בשבע 483: משחק בכללים שלו

פרשן הספורט הוותיק והמוערך אלי סהר, לא מסתיר את הכיפה לראשו, ואף משלם עליה מחיר מקצועי

אבי סגל ודבורה גינזבורג , ז' באדר תשע"ב


 צעדות של שעות ארוכות, החמצה של טיסות הביתה וויתור על שידור משחקים מכריעים היו מבחינתו השקעה משתלמת למען שמירת השבת | בשיחה נטולת עכבות, הוא מספר על חוויותיו כדתי וימני בעיתון 'הארץ' ("הסתכלו עליי כאילו רצחתי את רבין"), על החברות עם רון קופמן ("הוא אחד שיהפוך עולמות בשבילך") ועל מה היה עושה לולא העיסוק בספורט (רמז: פוליטיקה באה בחשבון)

הכיפה הסרוגה של אלי סהר לא מסתתרת. אחוזה היטב בסיכת ראש קטנה היא נחה על קודקודו ומחייכת למצלמה. היא בתוך הפריים. הראש שהיא מכסה לא מתבייש לשמש נציג של המגזר בתקשורת. להפך, הוא מרגיש שליחות להיות כזה, בתחום שכמעט ואינו מאויש על ידי חובשי הכיפה: עיתונות ספורט.

מגרון ביציע

המקום: אולפני הרצליה. האירוע: שידור ישיר של 'יציע העיתונות', תוכנית הדיון הקקופונית של ערוץ הספורט. הדיון על סדר היום: ביקורם של שני אנשי 'בשבע' על הסט לכבוד ראיון חגיגי עם חבר הפאנל בתוכנית, אלי סהר. נושא הדיון כעבור שלוש שניות: מתנחלים, הקו הירוק, לפנות את מגרון כן או לא. המנחה ניב רסקין פותח בפרגון לסהר ולאורחיו, רון קופמן ממהר להשתלט על הדיון ופותח פה על הימין הפשיסטי. סהר מפעיל בתגובה את הריאות הפחות מפותחות שלו, וכך נמשכים הצעקות והוויכוחים הסוערים גם אחרי צלצול הגונג והשתקת המיקרופונים באולפן.

מוקדם יותר, ובאווירה נינוחה בהרבה, משמיע סהר באוזנינו לא מעט מילים טובות על הפה הגדול שלצדו, חברו עוד מימי עבודתם המשותפת ב'הארץ'. "קופמן הוא אחד שאם תבקש ממנו עזרה הוא יהפוך עולמות בשבילך. הוא מקצין עמדות אבל הוא אינטליגנט, יש לו יכולת כתיבה מצוינת, הוא עיתונאי חוקר שממש הולך ובודק את הדברים שהוא כותב עליהם ויש לו את הכוח לעשות את זה. אבל הטלוויזיה משחיתה את האנשים ולפעמים הוא תופס נפח גדול מהתוכנית. אנשים מתקשרים אליי ושואלים 'למה הוא לא נתן לך לדבר'...".

'יציע העיתונות' היא מעין 'פופוליטיקה' בגרסת הספורט, אבל עוסקת לא אחת גם בנושאים שהיו מטופלים בתוכנית הצעקות המקורית. "כשמשתתפים בתוכנית כמו שלנו, שתוקפים בה דתיים, צריך לבוא מוכן", אומר סהר, המעיד על עצמו כמכור לחדשות מגיל צעיר. "צריך להיות בעל ידע כללי ברמה הכי גבוהה. כשהתנפלו על החרדים בסיפור של 'הדרת נשים' הייתי חייב לדעת מי נגד מי ולקרוא את החומר לפני התוכנית".

בדומה לקופמן, גם בך יש משהו בוער, לא?

