בשבע 483: חיפוי מהסטנדר

רבים רוצים "לחנך" את החרדים ולגייסם, אך גם שאר המגזרים צריכים להפנים את תפקידו המרכזי של בית המדרש בהמשכיות היהדות

רחל סילבצקי-טבק , ז' באדר תשע"ב

היה זה בסוף תפילת שחרית בבית הכנסת בקובנה, בעיצומו של סיור לישיבות הליטאיות שאינן עוד – לבורות הריגה, לבניינים שוממים שפעם המו לקול "אמר רבא" ו"תנו רבנן", ולבתי קברות (במקרה הטוב). פתאום קם יהודי מבוגר הדור מראה, ובמבטא אנגלי-אירופי ביקש לדבר בפני הקבוצה שלנו, לישראלים. "אני רואה את העצבות בפניכם", אמר, "גם אני מסתובב בלב כבד. אבל אני רוצה להודיע לכם שניצחנו אותם. היום, ברוך השם, יש לפחות פי מאה תלמידי ישיבות גבוהות במדינת ישראל מאשר היו אי פעם בכל הישיבות הליטאיות יחד: בסלבודקה, בטלז, בפוניבז' ובוולוז'ין...".

השבוע, בתוך הסערה על חוק טל, חשבתי על היהודי המרשים ההוא עם צווארון הקטיפה. על כך שאת המשפט שהוא אמר על מספר תלמידי הישיבות הגבוהות אפשר להגיד בהודיה, כמוהו, או בכעס על כך שבלי פוגרומים ועוני משווע כפי שהיו בעיירה באירופה – מספרם של היושבים על ספסלי בית המדרש גדול כל כך.

גילויי האיבה נגד בחורי הישיבות מילאו את המדיה, הסימפטיה להפגנות ה'פראיירים' המתגייסים גם כן, ויש להניח שרבים הזדהו עם אמירת השר ליברמן כי "חוק טל לא יוארך אפילו לשעה". חמומי המוח שבתוכנו רוצים שינוי של 'זבנג וגמרנו', כדי ללמד את החרדים לקח, אולי גם בתקווה סמוייה שהם יעזבו את הארץ לפני שהם הופכים לרבים מאוד גם בקלפי.

מנגד, המתונים שבינינו, חילונים ודתיים לאומיים, מדברים על תהליך. הם רואים חשיבות בחינוך להרחבת דפוסי השותפות בגורל של הציבור החרדי, לא במטרה להגיע ל'לכתחילה' הציוני של הדתי-לאומי, ואצל חלקם לא במטרה לגיוס גורף, אלא מתוך העיקרון שכאן, בארץ ישראל, יהודי מגן על בני עמו. עיקרון זה אינו מושפע מהעובדה שאין מספיק מסגרות צבאיות לקליטת הרבה חיילים חרדים ושהתנהגות הצבא – והתבטאויות הרב הצבאי הראשי בכנס ירושלים השבוע על איסור שירת נשים כטפל לחשיבות אחדות הלוחמים - ממש אינן מסייעות במלאכה. אנשים אלו מודאגים מכך שמספרם של מי שאינם מתגייסים מפאת 'תורתם אומנותם' נראה לא הוגן וגורם לשנאת ישראל. יש הסבורים שלחלק מהצעירים החרדים הטירונות לא היתה מבזבזת יותר זמן מזה שהם כעת אינם מנצלים ללימוד אמיתי.

כולם רוצים "לחנך את החרדים", בדרך זו או אחרת. ונשאלת השאלה: מי יחנך במקביל את החילונים? מי יביא לידיעתם שהם – ואולי גם חלק מהציבור הדתי-לאומי – גם זקוקים לחינוך, גם צריכים לעבור תהליך? לא על חינוך למצוות מדובר, לא בכפייה דתית, אלא בחינוך להבנת המהות של עם ישראל, להזדהות עם המשפט של איש העסקים באירופה במשמעות שהוא נתן למילותיו.

לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא חומר לימודים. אפשר להוריד את 'כל כתבי ביאליק' מארון הספרים הציוני ולקרוא: "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש, צאת שמחים לקראת מות... אל בית המדרש סור, הישן והנושן...". ביאליק הבין מהיכן בא הכוח של העם היהודי. היום הוא התגלמות של חיילי צה"ל, אבל הוא שואב את כוחו משם, מבית המדרש "הישן".

אלא ש'המתמיד' ו'אם יש את נפשך לדעת' אינם בתוכנית הלימודים. "מה נקלה ועלובה זה המראה בעיני זר לא יבין" שבהמשך השיר מתארים את המצב הרווח. אז מי ילמד את הצעירים המוחים שאת הכוח הם ישאבו רק מההערכה שייתנו ללומדי "תורתם, קודשי קודשיהם... רוח עמך הכבירה"? ואם הם יתחנכו לכך, יהיה להם על מה לדבר עם יושבי בית המדרש. תפקיד לימוד התורה מחייב, מטיל אחריות להתמדה אין סופית, אך גם גורם לכך שמי שלומד ומי שמתגייס – אף מתוכם - נושא איתו את שורש המעיין המתגבר על אויבינו.

נאמר לי שאת ישיבת פוניבז' בבני ברק מחזיקים אנשים חילונים בחו"ל שרואים בישיבה את המשכיות עם ישראל. הייתי רוצה שהבחור החרדי בישיבה יבין שהמשכיות עם ישראל היא גם בישיבה וגם בשירות הצבאי. אבל הייתי רוצה גם שהישראלי באוהל הפראיירים יבין שאם הוא נקרא למלחמה למען ארצו, זה לא מעט בזכות אלה שלא עזבו את בית המדרש.