני פותח גם את התנ"ך, לא מסתפק במה שהוא ציטט. אני הולך, רואה את הפרשנות - אתה מרחיב את הידע שלך בעברית, נהנה מזה, זה מאיר את עיניך. למדתי גם ספרות עברית באוניברסיטה; כשאתה מגיע לשירת ימי הביניים, לאלעזר הקליר, זה בכלל מקור לרוץ למקורות ולראות מאיפה הוא לקח את השורשים האלה. כשקראתי עגנון, שהוא עמוס בארמזים, כל דבר פתחתי ובדקתי".

"אז תמיד רציתי את זה. סוג של אנדרטה, משהו שאני משאיר אחריי, אם תרצה. לא עלה על דעתי לחפש יזמים, אבל אתה יושב בחוג חברים, ואומר שזה מה שהיית רוצה, ואז בא מישהו ואומר: אני יועץ עסקי, ואיתי עובד יזם עסקי, אני אספר לו ונדמה לי שאנחנו רוצים להשקיע. הם 'נדלקו' על הרעיון הערכי, התרבותי-ציוני, ומיד מילאו כל בקשה שלי. ואיך אומרים, 'נדלקתי' עליהם בחזרה. הקימו לי אולפן מקצועי בבית, שכרו טכנאי, השקיעו הרבה מאוד כסף - רק המיקרופון לבדו עלה עשרת אלפים שקלים. השקעתי בזה בערך אלף שעות הקלטה, בממוצע חמש שעות ביום".

כנר לא חושב שישתמשו כרגע בהקלטות שלו בקול ישראל. "ברדיואים אחרים - הלוואי, אבל בקול ישראל יגידו שזה קידום מכירות. אולי כשאצא לפנסיה, שזה עוד עשרה חודשים. אבל כל שבת, אתה בוודאי לא יודע, היום נפתח בקול ישראל במזמור שיר ליום השבת, שאני קורא, ואנשים מאוד אוהבים את זה".

כנר מבקש להתעכב על הנושא הזה. "היום הדת מקצינה. אני מאוד אוהב את המסורת. אבי היה רב, אבל אנחנו לא ממש. היינו יושבים בשבת בצהריים, ארוחת השבת, ובאותם ימים היה 'פרקי חזנות כבקשתך'. יום אחד הקצינו אנשי הוועד המנהל ברשות השידור, ואמרו: חזנות לא משמיעים בשבת. אני אומר שזו טעות ענקית. הרי איך אתה חוזר בתשובה? כשמשהו מושך אותך. אז אלה שנשארו קרובים למסורת היהודית, ואולי בסוף הם יתקרבו יותר ליהדות בגלל החזנות, הם הפסידו גם את זה. הרי אנחנו משדרים חזנות בשבת לא בשביל הדתי שפותח - הוא הרי לא פותח, אלא בשביל האחרים. ולקחת מהם גם את זה. זה אגב קורה גם בתחומים חילוניים לגמרי. אני גם נגד הקונספט של שירים עבריים בלבד ברשת ג'. אני מאוד אוהב שירים עבריים, אבל פעם היית גם קשור למה שקורה בעולם, בלי לקפח את השירים העבריים. אותו דבר קרה גם בעניין המורשת. מי שלא מאזין לרשתות המיוחדות, מנותק היום ממורשת יהודית. וזה פספוס גדול".