חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 484ראשיהפצה

האדמור מבריכת הסולטן - ידידיה מאיר

אתם,שמשרתים במיטב הסיירות, שלוחמים, פתאום בא איזה אברך חב"די עם זקן ועם וורטים על הגאולה בעברית רצוצה ופשוט כובש אתכם?
08/03/12, 13:25
אתנחתא

הטור הזה עוסק בדרך כלל בעניינים שונים שעל סדר היום: פוליטיקה, תקשורת, מערכת המשפט, יחסי דתיים-חילוניים, הגרעין האיראני. אבל תרשו לי הפעם לעזוב לרגע את כל הזוטות האלה לטובת עניין משמעותי באמת: אברהם פריד הוציא השבוע אלבום חדש.

פריד הצליח לבלבל אותנו בשנים האחרונות. הוא כל כך נוכח, כה מרבה להופיע, להוציא הקלטות חיות של הופעות, להנפיק סינגלים עם להיטי ענק ("כי הרבית"), לחדש ניגוני חב"ד עתיקים, לחדש ניגונים עבריים עתיקים ("שהשמש תעבור עליי", "מישהו הולך תמיד איתי") שבכלל לא שמנו לב שכבר למעלה מחמש שנים לא זכינו לאלבום מקורי ממנו.

בחמש השנים האלה, יצא ים של חומר מוזיקלי חדש. בעצם, אפשר לומר שהמוזיקה היהודית ממש השתנתה. תחשבו על זה: לפני חמש שנים לא היו כאן שולי רנד, ויונתן רזאל, וארז לב ארי, וגם לא מאיר בנאי ולא אביתר בנאי (שני האחרונים כמובן יצרו ושרו והצליחו מאוד, אבל רק בשנים האחרונות המוזיקה שלהם חזרה בתשובה). אהרון רזאל הוציא מאז שני אלבומים ואודי דוידי ארבעה, ואהוד בנאי הקליט אלבום שלם של שירי קרליבך, ועוד לא דיברנו על קובי אוז. אבל דווקא נוכח כל השפע המעשיר הזה, שפתח לרבים מאיתנו את הראש ואת הלב, היה כל כך מרגש ומשמעותי לפגוש השבוע את פריד באלבום החדש. פתאום אתה מבין כמה הוא היה חסר. כמה טוב שנפגשנו.

ואני לא בכדי כותב על המפגש עם פריד ולא על מפגש עם "הקול של פריד" או עם "המוזיקה של פריד". זה לא רק עניין מוזיקלי. כשאתה שומע אותו שר אתה מתחבר לכל האישיות, על כל מה שהיא מסמלת. אתה מתחבר ליהודי הגלותי, החסיד הצנום, עם השירה המתחננת.

אני מקווה רק שפריד, שהאזנה ראשונה לאלבום מגלה שהקול שלו עכשיו ממש בשיאו, מודע לגודל תפקידו. זה לא פשוט להצליח במשך יותר משלושים שנה ליצור ולחדש כשבעצם הקהל שלך רוצה אותך הכי לא חדשני, הכי פשוט ונקי. פריד לא יכול להרשות לעצמו את מה שרבים מעמיתיו לז'אנר החסידי מרשים לעצמם. וכשלעיתים נדירות (ברוך השם) הוא מנסה פתאום כן להיות "מגניב", בעיבוד דאנס כזה או אחר, השיר פשוט מתאדה תוך זמן קצר. הקהל לא קונה את הסחורה הזאת. לא ממנו.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי משתאה, קיץ אחרי קיץ, מול אלפי צעירי הציונות הדתית שמצטופפים בטיש השנתי של האדמו"ר שלהם בבריכת הסולטן. אני רואה את החיבור העמוק, את הכוונות, את העיניים העצומות בדבקות (זה לא יאומן, אנשים קונים את הכרטיס הכי יקר ובסוף עוצמים עיניים ברוב השירים) ורוצה לשאול אותם: חבר'ה, זה גיבור התרבות שלכם? אתם, שמשרתים במיטב הסיירות, שלוחמים, שמקימים יישובים, שכל כך חלק מהישראליות, פתאום בא במטוס איזה אברך חב"די עם זקן ועם וורטים על הגאולה בעברית רצוצה ופשוט כובש אתכם? והתשובה היא: כן. למה בדיוק? אני לא יודע להסביר, אבל זה ממלא אותי באושר. אני גאה שכוכב הרוק של הדתיים הוא האיש הכי לא בועט שאפשר למצוא בארץ. כלומר, בברוקלין.

אז עם כל הכבוד לכל אמני הטרנד היהודי החדש – ויש כל כך הרבה כבוד, גם למסלול חייהם האישי וגם לטעם החדש שהם נתנו ונותנים לשגרה היהודית שלנו ביצירתם המקורית – טוב שפעם בכמה זמן מגיע מישהו ופשוט מזכיר שהנשמה שלנו, ביסודה, היא כל כך חנונית ולא מחוספסת. איך הוא זעק שוב ושוב ברמקולים באוטו שלי, מנסה להתגבר על רעש הוישרים והגשם כל השבוע? "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".