"חברים דתיים אומרים לי שאני יותר מדי קיצוני. זה קורה אחרי שאני מגן על החרדים. אני לא מסכים איתם, אבל לא חושב שצריך להפוך אותם לבעיה של המדינה. מובן שאם פוגעים בדברים שקרובים לליבי, כמו ביתו של רס"ן קליין בעלי, זה בוער בי ואני מגיב בהתאם. אבל אם אני לא אבער, העורך יצעק עליי 'למה אתה רדום'. אם לא יהיו צעקות, לא יהיה 'פייט' על המסך. וזה בכל זאת 12 בלילה...".

סהר (43) הוא לא רק פרשן כדורסל דתי המקפיד להזכיר לצופים את היהדות דרך ברכות "שבת שלום" או "חודש טוב", אלא גם מאמין גדול בחינוך לספורט ובאורח חיים בריא. לראיון הוא מגיע בבגדי ספורט, בדרך לאימון קבוצת בית הכנסת "נאוה תהילה" בגבעת שמואל, עיר מגוריו. הקבוצה משחקת בליגת בתי הכנסת המקומית, שהוא נמנה עם מייסדיה, ומסייע לה ככל יכולתו. "אנשים בגילי מבקשים להשתלב בספורט. זה עניין של זמן עד שזה יתפוס בכל הארץ", הוא מתלהב ומנסה לשכנע אותנו להקדיש כתבה לנושא, "נרשמו לליגה כבר ארבע עשרה קהילות. הציבור הדתי רוצה להגשים את עצמו, להשתלב בעולם הספורט. נמאס לאנשים לראות שחקנים זרים רצים על המגרש, רוצים לראות גם ישראלים".

למה לדעתך אין בארץ כדורסלנים דתיים ברמה של ליגת העל?
בא אליי יהודי נכבד וסיפר לי שהוא כבר עשרים שנה מנהל עסקאות ומתגלח גם בספירה בגלל העבודה. הוא אמר לי שהחליט לגדל זקן אחרי שראה אותי משדר את משחקי הפיינל-פור לא מגולח מול קהל של מיליון צופים

"היו שחקנים שגדלו בבתים דתיים, אבל הורידו את הכיפה עם השנים, כמו ברק פלג, מאיר טפירו – שהוא בחור זהב – ואמיר כץ, שהיה קלעי פנטסטי והיה הולך ברגל בשבת בעת שהיה בנבחרת. קשה מאוד להיות ספורטאי דתי. לא פשוט לשמור חגים ושבת וכשרות בעיקר כשמשחקים בחו"ל. גם המסגרת הלימודית הדתית מאוד תובענית ועמוסה. מצפים מילד דתי שיעסוק בהייטק או בכלכלה ולא רק בספורט. כשבחור דתי מתעניין בקריירה ספורטיבית, אז לרוב הוא מתייאש ונופל בדרך או שהוא מפיל את הכיפה".

קשה לעצור את סהר כשהוא מדבר בלהט על זכויותיו הנרמסות של הספורטאי הדתי, ולא רק בכדורסל. "כדורגל זו מסגרת בעייתית לא פחות. לפחות הכדורסל מאפשר לדתיים לשחק באמצע השבוע באליצור או בקבוצות אחרות. מטריף אותי שבגרמניה למשל משחקים בימי ראשון, ופה בישראל מתעקשים לשחק כדורגל בשבת בבוקר. בשנים האחרונות הפכתי למין כותל לבחורים שלא משחקים בשבת ומתקשרים לבקש ממני עידוד. אני נלחם עבורם גם ב'יציע העיתונות', משתדל להילחם ולהיות הפה של אותו ספורטאי דתי שאמצעי המאבק שלו מוגבלים".

