גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 484ראשיהפצה

התחפושת המפתיעה של רוני - סיפור לילדים

"בגד יכול להיות סתם תחפושת, אבל כדאי לברר מי האדם שבפנים...".
08/03/12, 13:25
חגית רוזנבאום

בדרך כלל רוני לא היה בלחץ מתחרות התחפושות שנערכה בבית הספר מדי שנה. הוא היה ילד מוכשר ומצחיק, מקובל ואהוב על כל החברים. תמיד היו לו רעיונות מוצלחים, והוא גם ידע להציג את הדמות כך שכל החברים וגם המורים היו מתגלגלים מצחוק.

 אבל השנה, כבר שבוע לפני פורים ועדיין לא צץ במוחו של רוני שמץ של רעיון לתחפושת. יומיים לפני התחרות הוא ישב בהפסקת עשר בחצר, מביט מהורהר בחבריו המשחקים כדורגל בהתלהבות, ומנסה לדלות ממוחו רעיון לתחפושת מקורית. בלי ששם לב, גילה לפתע את נפתלי יושב לידו. לא שזה כל כך משנה, הרי נפתלי ממילא היה ילד מוזר ושתקן, שתמיד יושב בפינה ולא מוציא מילה מהפה. האמת, שגם אף אחד לא דיבר עם נפתלי, ואם דיברו – זה היה לצחקק עליו מאחורי הגב.

המראה של נפתלי באמת היה חריג, והילדים כינו אותו "הסבא", בגלל הבגדים המיושנים שלבש: חולצה משובצת בצבעים של אפור וחום, תחובה עמוק בתוך מכנסיים עם כתפיות שאחזו בהן משני הצדדים. לרגליו נעליים שחורות וכבדות, עם גרבי צמר כחולות ועבות. שערו היה מסורק היטב, חצוי באמצע בקו מדויק לשני צידי ראשו. משקפיו בעלות המסגרת השחורה העבה השלימו את המראה שהפך אותו לילד הכי "זקן" בכיתה.

רוני הביט בחצי עין לעברו של נפתלי. לפתע הבזיק במוחו רעיון. לרגע הוא נבהל מהרעיון של עצמו, שהיה הפעם נועז במיוחד, אבל החליט לנסות בכל זאת.

"תגיד, נפתלי", פנה אליו רוני בחביבות. נפתלי הסתובב לעברו, ועיניו הגדולות הביטו בו בתימהון דרך הזגוגיות העבות של משקפיו. "כככן, מממה?" השיב בגמגום, כמעט בלחש. הוא לא היה רגיל שמישהו בכלל פונה אליו, ובטח לא ילד מקובל בכיתה כמו רוני. "אני אוהב מאוד את הבגדים שלך, אולי תוכל להשאיל לי כמה מהם ליום-יומיים?". הפעם נפתלי בכלל לא הבין. הרי כולם צוחקים על הבגדים שלו, אז דווקא רוני המוכשר והמצחיק אוהב אותם?

"אתה עובד עליי?" בירר נפתלי בקול רועד. "מה פתאום עובד עליך?" טפח רוני על שכמו, "אני באמת רוצה לנסות איך הבגדים שלך ייראו עליי". נפתלי משך בכתפיו באי אמון, והפטיר בכל זאת: "אם אתה כל כך רוצה, אביא לך מחר שקית עם כמה מהבגדים שלי". רוני חייך בשביעות רצון, והודה לנפתלי.

שקית הבגדים שנפתלי הביא למחרת, שימשה את רוני יום לאחר מכן. בבוקר הוא עוד חשש לצאת כך מהבית לבית הספר, בשל תגובות החברים, אבל הרעיון שלו נראה לו טוב מדי מכדי לוותר עליו.

תלמידי ו'2 התפלאו לראות מישהו שנראה ממש כמו נפתלי שלהם, רק מעט יותר גבוה. הדמות לבשה את החולצה המשובצת תחובה עמוק במכנסיים, משקפיים עבות, נעליים כבדות עם גרבי צמר, והשיער היה מסורק בדיוק רב לשני הצדדים. הלחישות מסביב נשמעו יותר ויותר רמות. "זה נפתלי? הוא גבה פתאום?", "מה, יש לנפתלי אח תאום?", "זה מה שחסר לנו, עוד סבא בכיתה", "אני לא מאמין שיש עוד מישהו שמוכן להתלבש ככה", לחשו התלמידים זה לזה. הדמות עברה בין השולחנות, בדרכה למצוא כיסא לשבת, והלחישות כבר הפכו לצחקוקים ולבדיחות מעליבות על חשבונו של נפתלי ו"אחיו התאום" החדש.

בשולחן האמצעי בטור השני נעצרה הדמות והתיישבה, בדיוק במקומו של רוני. "הי, זה המקום של רוני", קרא איתן, "אתה לא יכול לשבת פה", הזהיר את הדמות. התלמיד הלא מזוהה הסתובב אל איתן: "נכון, זה המקום של רוני. מה הבעיה?". איתן החוויר והסמיק, קולו של רוני נשמע מבעד לתחפושת 'נפתלי'. "כן, גם בבגדים האלה אני עדיין רוני", הסביר לחבריו הנדהמים, "בגד יכול להיות סתם תחפושת, אבל כדאי לברר מי האדם שבפנים...".