חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 484ראשיהפצה

חנה קטן - תוכנית אם

לא רק רופאים רודפים אחרי השעון, גם אמהות, ואפילו סבתות * אבל יש גם כאלו שמצליחים להתל בשעון הביולוגי
08/03/12, 13:25
בזמן הזה

לפני שנים הוזמנתי על ידי רבנית מרכסים להרצאה לנשות חב"ד באזור מגוריה. לצערי היתה אי-בהירות בנושא שעת ההרצאה ותוכנה, ולכן התקשרתי לביתה על מנת לברר את הפרטים החסרים (אז לא היו פלאפונים). ניסיתי שוב ושוב, ערב אחר ערב, להשיג אותה טלפונית, אך ללא הועיל. בכל פעם, ללא יוצא מהכלל, ענו ילדיה המנומסים שאמא לא בבית, שתחזור הביתה בשעות הלילה המאוחרות, ושאנסה להתקשר למחרת.

לאחר שבוע של ניסיונות קדחתניים שלא צלחו, אמרתי לבתה (לפי הקול שמעבר לקו, גילה לא עלה על עשר) שאני מתפלאת על כך שאמא שלה נמצאת בבית אפילו פחות שעות ממני! הסברתי לה שאני עובדת שעות מטורפות כרופאה וזה קשה לי וגם לילדיי. שאלתי איך היא מסתדרת עם אמא שנעדרת ערב אחר ערב? ואז היא השיבה לי בקול סמכותי, מלא ביטחון: "ד"ר חנה, אולי את לא יודעת, אבל בחב"ד לכל גבר, אישה, ילד וילדה, יש שליחות. גם לאמא שלנו כמובן יש שליחות - היא מוסרת שיעורים בטהרת המשפחה ברחבי הארץ, ואנחנו גאים בה". נדהמתי, ולמדתי פרק חשוב במסירות נפש.

במרפאת רופא ממוצע היום ישנה מצוקת זמן אמיתית. ראשית, המחשב שעל שולחנו גוזל זמן רב, בעיקר כשנושא התיעוד נהיה יותר ויותר חשוב ומרכזי, בעקבות האווירה המדיקו-ליגלית הנושבת במדינתנו, רווית עורכי הדין, שעומדים אחר כתלינו וצצים בכל פינה כמו פטריות אחר הגשם. בנוסף לכך, עקב ריבוי אמצעי האיבחון והטיפול המודרניים, ובעקבות פיתוח של טכנולוגיות חדשות, ובעיקר בעידן של 'חוק זכויות החולה', ישנו צורך לדון עם החולה ולהתלבט איתו על אלטרנטיבות טיפוליות. זאת בניגוד לגישה הפטרנליסטית, בה הסמכות הבלעדית להחלטה היא בידי הרופא, גישה שהיא היום – לטוב ולרע - נחלת העבר. כל זה עלול לגרום לתחושת תיסכול של שני הגורמים, הרופא מחד והמטופל שמעבר לשולחן מאידך, כשפעמים רבות הם לא מצליחים לפתח תקשורת טובה, שהיא הרי הבסיס לריפוי.

כעת נחתה הגזירה של החתמת שעון הנוכחות על ידי הרופאים. תקנה זו עלולה להנחית את עבודת הקודש של הרופא מאיגרא רמא, בה מתקיים מרקם בינאישי עדין הכולל בתוכו באופן מובנה עבודה סביב השעון, ללא חשבון, במסירות אין-קץ - לצלילה לבירא עמיקתא של חשבונות הדדיים. לדעתי קיים חשש סביר שהחתמת השעון תחליש את המוטיבציה של הרופאים לתת את המיטב והמירב לפציינטים, אבל זה כבר נושא אחר.

 עניין של תזמון

אף אני, כמו רוב חברותיי שבויות העולם המודרני, רודפת שוב ושוב אחר השעון שלי בחוסר אונים מוחלט. לדוגמה, מדי כמה ימים ערימת ספרים ומאמרים נערמת ליד מיטתי בנושאים שונים ומגוונים, והערימה הזו כמעט שלא יורדת. אמנם להפתעתי שמתי לב שהיא גם לא גובהת בהרבה, עד שנודע לי שבעלי היקר משמיט מדי פעם כמה ספרים ומאמרים מתחתית הערימה ומניח אותם בארון הספרים. ואני בלא משים המשכתי לבנות את 'מגדל האייפל' הפרטי שלי להנאתי...