אחד המאבקים שניהל סהר במטרה לאפשר לדתיים לשחק ביום חול, התרחש לפני מספר שבועות בגבעת שמואל. קבוצת נערים בני 15-16 מהגבעה הייתה אמורה לשחק כדורגל במסגרת מיזם של 'צו פיוס' מול נערים מאשדוד. המארגנים התעקשו לקיים את המשחק בשבת, בטענה שזוהי דרישתה של הקבוצה החילונית מאשדוד. אב לאחד השחקנים הצעירים שהנושא נגע לליבו, הסב את תשומת ליבו של  סהר, שהחל לברר את הדברים לעומק ופנה גם להתאחדות לכדורגל. בסופו של דבר התברר שלקבוצה מאשדוד אין שום בעיה לשחק גם ביום שישי בצהריים, הבעיה נפתרה והמשחק התקיים כמתוכנן. "אני מאמין שתמיד אפשר להגיע לפתרון", אומר סהר, "הבעיה היא שהדברים האלה לא ממש עומדים בראש מעייניו של הציבור הדתי".

בהקשר זה, סהר מזכיר את יוזמתו של חבר הכנסת אורי אורבך, שביקש לשנות את הנוהג לקיים משחקי כדורגל עד גיל 18 דווקא בשבת. "הכדורגל חזק בעיקר בפריפריה, במקום שכן נהוג ללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת. למה הילד צריך להיקרע אם ללכת עם אבא לבית הכנסת או ללכת למגרש? למה זו צריכה להיות דילמה? למה לא לתת לו את זה ביום אחר? צריך לשנות סדרי חשיבה ולהפנים ששבת זה היום החופשי. לא יום שההורים לוקחים את הילדים למגרשים".

אני לעולם לא אשכח מאין באתי. באתי מבית הכנסת ולשם אני חוזר". אלי סהר עופר עמרם

 "אף פעם לא מוריד את הכיפה"

סהר נשוי ליעל ואב לשלושה ילדים שגם הם, איך לא, נגועים בחיידק הספורט. הבכור (14) חובב ספורט על המרקע ובמגרש, והבנות (10 ו-8) משחקות בחוג כדורסל.

אחרי תקופה קצרה כשחקן בליגה נמוכה, למד סהר שלוש שנים במכון ווינגייט. הוא אימן את קבוצת הנוער הדתית 'מקווה ישראל', ורצה לפתח קריירה כמאמן, אבל כשומר שבת אופציות התעסוקה כמעט ולא קיימות, ועל אימון של קבוצה בחו"ל בכלל אין מה לדבר. כך הפך סהר לעיתונאי מוערך המסקר את התחום האהוב עליו ובמקביל מאמן קבוצות מקומיות.

את העיסוק בעיתונות הספורט החל בעיתון חדשות ז"ל, אחר כך עבד שתים עשרה שנה ב'הארץ', היה עורך הספורט במקור-ראשון ובחינמון המנוח 'ישראלי', ומאוחר יותר עבר לערוך את המדור המקביל בישראל-היום, שבו הוא עובד כיום ככותב. את דרכו הטלוויזיונית החל בתשנ"ו בערוץ הראשון, שם בין היתר פרשן את משחקי מכבי ת"א באירופה. כיום הוא מופיע ברוטציה ב'יציע העיתונות', משמש פרשן כדורסל בערוץ הספורט ומדי פעם מגיח גם בערוץ הממלכתי.

איך זה להיות עיתונאי דתי בעיתון כמו הארץ?
דווקא כשאני שומר שבת וכשרות וצומות בתנאים הכי קשים – יש המון הערכה מהקולגות החילונים, שבסיטואציות מאוד בעייתיות גם עוזרים לי. וזה מה שאני מסביר לחיילים דתיים בצבא: כשאתה ישר והולך עם הדת עד הסוף, החילונים מבינים אותך ומכבדים אותך

"אמנם תחום הספורט היה 'מובלעת' בעיתון ואבי רצון, שהיה עורך המדור בתקופתי, הוא איש מסורתי. ובכל זאת, כשעבדתי שם, הדברים השליליים שהעיתון נוהג לבטא לא עברו לידי. לא אשכח איך ביום שלמחרת רצח רבין הסתכלו עליי כאילו רצחתי אותו. או למשל באינתיפאדה השנייה, כשהיה פיגוע בשומרון וכתבו על אחד הנפגעים שהוא 'נהרג', דרשתי הסברים. היה לי קשה לראות שכשמדובר באירוע ביו"ש הבנאדם נהרג ולא נרצח. לא הפסקתי להתווכח איתם. אגב, התופעה הזו הגיעה לשיא בשנה שעברה לאחר רצח בני משפחת פוגל, כשהכותרת בשער בישרה על הצונאמי והידיעה על הרצח נכנסה רק בסוף העמוד".

