בשבע 483: רגש רגש תרדוף

התמהיל התקשורתי עבר בשנים האחרונות דילול, ולא לטובה.

עדי גרסיאל , ז' באדר תשע"ב

 אם במודל של העיתונות הישנה היה מקובל לפרסם ידיעות ש-80 אחוזים מהן חשובות ו-20 מענייניות, צהובות כיום נדמה שהיחס התהפך. רוב האייטמים, גם אלו שתצפו בהם במהדורה המרכזית בשמונה בערב, נבחרו בגלל שהם מעוררים עניין ולא בשל חשיבותם העיתונאית האובייקטיבית.

אבל נראה שגם זה כבר לא מספיק, ו'ידיעות אחרונות', עיתון שתמיד הוביל צהובה, יחד עם ערוצי הטלוויזיה המסחריים, מסמנים תמהיל חדש, שבו גם מעט הידיעות החשובות צריכות להיות 'מרגשות'. רגש, כמו שיודע כל צופה בכוכב נולד למיניה, הוא המולך התקשורתי החדש. אז איך מוסיפים אותו לחדשות הקשות ולנושאים יבשים? בשביל זה אנשי 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2 מקבלים משכורות. הנה כמה דוגמאות מתוך 'ידיעות':

"הממשלה מתעקשת" (כותרת ראשית על הזינוק במחיר הדלק) - מעוררת בקורא תחושת זעם. "עלתה מאתיופיה, חוזרת כשגרירה", מציפה אותו בגאווה (אם נתעלם לרגע מההתנשאות המובנית). "ועכשיו בקרית גת: 100 עובדים בסכנת פיטורים" מעוררת דאגה, ואילו "סבתא ביניש - נפרדת בדמעות" יוצרת אמפתיה לשופטת קשוחה ושנויה מאוד במחלוקת. ואלה כמובן רק דוגמאות מקריות מהשבוע האחרון.

אבל הפנייה אל הרגש אינה רק עניין של טעם. היא יוצרת פגיעה אמיתית: השטחה של הטיפול העיתונאי. כדי לעורר בקוראים ובצופים תחושות, חיוביות או שליליות, צריך לייצר סיפור, וכדי שהוא יפעל את פעולתו הוא חייב להיות פשוט. הוא מצריך קונפליקט ברור שיש בו טובים ורעים, שחור ולבן, בלי גוונים של אפור ובלי מורכבות. התוצאה היא תקשורת חד מימדית, קלה אמנם לעיכול, אבל חסרת ערך תזונתי אמיתי.

עדי גרסיאל

עיתונאיך ומחריביך

השבוע התקיים בוועדת החוץ והביטחון דיון בנושא הדה-לגיטימציה של ישראל. דיון ארוך, בו ניתן זמן דיבור לכל ארגון ששלח את נציגיו. בדברי בוועדה הדגשתי כי הדה-לגיטימציה של ישראל מתאפשרת בגלל ובעזרת הלגיטימציה שניתנת בישראל לשיח הדה-לגיטמציה. דהיינו – התקשורת הישראלית, האקדמיה וארגוני שמאל יוצרים דימוי שלילי, יוצרים דמוניזציה לחלקים מהציבור הישראלי, והדבר מתפרש באירופה (בעיקר) כגיבוי לשיח האנטי-ישראלי השולל את זכות קיומנו. השם המפורש הוא: המתנחלים. כמו שאין חצי הריון, גם אין חצי דה-לגיטמציה. אי אפשר להוקיע קבוצות חלקיות מקרב היהודים. אם הוצאת כתב פלסתר על האוסטן-יודן (יהודי המזרח, כפי שכונו יהודי פולין השייכים לעולם הישן על ידי היהודים 'הנאורים' בגרמניה), אם פתחת צוהר להתיר שנאת יהודים מסוימים ואלימות נגדם נחשבת לגיטמית - השנאה תעבור מהר מאוד לכלל היהודים.

חלק מהיהודים כאן חושבים שאם ימקדו את חיצי התרעלה מזרחה, להרי השומרון, הם יצילו בכך את עורם. המציאות מוכיחה ההיפך: חרם על מוצרי התנחלויות גולש מהר מאוד לחרם על תוצרת ישראל (כך אמרה נציגת ההסתדרות בדיון), חרם על מכללת אריאל מעניק רוח גבית לחרם אקדמי על ישראל, והכפשת מדיניות ישראל ביו"ש גררה את שיח השנאה הבינלאומי להגדרת ישראל כולה כמדינת אפרטהייד גזענית.

השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים לדרוש מהתקשורת הבינלאומית, כיוצרת הדימויים ודעת הקהל בעולם, להיות 'בסדר' כלפי ישראל, כשישראל עצמה מנפקת תוצרי תקשורת מכפישים לא פחות, ואף מייצאת כתבות וטורים באנגלית כמו של גדעון לוי ועמירה הס.