רק מתי כבר ימציאו וישרים לעיניים? אני אומר לכם, זה ממש מסוכן לנהוג עם פריד הזה באוטו.

  צילום: ברוך עזאגווי, אתר חב"ד COL

 

סיור לימודי

לפני כמה שבועות נכתב כאן על הסיורים המבורכים שמארגנת לשכתו של חבר הכנסת גפני לעיתונאים חילוניים בשכונות החרדיות בבני ברק ובירושלים. הסיורים החשובים האלה נמשכים. עוזרו של גפני, ירח טוקר, לוקח את בכירי מערכות התקשורת בארץ להכיר את קרביה של בני ברק. לא להסכים, לא להשתכנע, כן להכיר (אגב, מה עם לתת להם דיסק של אברהם פריד וזהו?). בעקבות הטור ההוא שלח אליי קורא את המכתב הבא על סיור דומה שעבר:

"זה היה לפני כארבע שנים, אחרי ויכוח סוער עם איזה חרדי על כמה זה אידיוטי ללמוד גמרא במאה העשרים. בעוד החרדי מנסה לשמור על רמה מסוימת של דיון עם האהבל שמולו (כידוע התורה זה הנושא היחידי שככל שיודעים עליו פחות ככה מדברים עליו יותר...), ובעודי טוען טיעונים נגד בזבוז הזמן שבלימוד גמרא, איבד החרדי המאופק את סבלנותו ואמר לי: תגיד לי, אתה בכלל יודע מה זה גמרא? הרי אם אני מביא לך גמרא אתה לא יודע אפילו לקרוא את שם המסכת.

החרדי שכנע אותי איכשהו לבוא לישיבת 'מיר' ואמר לי: בוא תראה מה זה מפעל של תורה. לבשתי את הג'ינס היפה והחולצה הקצרה עם הפסים ועליתי לעיר הפקקים וההפגנות. בדרך ניערתי את הכיפה מהאבק של תא הכפפות. כשהגענו לקח אותי החרדי ואמר: 'בוא תקבל ברכה מהראש ישיבה'. בדרך לראש הישיבה הוא שיתף אותי בכמה מספרים: 5,000 בחורים לומדים בישיבת מיר, מאות אוטובוסים מהווים את מערך ההסעות, וכמובן שצריך לדאוג לאוכל לכולם. ראש הישיבה, סיפר לי, הוא זה שדואג לתקציב של כל המעצמה הזאת.

נכנסתי לבית של ראש הישיבה. לא למשרד, אלא ממש לבית. הייתי בשוק. תחשבו על מנהל תיכון שיכניס תלמידים לבית שלו, ועוד סתם אורח מזדמן. נכנסתי פנימה, ונדבקתי לקיר. עמד מולי אדם זקן, חולה, רועד כולו. בעוונותיי, הוא נראה לי אז כמו אחד הזקנים שאתה מרגיש אי נוחות אם הם ישבו לידך באוטובוס. זה ראש הישיבה? זה הבית של ראש הישיבה? קיבלתי ברכה, אמרתי 'תהיה בריא', ויצאתי משם במהירות.

ואז לקח אותי החבר החרדי לסיור בישיבה. ראיתי מאות-מאות של חבר'ה יושבים צפופים ולא מרימים את הראש מספר כלשהו, אפילו שעבר לידם אדם בגובה מטר תשעים (כן, אני גבוה), לבוש בג'ינס וחולצה קצרה עם כיפה מקומטת. אף אחד לא הרים ת'ראש כדי לראות מי הז'לוב המוזר. אף אחד. אמרתי לעצמי שאת הספר הזה שהם לומדים גם אני צריך ללמוד.

היום, אחרי ארבע שנים, אני לומד כמעט כל יום ארבע שעות. רק אחרי שנה או יותר הבנתי בעצם מה ואת מי ראיתי בדירה ההיא של ראש הישיבה: הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש אימפריית התורה הזו, איש שהנשמה שלו התגברה במשך שנים על הגוף החולה שלו. לפעמים לא מספיק להסתכל על אנשים בעיניים, צריך גם שהעיניים האלה יהיו פקוחות".

זו לא אגדה אורבנית-חרדית. אני יודע, הסיפור הזה נשמע יפה מדי, ובדיוק לכן חפרתי וביררתי אצל הכותב. הכל נכון לחלוטין. המפגש הראשון ההוא אכן שינה את חייו. שמו אסף עם-עד, הוא בן 33, גר היום בהרצליה, נשוי, לומד תורה כמה שעות בכל יום, ובשאר הזמן הוא העוזר הפרלמנטרי של ח"כ ראלב מג'אדלה (לפחות את הבוס שלו הוא לא מנסה לחזק).

הרב נתן צבי פינקל נפטר לאחרונה. להלוויה שלו, שנערכה לפני כמה חודשים, אסף כבר הלך בכיפה הקבועה שלו, לא מקומטת מתא הכפפות.

yedidyam@017.net.il