במקביל לשלל עיסוקיו ככותב וכמאמן, סהר מוצא זמן גם לדבר על זה בהרצאות שהוא מעביר בישיבות תיכוניות, בתיכונים דתיים ובצבא תחת הכותרת "זהות יהודית בעולם חילוני". בהרצאות הוא מספר לקהל התלמידים על הקשיים שהוא חווה בעולמו, המנסה לשלב בין קודש לחול.

אחד הסיפורים המזוהים עם סהר התרחש לפני שתים עשרה שנה במהלך חג הפסח, בסלוניקי, יוון. גמר הפיינל-פור האירופי בין מכבי ת"א לפנאתינייקוס היה אמור להתחיל 6 דקות לאחר צאת החג, בתשע בערב. כבר בשעה חמש אחר-הצהריים יצאו סהר ואחד מעמיתיו רגלית מהמלון לכיוון המגרש. אלא שהתוכניות לצעוד בניחותא השתבשו כאשר ארובות השמיים נפתחו ומטר עז ניתך על השניים, שהחלו לרוץ בגשם הכבד. "זה לא היה פשוט", נזכר סהר בחיוך, "היצר הרע לוחש לי 'קח רכב, אף אחד לא יראה' אבל אני ממשיך לרוץ בגשם כמעט עיוור". הריצה הזו תועדה, ללא ידיעתו של סהר, בסרט שצילם צוות ישראלי בפיינל-פור, שהחליט שגם שמירת השבת של אלי סהר שווה אזכור. "כולם זוכרים לי את זה עד היום", הוא מציין בגאווה, "גם חילונים באים ואומרים 'כל הכבוד'".

אחרי הסיפור הזה הפך אלי סהר בהדרגה לסוג של שגריר דת בעולם הספורט. חמש שנים לאחר מכן, במשחקי הפיינל-פור של 2005, התקיים משחק מרכזי במוסקבה שהסתיים חצי שעה לאחר כניסת השבת. לדבריו, מבחינה הלכתית היתה אפשרות להמשיך לשדר בערוץ 1 לתוך השבת, כיוון שבמוסקבה השבת נכנסה יותר מאוחר. אבל כאשר השאלה הופנתה לרב ישראל מאיר לאו, שהשיב בשלילה, סהר נאלץ לוותר. "מה יכולתי לעשות? למתוח כיתובית על המסך שבמוסקבה עדיין לא שבת? זה מגוחך. אמרתי למנהלים שלי שאני לא יכול לשדר את המשחק, והרגשתי שאני מקריב את העבודה שלי בשביל שמירת שבת".

במקרה אחר נסע סהר לסקר משחק של מכבי במילאנו. הטיסה בחזרה לתל אביב, שיצאה ביום שישי, נדחתה בשלוש שעות עקב תקלה, כך שהמטוס אמור היה לנחות בארץ בעיצומה של השבת. הפעם היו אלו החברים העיתונאים שניסו לשכנע את סהר ש"לא נורא" וש"מותר", אבל הוא החליט להישאר ובשבת התארח אצל משפחה דתית מקומית. כיום מנהל סהר מאבק לקראת משחק של נבחרת ישראל שאמור להתקיים בקיץ באירופה. "שמונה חודשים מראש אני מבקש מהם שיעשו את זה ביום שישי בצהריים. אני לא יכול לתקן את המדינה, אבל לפחות שנבחרת ישראל תכבד את השבת. אי אפשר להילחם כל הזמן בכולם אבל אני משתדל לעשות מה שאפשר".

