גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 484ראשיהפצה

צהובה לכתומים - שופטים ושוטרים

שניידר סירבה לפסוק לתובע 15 אלף שקלים כנגד כל יום מעצר, כמקובל במעצרי שווא.
08/03/12, 13:25
יאיר שפירא

 שופטת השלום אנה שניידר מתגלה שוב ושוב כעוינת לפעילי הימין, כאשר הערכאות שמעליה מבטלות פסקי דין שלה שמוציאים בזול את רשויות החוק שהתעמרו בעצורים ובמפגינים * אך משום מה היא ממשיכה לקבל לידיה את הטיפול בתיקי תביעות הפיצוי של עקורי גוש קטיף, על אף ניגוד האינטרסים שהיא מצויה בו לגבי תביעות אלו

תזמון מוצלח הוא לא פעם מפתח להצלחה בבתי המשפט. כזה היה גורלו הטוב של מאבק שמנהל הארגון לזכויות אדם ביש"ע לפיצוי מפגינים רבים, שעוכבו באופן לא חוקי לפני שלוש שנים וחצי על ידי משטרת מודיעין.

המשטרה נערכה למנוע הפגנה מול ביתו של מי שהיה אז מפקד פיקוד מרכז, האלוף גדי שמני. היא הצליחה לעצור אוטובוס אחד ומספר מכוניות פרטיות בהם נהגו פעילי ימין מרכזיים בטרם נכנסו לשכונת מגוריו של שמני. הנוסעים הובלו אחר כבוד לתחנת המשטרה, ושם עוכבו במשך שעות ללא כל עילה חוקית.

לפני מספר שבועות דיווחנו כאן על פסק דינה של שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר אשר צבן, שפסקה פיצוי של ארבעת אלפים שקל למספר מעוכבים, ביניהם פעילות ימין בולטות כנדיה מטר ודניאלה וייס. לאיתמר בן-גביר היא פסקה פיצוי של 12 אלף שקלים על מעצר שווא באותו אירוע. משטרת ישראל הצליחה להעלים מבית המשפט יומני פעולה, והמציאה דוחות מודיעין שלא היו ולא נבראו. קצינים ושוטרים שיקרו מעל לדוכן העדים. כל זה לא הספיק כדי לטשטש את העובדה הפשוטה כי משמרת המחאה מול ביתו של שמני הוכרזה כלא חוקית למעלה משעה אחרי שפעילי הימין עוכבו בתחנת המשטרה. השופטת בר אשר צבן קבעה כי המשטרה פעלה שלא בתום לב אל מול הפעילים, תוך "פגיעה בזכויותיהם ונקיטה בצעדים שמתאימים למשטרים אפלים שבהם נשללת חירותם של אזרחים לבל יעזו להביע את דעותיהם בפומבי".

אלא שזו היתה קבוצה ראשונה של תובעים. ארגון זכויות האדם ביש"ע ליווה קבוצה נוספת של פעילים שתבעו את המשטרה בשל אותו אירוע. התביעה הזו התבררה בפני שופטת אחרת בבית המשפט בירושלים, אנה שניידר. למזלה של קבוצת התובעים השנייה, הקדימה השופטת צבן לסיים את הישיבות בתיק ולפסוק לטובת חבריהם. בעקבות פסק הדין של השופטת בר אשר צבן, מיהרה המדינה להגיע עם הקבוצה השנייה להסכם פשרה לפיו יפוצה כל אחד מהם גם הוא בסכום של ארבעת אלפים שקלים. התובעים והמדינה הניחו את ההסכם בפני השופטת שניידר, וזו ענתה אחריה אמן בעל כורחה. לולי הקדימה השופטת בר אשר את פסיקתה, קשה לראות איך היו עצורי מודיעין זוכים לפיצוי של ממש באולמה של שניידר. הניסיון מלמד כי פגיעות במתנחלים ובפעילי ימין מתגמדות בעיניה של השופטת שניידר. היא ממעיטה בערכן של פגיעות שכאלה שוב ושוב, גם כאשר שופטי בית המשפט המחוזי בבירה חוזרים ומקבלים ערעורים על פסקי דין שכתבה בנושא. עוינותה של שניידר כה מובהקת, עד כי בארגון זכויות האדם ביש"ע החלו לייעץ למי שנפגעו מהרשויות על רקע פוליטי לדרוש את פסילתה של השופטת, אם תביעתם התגלגלה לפתחה.