לו היתה לי כעת 'חופשת לידה' הייתי מתכרבלת לי ליד התינוק התורן, ומתענגת על ספר שחיכה בדיוק לרגע זה; אך בפנים אני יודעת שהאופציה הזו הרי חלפה, הנה אני כבר סבתא. אז אולי צריך לארגן 'חופשת סבתאוּת' אחרי לידת נכד? האם יש סיכוי שסינדרלה תהפוך, למשל, לסבתא אמיתית, שיש לה זמן ליהנות קצת מפירות עמלה, ולשחק עם הנכדים לפחות פעם בשבוע? או שבדיוק אז יצלצל השעון שמבשר שמגיע זמנה של סינדרלה לחזור למרפאה...

ולעומת זאת, קיים גם השעון הביולוגי האכזר. היא עומדת מול המראה, מבט חטוף אחרון על הדמות שמשתקפת בשמלת הערב החגיגית הירוקה שהיא קנתה לפני שבוע. איזו התרגשות, החברה הכי טובה שלה מתחתנת היום. ואז מחלחל לליבה הר געש של עצבות. בכמה חתונות כבר רקדה? מתי יגיע תורה ללבוש שמלת כלה צחורה משלג?

ויש שאנו נפגשות באישה שכרסה בין שיניה, ואנו מאחלות מעמקא דליבא: 'בשעה טובה'. וכעין מה שכתוב 'ואין לך דבר שאין לו שעה', אף שעת הלידה. ואנו, הרופאים העוסקים בגינקולוגיה ומילדות, מהלכים על חבל דק בין הרצון להשאיר את שעת הלידה בידיו האולטימטיביות של בורא עולם ולהתייחס לתאריך הלידה כעל משהו שמיימי, לבין הרצון לנקוט בהתערבות אנושית, במצבים שבהם נצפית סכנה לבריאות האם או העובר. נשים רבות מבקשות זירוז לידה גם בלי סיבה רפואית, מבחינת 'זריזות מקדימות למצוות', הרבה מהן עקב דמיון מפותח במיוחד, וחששות מסיבוכים לקראת הלידה. הן מוותרות בשם הוולד על שירותו של האינקובאטור האנושי (הרחם ההריוני הפרטי שלהן) לטובת העריסה החמימה במחלקת התינוקות. זה שכיח בעיקר אצל מיילדות ורופאות נשים, שלקראת סוף ההריון עולים להן בראש כל הסיבוכים שהן ראו בשנים האחרונות, ולכן הן מבקשות לעבור מהר את הגשר המפחיד. אפשר להגדיר את החששות הלא-מוצדקים האלו כמחלה מקצועית...

לעיתים נשים מצרות על כך שהן לא הספיקו 'להתקדם' או לממש את כשרונותיהן בשנות גידול הגוזלים; ולזה אני נוהגת להשיב ש'לכל זמן ועת תחת השמיים'. לכל אחת מאיתנו יש ים של חלומות נגנזים שמחכים לשנות הפנסיה. והנה רק חלק זעיר מחלומותיי: ללמוד קצת יידיש ואולי צרפתית, לשלוט בכל רזי המחשב והרשת, ללמוד פיתוח קול, וכתיבה יוצרת, ופסיכודרמה, ולנגן בנבל או בכינור, ולעבוד כשדכנית מבוקר עד ערב, ולהיות ז-מ-י-נ-ה בטלפון לכל מאן דבעי - חזון אחרית הימים... מעניין מה אומר על כך שעון החול שאוזל אט אט עם כל קמט נוסף שמקשט את פניי.

ויש שעון על-טבעי. חמותי, בשנתה התשעים, שתאריך ימים ושנים, לא מוצאת זמן פנוי, בין כל פעילויותיה ובין ביקור אחד למשנהו של צאצאיה המרובים, עד שבשתים עשרה בלילה המסדרון ליד דירתה בבית הדיור המוגן בו היא מתגוררת נראה יותר כמו אוטוסטרדה עמוסת שביסים וכיפות בצהרי היום. אך תמיד יהיו אנשים שיתלוננו שמשעמם להם בחיים.