גם הקולגות מפרגנים לסהר. עמית הורסקי, שדרן ועורך תכניות ספורט בערוץ 1 ועמיתו של סהר לשידורים, מאשר: "אלי אף פעם לא מוריד את הכיפה. גם במקומות הכי אנטישמיים שהיינו בהם כמו ויטוריה בספרד או מקומות מסוימים באיטליה, כשהוא נאלץ לחבוש כובע - זה תמיד מעל הכיפה. אלי גם ויתר על הרבה שידורים בחיים שלו בגלל השבת, אין ספק שיש פה הקרבה". לפני נסיעות הכוללות שהות ממושכת בחו"ל, גם המזוודה של הורסקי מתמלאת בקופסאות טונה וסרדינים - סיוע לחבר הדתי שנמצא כבר ב"אובר וויט". וכשהעיתונאים יושבים לאכול במסעדה לא כשרה, סהר לא מתבייש לשלוף סנדביץ' או טונה מהתיק. "כשאני איתו, אני אף פעם לא אזמין שרימפס", מודה הורסקי.

אתה מרגיש שליחות בתפקיד שלך?

סהר: "אחרי סיפור המסע הרגלי בסלוניקי התחלתי לקבל המון מכתבים הביתה. בחור בנח"ל החרדי כתב לי שהסיפור שלי החזיק אותו שלא להישבר באמצע מסע כומתה. או למשל העובדה שאני מקפיד לא להתגלח בספירת העומר. אנשים מעריכים את זה. בעבר דווקא התגלחתי, עד שפעם הופעתי בתוכנית של יום העצמאות בערוץ 1, תוכנית שצולמה מראש, ובאתי לא מגולח. רצו לשלוח אותי הביתה ובסוף ויתרו. כשאתה מרגיש שליחות, אתה מקפיד על עצמך יותר".

לגדל זקן זו שליחות?

"בא אליי יהודי נכבד וסיפר לי שהוא כבר עשרים שנה מנהל עסקאות ומתגלח גם בספירה בגלל העבודה. הוא אמר לי שהחליט לגדל זקן אחרי שראה אותי משדר את משחקי הפיינל-פור לא מגולח מול קהל של מיליון צופים.

"אני לא רועי קליין שמתאבד על רימון. אני 'כולה' מגדל זקן, אבל אם אני יכול לעשות את הדבר הקטן הזה - אני עושה. לא משנה באיזו סיטואציה, אני לעולם לא אשכח מאין באתי. באתי מבית הכנסת ולשם אני חוזר. בזה אני מאמין וזה החלק שלי בשליחות".

ומה אומרים על זה הקולגות?

"אני מקבל מהם המון ריספקט. דווקא כשאני שומר שבת  וכשרות וצומות בתנאים הכי קשים ומראה להם שלא השארתי את הדת מאחור – יש המון הערכה מהקולגות החילונים, שבסיטואציות מאוד בעייתיות גם עוזרים לי. וזה מה שאני מסביר לחיילים דתיים בצבא: כשאתה ישר והולך עם הדת עד הסוף, החילונים מבינים אותך ומכבדים אותך".

 אגרוף חיובי מצ'ורצ'יץ'
מטריף אותי שבגרמניה למשל משחקים בימי ראשון, ופה בישראל מתעקשים לשחק כדורגל בשבת בבוקר. בשנים האחרונות הפכתי למין כותל לבחורים שלא משחקים בשבת. אני משתדל להילחם ולהיות הפה של אותו ספורטאי דתי שאמצעי המאבק שלו מוגבלים

לא מכל הקולגות הוא זוכה לאותו ריספקט. עם עמיתו לערוץ הספורט, המאמן הלאומי לשעבר צביקה שרף, יש לו סכסוך עתיק יומין שהגיע לשיאו כאשר האחרון השתלח בו בחריפות לעיני מצלמות הטלוויזיה. "צביקה ואני היינו ביחסים טובים", מפתיע סהר, "עד שהעברתי עליו ביקורת מקצועית. אני מודה שלפעמים טיפה הגזמתי, כתבתי דברים שלא היו צריכים להיכתב. מצד שני, צביקה לא יודע לקבל ביקורת, והוא איש שנדלק בקלות".

