בשבע 483: האין ברירה המבורך

ההכרח הוא לא דבר כל כך גרוע: בזכותו מנקים לפסח, לומדים להחליף גלגל ואפילו מצליחים לנתק את הילדים מאינפוזיית הפייסבוק

אסתי רמתי , ז' באדר תשע"ב

בפורים אני מציצה בתקווה ללוח השנה. אולי במקרה מישהו הזיז השנה את פסח חודש או חודשיים קדימה? אבל הוא עדיין שם, בדיוק באותו מקום. ואז מגיעות שתי המילים היחידות שמצליחות לדחוף אותי קדימה: "אין ברירה"

אני חושבת שזאת אחת העוולות הקטנות של החיים: נשים שמתחילות את ניקיונות הפסח הכי מוקדם, הן אלה שבכלל לא צריכות אותם. לצערי הרב, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, ההכנות שלי בנושא נשארו בגדר תכנונים בלבד. כל שנה אני אומרת לעצמי שהשנה אני חייבת להתחיל בט"ו בשבט. ברחבי הבית פזורים ארונות שפחד לפתוח אותם, משחקי קופסה שדחוסים בזוויות משונות על המדפים (איך הם התרבו ככה מאז פסח שעבר?) ובמעמקי המקפיא מחכה בסבלנות אריזת סופגניות מחנוכה. אך בפרפראזה על דבריו של אישיות פוליטית ידועה: אמרתי? אז אמרתי. לא אמרתי שאני אקיים.

זה לא שאני לא רוצה להתחיל, באמת. אני מלאת רצון טוב. אבל בשלב הזה זה פשוט נראה לי בלתי אפשרי. כל היום הולך לי על המטלות הרגילות – מתי בדיוק אני אמורה לעשות פסח?

הלך הרוח הזה נשאר בערך עד פורים, ואז אני מציצה בתקווה ללוח השנה. אולי במקרה מישהו הזיז השנה את פסח חודש או חודשיים קדימה? אבל כמה מצער, הוא עדיין שם, בדיוק באותו מקום שבו הוא היה בשנה שעברה. ואז מגיעות שתי המילים היחידות שמצליחות לדחוף אותי קדימה: "אין ברירה".

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי צמד המילים הזה. יש דדליין, יש "בל ייראה ובל יימצא", אז מה נעשה? נפשיל שרוולים ונזיז את עצמנו. נתחיל יותר מוקדם, נסיים יותר מאוחר, נשתדל להתעסק פחות בשטויות, ונמצא את הזמן, כי אין ברירה. אגב, אני מתארת לעצמי שיש לאיסור החמץ טעמים נשגבים, אבל לי תמיד נדמה שריבונו של עולם ציווה על מרדף הפירורים פשוט כדי שטיפוסים כמוני ינקו את הבית כמו שצריך פעם בשנה.

לפעמים נדמה לי שהחיים שלי מתגלגלים מ"אין ברירה" אחד למשנהו. הבית יהיה נקי לשבת, כי אין ברירה. העיתון יורד לדפוס ביום מסוים, אז בלית ברירה, הטור יישלח גם אם הקורא הממוצע ימות בגללו משעמום.

לגלות את הכוחות

זה קצת לא נעים שדברים נעשים אצלי רק כשעומדים לי עם אקדח על הרקה, אבל אפשר בכל זאת למצוא בעניין פן חיובי. אני זוכה מדי פעם בתזכורת למשפט החכם ביותר שיצא אי פעם מפיו של אובמה: Yes, we can!. כן! אני יכולה בהחלט. עובדה שכשאין לי ברירה אני מצליחה. האילוצים מגלים לנו אילו כוחות יש לנו, כוחות שאפילו לא שיערנו שהם שם.