גם מחוקקת וגם שופטת

שניידר, נזכיר, היתה היועצת המשפטית של הכנסת לפני שמונתה לשופטת בית משפט השלום. היה זה יו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג, שדחף למינויה לפני יותר מעשר שנים. היא מונתה לשופטת חודשים ספורים לאחר שלקחה חלק משמעותי בחקיקתו של 'חוק פינוי-פיצוי' הידוע לשמצה. שנים אחר כך החל נשיא בית משפט השלום בירושלים להפנות אליה תיקי תביעה של המגורשים נגד המדינה. אלו ביקשו לפסול את השופטת העוינת, בשל מעורבותה בתפקידה הקודם בגיבוש מנגנוני הפיצוי המיוחד שנקבעו בחוק. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, דחתה את בקשת הפסילה, לא לפני שהטילה עליהם תשלום הוצאות משמעותי למדינה.
שניידר סירבה לפסוק לתובע א' 15 אלף שקלים כנגד כל יום מעצר, כמקובל במעצרי שווא. השופטת ציינה כי בנעוריו נעצר א' למספר ימים בעת ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות. הוא לא הואשם אז בהתפרעות והתיק נגדו נסגר, אך השופטת שניידר קבעה כי בשל המעצר ההוא "קשה לקבל את טענת התובע לפיה הוא עבר חוויה קשה ומפוקפקת

במקרים אחרים בהם נדרשה שניידר לקבוע פיצוי למתיישבים יהודים ולתומכיהם, היא לא זכתה לאותו גיבוי מהערכאות שמעליה. כמו למשל בפסיקה מדהימה בה שללה פיצוי מקורבן אלימות משטרתית. היה זה לאחר שבית הדין המשמעתי של המשטרה הרשיע קצין שהיכה תושב בית אל. ערב הגירוש העמיס האיש את רעייתו, את אחותו ואת בתו התינוקת ויצא לכיוון גוש קטיף. הוא הגיע לשם בשעות הקטנות של הלילה, כמעט שעתיים לאחר שהאזור הוכרז שטח צבאי סגור. הוא נעצר באחד המחסומים, שם הבהירו לו השוטרים כי הכניסה מותרת רק לאנשי גוש קטיף והוא התבקש לחזור על עקבותיו. האיש החל לבצע פניית פרסה. אלא שלמקום הגיע אז תת ניצב אפי מור, מי ששימש אז כמפקד מרחב לכיש, וללא כל סיבה הכניס את ידו אל תוך הרכב והחל להכות בחוזקה בעורפו של הנהג. האיש לא נזקק לטיפול רפואי, אך היה מוכה ומושפל והגיש תלונה נגד קצין המשטרה הבכיר. מור הועמד לדין משמעתי והורשע בעבירה של שימוש בכוח שלא כדין. משם המשיך הנהג המוכה לבית המשפט לתביעות קטנות ודרש פיצוי כספי מקצין המשטרה שהורשע. לולא ישבה השופטת שניידר בדין, היתה זו תביעה שאחת דינה להתקבל, וכל הדיון היה נסוב על גובה הפיצוי. אך שניידר קבעה כי לנהג היה 'אשם תורם' בשיעור של 100 אחוזים, ולכן לא יקבל כל פיצוי. "התובע, שכאמור הינו תושב בית-אל, בחר מטעמים השמורים עימו להגיע באישון לילה בלוויית בנות משפחתו, לרבות בתו התינוקת, לאזור שהיה באותה עת ב'עין הסערה'", כתבה השופטת וקבעה כי "מכאן שבעצם נסיעתו והגעתו למקום היתה משום הסתכנות מרצון מצד התובע". סגנית נשיא בית המשפט המחוזי דאז, השופטת יהודית צור, לא נדרשה לנימוקים משפטיים מורכבים במיוחד כדי להפוך את פסק דינה של שניידר. גם לא בערעור שהוגש על פסק דין נוסף של שניידר, מופרך לא פחות, שהונח על שולחנה של צור כשנה מאוחר יותר.