הוא טוען שהרסת לו את הקריירה. למה הוא מתכוון?

"נו באמת", מגיב סהר בביטול, "נניח לדוגמה שקבוצה כמו סנט פטרסבורג מבקשת להחתים את שרף כמאמן. אתם חושבים שמעניין אותם מי אני ומה אני חושב עליו? כבר אמרו לי שהטענה הזאת של שרף זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. היא עושה אותי גדול".

ועדיין, סהר היה שמח להשאיר את הסכסוך מאחור. "כל מיני אנשים הלכו לשוחח עם צביקה ולסיים את הסכסוך, אך ללא הצלחה", הוא אומר בצער.

מאמנים בארץ הם קצת פרנואידים, לא?

"מאמן חושב שהעובדה שהקבוצה שלו ניצחה צריכה לבוא לידי ביטוי בתקשורת. הם פרנואידים כי הם מחפשים סוג של הכרה, שהתקשורת תמנה ותכתיר אותם או במקרה הרע תוריד אותם. הם הדוברים של הקבוצה ורואים אותם יותר מאחרים. נדמה שהם משקיעים פחות מאמץ בלהגיע להישגים ויותר בלדברר את עצמם בתקשורת".

לדעתך, פרשנים צריכים להיות מאמנים?

"נחום ברנע צריך להיות ראש ממשלה? ברור שאם היית מאמן הרבה שנים בענף זה נותן לך יתרון. דווקא מאמנים, כדי לשמור על המקום שלהם, מדברים פוליטיקלי קורקט במקום להגיד מה הם באמת חושבים ולשפר את הקבוצה. אבל הם צריכים לומר אמת".

יצרת חברויות במקצוע?

"יש לי חברים בין העיתונאים, כמו אבי סגל (לא זה מבשבע, מן הסתם, אלא עיתונאי הספורט מישראל-היום). עם אנשי הספורט אתה משתדל לא להשתעבד לקשרים. באיטליה אפשר לשבת עם מאמן לארוחת צהריים ובערב לקרוע לו את הצורה. פה הבנאדם מרגיש כאילו הוא קונה אותך. אני משתדל – כשיש לי ביקורת – להגיד, לא להתבייש".

איך היחסים שלך עם המערכת ששמה מכבי תל אביב?

"אפס אנד דאונס. בעבר חטפתי מכות מרדיסאב צ'ורצ'יץ (שחקנה הזר של מכבי בעבר) אחרי שכתבתי שהוא לא צריך להיות שחקן החיזוק באותה השנה. מישהו תרגם לו את זה, וכשפגש אותי שבועיים לאחר מכן הוא דפק לי שני אגרופים. הייתי באיכילוב באותו יום. הצד הטוב הוא שקיבלתי 'אפגרייד' לקריירה וגם פיצויים בסך עשרת אלפים דולר. מכתבה שקראו אותה מאה איש, היא הפכה לכתבה מדוברת שקראו אותה מאות אלפים. והיו גם מקרים אחרים. אפילו דייוויד בלאט הנחמד דחף אותי פעם".

ולא אמרת לעצמך מה אני עושה כאן? למה אני צריך את זה?

"אני איש של פשרה, אבל יש נושאים שבהם אני לא מרים ידיים. לא רוצה שיגידו שהדרך האלימה ניצחה. אני ממשיך להיאבק על האמת שלי".

לא קשה להיות פרשן ספורט כשההערכה לספורט הישראלי כל כך נמוכה?