על הפוליטיקאים הרואים את עצמם ציונים, גם אם הם בשמאל, להתגייס נגד שיח הדה-לגיטימציה שמתנהל בתוך מדינת ישראל, להעצים את השיח הפרו-ציוני בבתי ספר, באוניברסיטאות ובתקשורת.

חני לוז

איזון? לא בבית ספרנו

בטור זה נכתב כמה פעמים על התופעה הבלתי-אתית של ארי שביט המופיע ללא שותף לצידו באולפן 'יומן' של הערוץ הראשון. התלוננתי שוב, והנה התשובה שקיבלתי מנציב הקבילות אלישע שפיגלמן:

"ארי שביט מופיע בשידורי יומן כפרשן, או בעל טור, ותפקידו להביא זווית ראייה אישית בנושאי אקטואליה... הדעות שהוא משמיע הן דעותיו האישיות-מקצועיות. מערכת החדשות ו'יומן' דנים בימים אלה באפשרות להעסיק פרשן נוסף שיופיע גם כן במסגרת היומן. יחד עם זאת, אין בכללי האתיקה שום חיוב להציב כנגד כל בעל דעה - מי שדעתו מנוגדת ולכן אין בהעסקתו של מר שביט כל עבירה על כללי האתיקה".

שמתם לב שדעותיו הן אישיות וראייתו היא אישית, אבל אין חובה לאזן לטענתו?

והנה תגובתי שנשלחה אליו: "אני מבין שבכל זאת, למרות אי-מילוי החובה לאיזון וגיוון עד עכשיו, אולי רשות השידור עוד תמלא את חובתה לאזן ולגוון את הדעות והפרשנויות שהיא מגישה לציבור, וזאת על פי הוראות החוק, בניגוד למה שכתבת. וראה בג״צ 1047/96 (עמותת האגודה לזכות הציבור לדעת נ׳ רשות השידור). ואני מצטט מדבריו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט אהרון ברק בהרצאתו ביום 13 במאי 1996: 'חובותיה של רשות־השידור כרשות שלטונית [הן] חובות לאובייקטיביות בשידור למניעת פוליטיזציה של הרשות, להגינות בשידור, לשוויון, לסבירות, להיעדר ניגוד עניינים ולתום-לב בהחלטותיה... האינטרס הציבורי הוא (ש)אמצעי תקשורת ציבורי... מציג דעה אחת, עליו להציג, באורח סביר, את הדעות האחרות... אם אמצעי תקשורת, הכפוף לדוקטרינה זו, מעניק במה לדעה מסוימת, הוא אינו רשאי להפלות ולמנוע משאר הדעות העיקריות את ביטויין'".

ולכן דחיתי את הניסיון הזה להתנער מחובות אלה כאילו רשות השידור איננה כפופה להוראות החוק, לכללי האתיקה המחייבים וגם לפסיקות בית המשפט העליון. לא נרפה מיישום מלא של לשון החוק ורוחה.

ישראל מידד

 

חדשות בחדשות

עיתונאי הערוץ הראשון יעקב אחימאיר יקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל לתקשורת. "אחימאיר הוא מעמודי התווך של השידור הציבורי זה כחמישה עשורים... סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים", נכתב בנימוקי ועדת הפרס.

ארבעה עיתונאים נהרגו בעשרת הימים האחרונים בקרבות בסוריה, שניים מהם מקומיים והאחרים זרים. בשבוע שעבר נהרגה כתבת ה'סאנדיי טיימס' מארי קולבין ועימה צלם צרפתי במהלך תקיפה של הצבא על מעוזי המורדים בעיר חומס.

מחריף סכסוך העבודה בעיתון 'הארץ': ביום שישי שעבר פרסמו עובדי העיתון מודעה על שער 'הארץ' ובה הם מבקשים מהקוראים לגלות הבנה לצעדיהם ומציעים להם למחות ישירות בפני המו"ל, עמוס שוקן.

 

ביקורת הנקרא

"היכונו לפקקים" (כותרת ב'ידיעות אחרונות' על פרויקט שדרוג כביש מספר 1)

תמיד כיף להסתכל על רבע הכוס הריקה

"כעס במגזר - אף שחקן ערבי לא בסגל הנבחרת" (ynet)

 ילמדונו רבותינו: איך זה שהמתנחלים תמיד זועמים, אבל הערבים רק כועסים?

ההגנה הטובה ביותר היא יוזמה מדינית (אמיר אורן, 'הארץ')

רגע אחד, מאיפה התובנה הזו נשמעת לנו מוכרת? כלומר, חוץ מ-300 מאמרים אחרים ב'הארץ' בשנה האחרונה