 יעילות ראויה לשבח

לפעיל הימין מחברון נעם פדרמן הוצא צו הבאה אל בית המשפט בירושלים. פדרמן הסדיר את ענייניו בנושא וצו ההבאה בוטל. לאחר מספר ימים יצא האיש עם שניים מילדיו בשעת בוקר מוקדמת לתפילת שחרית במערת המכפלה. שני שוטרים שנכחו במקום זכרו משהו אודות הצו, בדקו במסוף המשטרתי ושם מצאו כי על פי הרישום הצו עודנו בתוקף. הם המתינו בנימוס עד סוף התפילה ואז ניגשו אל פדרמן וביקשו שיתלווה אליהם. הוא טען כי הצו בוטל, אך החלטת הביטול לא היתה כמובן בכיסו באותה עת. אשר על כן הוא נאלץ להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, ושם התברר כי הרישום במחשבי המשטרה אכן מוטעה. פדרמן שוחרר לביתו, אך כעבור שלושה ימים שוב נעצר סמוך למערת המכפלה על ידי שוטר אחר. הסתבר שגם לאחר התקרית הקודמת, איש לא טרח לעדכן את המחשב המשטרתי כי צו ההבאה בוטל. פדרמן תבע פיצוי ממשטרת חברון, אך נפל על השופטת שניידר. השופטת קבעה כי "לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערער הינו דמות מוכרת וכי זהותו היתה ידועה היטב לשוטרים מאירועים קודמים, ובנסיבות אלה החלטות השוטרים הושפעו מכך באופן טבעי". שניידר הוסיפה כי "בהתחשב בזהותו של המערער ובנסיבות המקרה, אין לומר שהשוטרים חרגו מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה מהמשטרה, ולפיכך לא היה רשלנות כלשהי מצידם". בערעור הטעימה השופטת צור כי רשלנות המשטרה במקרה אינה מוטלת בספק ופסקה לפדרמן פיצוי.

מקרה חמור הרבה יותר היה כאשר שוטרות אילצו באיומים קטינה פעילת ימין לפשוט את בגדיה העליונים וערכו על גופה חיפוש משפיל בבית המעצר במגרש הרוסים. מדובר היה בנוהל לא חוקי של התחנה, שכן על פי החוק חיפוש שכזה יכול להתבצע רק במקרה של חשד להברחת סמים או כלי משחית אל בית המעצר. גם כאן שניידר לא מצאה לנכון לפצות את הקטינה הפגועה, לאחר טענת אנשי התחנה כי החיפוש הגופני על העצירים כולם ייעל את עבודתם. "ייעול שיטות העבודה של המשטרה אין בו כדי להיזקף לחובתה, אלא להיפך", כתבה השופטת. בית המשפט המחוזי בעיר הפך כמובן את פסק הדין של שניידר. אך נשיאות בית משפט השלום בירושלים ממשיכה לנתב אליה תיקי ימין, והיא ממשיכה להעניק להם טיפול מיוחד.