"מאוד. היום ברצלונה הפכה לקבוצה של המדינה. ילד שמגיע לבר מצווה רוצה לראות את 'מסי'. יש כמות גדולה של ישראלים שבאים לברצלונה ותומכים בקבוצה. אני תמיד אומר לאוהדים האלה, נכון, הספורט הישראלי במצב רע, אבל זה שלנו ועם זה צריך ללכת ולנסות להשתפר".

איך אפשר לשפר?

"הספורט מתחיל ונגמר בבתי הספר. כשהייתי ילד בבית הספר הרא"ה ברמת גן, היו עושים לנו תחרויות כל חודש. היו מעודדים את הספורט. כשהייתי ילד, בחמישה לארבע לא היית מוצא מגרש פנוי. היום כולם על המחשב. בגלל זה הילדים שלנו נהיים שמנים והכושר הגופני שלהם ירוד. לכן כל יום צריכה להיות בבית הספר שעת ספורט ותחרויות כדי שלילד תהיה מוטיבציה. ילד שיהיה לו כושר גופני טוב ילמד יותר טוב ואחר הצהריים יהיה יותר ערני".

ביניים: חלום על מפלגה מעורבת

אם לא היית פרשן, מה היית?

"הייתי רוצה לעסוק בתחום המאבק בתאונות הדרכים. זה נושא שמאוד קרוב לליבי, ואפילו פרסמתי עליו כמה מאמרים ב'ישראל היום'. יש לי חזון שעד שנת 2022 יונהג בישראל 'יום ללא מכונית'. כל אדם יצטרך לבחור יום בשבוע, ראשון עד חמישי, שביום הזה הוא לא נוסע. תהיה לו מדבקה על האוטו שמסמנת את היום שבחר והוא יחטוף קנס של לפחות 4000 שקלים אם ייסע באותו יום. המדינה תשפר את התחבורה הציבורית. אנשים פתאום יתחילו להבין מה זה אוטובוס, מה זה רכבת. זה סוג של צדק חברתי שאיש לא חשב עליו".

פוליטיקה מעניינת אותך?

"אם ממנים אותי לשר התחבורה אז כן. אבל לא מעניינת אותי ברמה של להתלקק לכולם. לפני עשור כינסו אותי חבר'ה בבית בגבעת שמואל וביקשו ממני לרוץ לראשות העיר, אמרו לי: אתה המועמד שלנו. אבל הודעתי להם שזה לא בשבילי. אני לא מוכן לקום בבוקר ולקבל צעקות על הביוב שזורם".

ואם מפלגה תציע לך להצטרף?

"אני לא פוסל את זה על הסף. מעניין אותי למשל להקים מפלגה משותפת דתית-חילונית. כשאני רואה אחרי בחירות את המנדטים שמקבלת המפלגה הציונית הדתית, אני תמיד שואל את עצמי איך זה שאנחנו כל כך רחוקים ממה שאנחנו באמת שווים. יש אנשים טובים בפוליטיקה הדתית, אבל עדיין אנחנו רחוקים מכמות המנדטים שמגיעה לנו באמת".

עם מי אתה מזוהה פוליטית?

"אני תומך בבית היהודי. הצלחתי אפילו להביא כמה חילונים שיתמכו, כולל שלמה שרף" (מאמן העבר וכיום חבר הפאנל ב'יציע העיתונות').

עד מתי אתה מעריך שתמשיך בתחום עיתונות הספורט?

"בגיל 17 לא האמנתי שעשר שנים אחרי זה אהיה איפה שאהיה. בגיל 28 לא חשבתי שאהיה פרשן כדורסל שמפרשן בטלוויזיה את מכבי, אפילו לא חלמתי על זה. החלום שלי היה להיות מאמן. בכל בוקר בברכות השחר אני מכוון תודה לבורא עולם על כך שהפכתי את התחביב למקצוע. מה יהיה עוד עשר שנים? רק אלוקים יודע".

