בשבע 483: במטכ"ל של דוד המלך

הציבור הדתי-לאומי נמצא בעמדה בה יוכל לייצג בפני ראשי הצבא את המחויבות ללימוד התורה ולשמירת מצוות בלתי מתפשרת

הרב אריאל בראלי , ז' באדר תשע"ב

ביטול חוק טל מעלה מחדש את הדיון הציבורי בשאלה מה מקומם של לומדי התורה במדינת ישראל. על מנת לענות על דילמה זו יש לברר קודם את החזון. אם מדינת ישראל היתה פונה לתלמידי חכמים בשאלה מה ראוי להיות במדינה אידיאלית אשר בה דוד המלך הוא רמטכ"ל, האם יש לגייס את כולם? נדמה שהתשובה תהיה שדוד היה עושה כל מאמץ על מנת לאפשר ללומדי תורה ללמוד ללא הפרעה (כפי שכתב הרמב"ם לגבי שבט לוי בסוף הלכות שמיטה ויובל), ורק בלית ברירה הוא יוציא אותם לקרב. עוד יותר מכך, המטכ"ל כולו מסכים לכך שלומדי התורה הם חלק מהמערך המלחמתי.

כל חיזוק רוחני משפיע על שדה הקרב. הדבר נכון גם כלפי הלומדים. הם רואים את עצמם שותפים לקרב ולפיכך ידרשו מעצמם לעמול ולשקוד על התורה. אך מסתבר שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול, שהרי דרך זו של מסירות נפש על תורה אינה נחלת הכלל (נפש החיים שער א' - ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה). עד כאן החזון המותאם למצב שבו הציבור מבין את החשיבות הגדולה של תורה ומתוך כך הוא פוטר את לומדיה.

אנו נמצאים במצב אחר, לצערנו. הציבור היושב בציון עדיין אינו מחובר מספיק לרעיון ומבחינתו אין הצדקה לפטור לומדי תורה מגיוס. ממילא עולה השאלה האם יש לצאת למאבק על כך. שאלה מעין זו נוסחה על ידי הרב סדן ביחס לשירת נשים בצבא: האם עלינו להיאבק למען חומרות הלכתיות כאשר הצד השני לא מבין על מה אנו מדברים? ('קריאת כיוון 2').

לדעתי, דווקא בגלל ההערכה הרבה שאנו זוכים לה בצבא, אנו מחויבים לייצג את האידיאל ואת החזון גם אם הוא לא מובן לצד השני. דווקא לנו יש את הזכות שהיא חובה לדבר על התרומה של לומדי התורה לעם כולו, להסביר שמסירות הנפש של רועי קלין הי"ד נובעת מתוך תורה גדולה הנלמדת בישיבות ובמכינות. החזון המשותף לכולנו - השבת השכינה לציון, הוא המנוע החזק הדוחף את הנשמות הגדולות הללו לקחת על עצמן משימות.
דווקא לנו יש את הזכות שהיא חובה לדבר על התרומה של לומדי התורה לעם כולו, להסביר שמסירות הנפש של רועי קלין הי"ד נובעת מתוך תורה גדולה הנלמדת בישיבות ובמכינות

לכן אין סיבה שלא נאמר זאת בפה מלא: לא גוזרים חלקים מהתורה. הצבא חייב לאפשר לקבוצה חשובה זאת להיות שלמה בתורתה. מסר כזה אשר יעלה מכל בתי המדרש יכובד על ידי ראשי הצבא. אנו מודעים לכך שישנם מצבים של דיעבד שבהם ההלכה מציעה פתרון מקומי, אבל אין זו הדרך לכתחילה.

הגמרא במסכת ברכות (נה) מתארת דו שיח בין משה לבצלאל ביחס לסדר עשיית כלי המשכן. משה הציע להתחיל מעשיית הכלים; לעומתו, בצלאל הציע להתחיל ממבנה המשכן. הגמרא מסיימת שמשה הודה לבצלאל שזה הוא סדר הדברים - מבנה ואז כלים. מסתבר שיש מסר במחשבה הראשונה של משה, ודאי שהוא ידע את טענת בצלאל הפשוטה: קודם מבנה ואחר כך כלים! (נוסיף שישנו מצב שבו משה כן צדק, להלכה ניתן להקריב קורבנות גם ללא מבנה, רמב"ם בית הבחירה פרק ו). אך משה רצה לסמן את המטרה, מה העיקר? לשם מה בונים משכן? לכן הוא מדבר על עשיית הכלים, עבודת הקורבנות היא הדרך להשראת השכינה. רק אחרי שבצלאל שמע זאת והבין שהמבנה נועד לשמש את כלי הקודש אזי ניתן לגשת להקמת המשכן תחילה.

כך גם אנו, רק מתוך השאיפה לחידוש סנהדרין ובניין בית המקדש יודעים אנו להעריך את מדינת ישראל אשר משמשת כמשכן לעם היהודי המתפלל לחידוש כלי הקודש במהרה בימינו.