 פיצויים ביד קמוצה

בחודש שעבר הכריעה שניידר בתביעה אזרחית שהגיש א', צעיר שלמד בישיבה ביצהר, נגד משטרת ישראל. הוא נעצר לפני שש שנים, לאחר שכוח משטרה שנכנס ליישוב הותקף באבנים על ידי צעירים רעולי פנים שיצאו מהישיבה, ונאלץ לנוס. מושפלים, כועסים ומתוגברים בכוחות בילוש שבו השוטרים כמה שעות מאוחר יותר וביצעו מעצרים בישיבה. עד כאן נהגה המשטרה על פי החוק ועל פי המצופה ממנה - אכיפת חוק בלתי מתפשרת, בוודאי נגד אלו המונעים באלימות פעילות משטרתית. א' ששהה בשטח הישיבה נעצר ונלקח לחקירה, הכחיש את המיוחס לו ובהמשך הובא בפני שופט מעצרים. בבית המשפט טענה התביעה המשטרתית כי א' זוהה על ידי אחד השוטרים. עורך דינו של א' תמה היאך זה זיהה השוטר את הצעיר, שהרי מיידי האבנים היו רעולי פנים. הוא גם מחה על מסדר הזיהוי המשונה שערכה המשטרה. החוקרים הכניסו את השוטר לחדר החקירה בו ישב א' לבדו, וזה נדרש לאשר שהוא אכן היה בין רעולי הפנים. למרות שהשוטרים לא הציגו כל אינדיקציה אחרת לחשד נגד א', ולמרות שהיה זה ערב חג השבועות, החליט השופט לשלוח את הצעיר לבלות את החג ואת השבת שהיתה צמודה לו בבית המעצר. השופט המחוזי שאליו הגיע הערעור כתב כי הזיהוי מפוקפק, וסיכוייה של המשטרה לקשור את א' למעשה קלושים וכך גם התועלת שבהשארתו במעצר. אך גם הוא נענה לדרישה התקיפה של מחלקת התביעות של מחוז ש"י, וא' בילה את החג מאחורי סורג ובריח. לאחר החג ביקשה המשטרה להאריך את המעצר בשלושה ימים נוספים. השופט נתן לה יום אחד, שהתארך ביום נוסף לאחר שהתביעה מיהרה להגיש נגד א' כתב אישום חמור ובקשה למעצר עד סוף ההליכים. אלא שאז התעשת בית המשפט, הצביע על הכשלים שבכתב האישום והורה לשחרר את הצעיר בתנאים מגבילים. בשלב זה פנה עו"ד עדי קידר, שייצג את א', אל ראש מחלקת התביעות המחוזית פקד שיר לאופר, ודרש לבטל את כתב האישום הרעוע. אך לאופר התעקשה על המשך ניהול התיק, שבסופו זוכה א' לאחר משפט שארך שנה ושלושה חודשים.

מול התביעה האזרחית שהגיש א' נגד משטרת ישראל לא ניסתה המדינה אפילו להתגונן. היה ברור כי א' ישב במעצר שווא ועבר עינוי דין לחינם. המדינה טענה רק לגובה הפיצויים שתבע הצעיר על שלילת חירותו, על ההוצאות המשפטיות שנגרמו לו, ועל עלבון אי גיוסו לצה"ל בעקבות ההליכים הפליליים. לשופטת שניידר לא נותר אפוא אלא להוריד את הפיצוי למינימום האפשרי. את הוצאות ההגנה הצנועות שביקש, 3,960 שקלים, היא העניקה לו מיד. נדיבותה לא פסחה גם על 166 השקלים, הריבית על העירבון שנאלץ להפקיד בקופת בית המשפט. לגבי הגבלת החופש שלו במשך חודשים ארוכים ובעד הישיבה במעצר שווא - היתה השופטת נדיבה הרבה פחות. היא קבעה כי חירותו לא נפגעה כאשר הורחק מיצהר, שכן באותה תקופה הוא למד בישיבה אחרת. היא גם סירבה לפסוק לו 15 אלף שקלים כנגד כל יום מעצר, כמקובל במעצרי שווא. השופטת ציינה כי בנעוריו נעצר א' למספר ימים בעת ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות. הוא לא הואשם אז בהתפרעות והתיק נגדו נסגר. אך השופטת שניידר קבעה כי בשל המעצר ההוא "קשה לקבל את טענת התובע לפיה הוא עבר חוויה קשה ומפוקפקת", ופסקה לו שלושת אלפים שקלים בלבד על כל יום מעצר - פיצוי שמקובל לפסוק לעבריינים ותיקים שהושבו במעצר שווא. א' אמנם לא גויס לצה"ל, אך שניידר קבעה כי לא הצליח להוכיח שהגורם לכך היה התיק הפלילי שהתנהל נגדו. כאן גילתה השופטת יצירתיות מרשימה במיוחד. היא ציטטה את נוסח הודעת הצבא לא'. "בהתחשב בצורכי הצבא, ותוך תשומת לב למכלול נתוניך ולעברך הפלילי, הוחלט שלא לגייסך לשרות ביטחון" נכתב שם, ושניידר הסיקה מכך כי לא רק ההליך הפלילי עמד בעוכריו של הצעיר. היא כמובן לא פסקה לו הוצאות משפט, שכן תביעתו התקבלה רק בחלקה הקטן.