בוקסה: קצרים עם אלי סהר: מהמשחק הבלתי נשכח ועד לזהות הכדורסלן הנערץ

רגע בקריירה שתיקח לפנסיה:

"כמובן, 'נס ז'לגיריס', הסל של דריק שארפ שהעלה את מכבי לפיינל-פור ביד אליהו ב-2004. בשניות האחרונות הליטאים כבר הובילו בשש הפרש, המצב נראה אבוד, הקהל כבר יצא החוצה וזה הלחיץ את שחקני מכבי. כפרשן לצד רמי וייץ, הייתי צריך ליצור את הרושם שהמשחק עדיין בחיים, שיש סיכוי, וגם לתת אופציות למהלכים הבאים. אמרתי שאולי צריך למסור לשארפ, ועוד משפט שנוגן למחרת ברדיו במשך כל היום - "צריך פה נס עם פעמיים סוכר", אבל בראש כבר הכנתי את סיכום הכישלון. ופתאום שארפ מקבל את הכדור, מסתובב, קולע וכופה הארכה בדרך לניצחון. צעקתי וצרחתי "לא ייאמן!", וסיימתי את המשחק כולי רטוב מזיעה כאילו שיחקתי בעצמי".

רגע אישי:

"יש כמה. למשל המטוס שנוחת עשרים דקות אחרי כניסת שבת ואני הולך ברגל שלוש וחצי שעות מנתב"ג עד רמת גן".

רגע קשה בקריירה:

"ערב שבת בעיר שאוליי בליטא. רגע שבו קלטתי כמה אני בודד, בלי האישה, בלי הילדים. גם האוכל שחב"ד הביאו לי למלון לא שיפר את ההרגשה. השבת נכנסה בשמונה, כמה רגעים אחרי שהתבשרתי שהנבחרת הפסידה ליוון. אמרתי לעצמי: מה אני עושה פה? לא יודע".

עיתונאי ספורט שאתה מעריך:

"אבי רצון. תמיד כיף לקרוא את המאמרים שלו. הוא מייצג תקשורת שלא מתרפסת וכותב לפעמים אפילו קצת בבוטות. גם את קופמן אני אוהב לקרוא, וגם בשביל אריה מליניאק ועמיר פלג בידיעות שווה לפתוח את העיתון".

שדר שנהנית לשדר איתו:

"שידרתי עם כולם. מאיר איינשטיין נתן לי את התמיכה והגב כשהייתי נער בטלוויזיה. הוא נתן לי גיבוי וזוויות עיתונאיות ולימד אותי שלא צריך להתרפס. גם עם רמי וייץ נהניתי. כיום אני מפרשן לצד עמית הורסקי, ויפה לראות אותו גדל כשדרן ספורט מוביל".

הכדורסלן הישראלי מספר 1 היום:

"כולם יגידו עומרי כספי. הוא שחקן מצוין, אבל אני אוהב את ליאור אליהו. אנשים טוענים שאני הסוכן שלו... אני נהנה לראות שחקן ישראלי כל כך מהיר ואתלטי שעושה דברים בכדורסל שאני לא יכולתי לעשות".

לימוד בשעות הפנאי:

"משתדל להתחזק במשך השנים. בכל ערב שבת אני לומד דף גמרא. בשנים האחרונות הצלחתי לסיים מסכת. אני קורא את הרב מלמד ב'בשבע'. חשוב לי לדעת מה הרבנים אומרים. אני מכיר אנשים שקוראים באדיקות את נחום ברנע וצועקים לי שאני לא מכיר את העולם, אבל לי חשוב לקרוא דברי תורה וגם לשאוב חיזוק לדעות שלי".

מודל לחיקוי לצעירים:

"דיברתי עם אלחנן גלאט על כך שצריך להקים כמה שיותר מגמות תקשורת בתיכונים דתיים ובישיבות. שנצליח להכניס בחור דתי להגיש את המהדורה המרכזית. כתבים יש, אבל חשובה להם הקריירה יותר מאשר לייצג את המגזר. (בחיוך) אולי פעם נצליח להצמיח מישהו שיחליף את רזי".