נראה לי שהרבה אנשים מוותרים על הרבה דברים משמעותיים בחיים, כי הם לא מאמינים בעצמם. אני מתארת לעצמי שאם הייתי חילונית, למשל, לא הייתי מעלה על דעתי שאפשר לגדל משפחה ברוכת ילדים כמו בציבור שלנו. זאת היתה נראית לי משימה בלתי אפשרית לחלוטין. אבל עובדה, בסייעתא דשמייא מצליחים.

גם בקטע הנשי, נורא נחמד להתפנק ולסמוך על המשענת הגברית שיתקין ויתקן ויפתח סתימות בביוב. סקר תוכנית אם: כמה מכן יודעות להחליף גלגל? אני דווקא יודעת - לפחות בתיאוריה. מרימים את האוטו על ג'ק, מורידים את הצמיג המפונצ'ר, ומרכיבים באלגנטיות את הצמיג החלופי במקומו. קלי קלות! ובכל זאת, אני מתארת לעצמי שבשעת הצורך (שלא תבוא) הייתי עומדת בפוזה חסרת אונים בצד הדרך, ומחכה לאביר בסובארו הלבנה שיהרוס את הגב וילכלך את הידיים במקומי. ואם האביר לא היה מופיע? כנראה שבעזרת ה', הייתי מסתדרת. בדיוק כמו שאני מסתדרת כשבעלי נמצא בצד השני של הגלובוס בנסיעת עבודה.

 ברירות חינוכיות

לא מזמן הייתי בהרצאה של יונה גודמן על הרעות החולות של הפייסבוק. הרצאה מחכימה ומומלצת, אגב, אם כי מזעזעת למדי. אחד הסרטונים שהוא הראה היה סרט אמיתי שעשתה אולפניסטית על ההתמכרות המוחלטת שלה לרשת החברתית. היא מתעוררת, ניגשת למחשב. הולכת לבית ספר, ומבלה את ההפסקות (וכנראה גם חלקים נכבדים מהשיעורים) בקריאת סטטוסים בנייד. אחר הצהריים היא שוב על המחשב בבית, עד השעות הקטנות של הלילה. ומה אני חשבתי כשראיתי את הילדה האומללה? שהדבר האחרון שהיא היתה צריכה זה נייד עם אינטרנט. בשביל מה? למה לא מאפשרים לה להתנתק מאינפוזיית הזבל הזאת לפחות בבית הספר?

אז אולי אין להורים מושג מה הבת שלהם עושה, אולי הם אפילו לא יודעים מה זה פייסבוק, כמו הורים רבים אחרים. אבל אני בטוחה שיש גם הורים שלא מגבילים את המכשירים שהם נותנים לילדים, כי הם מרגישים שאי אפשר. הרי לכו-לם יש, והילד יעשה את המוות אם ימנעו את זה ממנו.

אני מודה ומתוודה – גם לי יש גבולות שהייתי רוצה לשים, או הרגלים שהייתי רוצה להקנות, ואני לא עומדת בזה. אבל ברור לי לגמרי שגם כאן, צריך להאמין ביכולת שלנו. ביכולת שלנו לחנך במה שאנחנו מאמינים. היתה לי חברה שאת שולחן הקפה בסלון שלה קישטו פסלוני חרסינה עדינים, כשבבית הסתובבו תאומות בנות שנה וחצי. "איך הן לא נוגעות?" התפעלתי. אצלי השבירים האלה לא היו מחזיקים מעמד דקותיים. "הן יודעות שאסור", היא ענתה בפשטות, וזאת היתה האמת לאמיתה.

אז אם אתם משתכנעים שפייסבוק זה מזיק, זה אפשרי בהחלט למנוע מהילד לפתוח דף, לפחות עד גיל מסוים. מניסיון. ואם אתם לא מעוניינים שהוא יגלוש ברשת בנייד – פשוט תזמינו קו בלי אינטרנט. שיחה אחת לחברת הפלאפונים והכל מסודר. חוץ מהבית לפסח.

 

לח"ח, ב"ב וכל השארeramati@gmail.com