חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 484ראשיהפצה

האור האדום עשוי להתחלף - עמיאל אונגר

הצהרתו של אובמה שארה"ב לא תשלים עם איראן גרעינית מאותתת כי האור האדום נגד מתקפה צבאית עשוי להשתנות.
08/03/12, 13:25
עמיאל אונגר

 ברוסיה של פוטין הזכות להתמודד נגדו בבחירות שמורה רק ללוזרים * בארצות הברית מעריכים ומתחשבים בספורטאים יהודים שמסרבים לשחק בשבת. ומה אצלנו?

נאום אובמה בוועידת 'אייפאק' נוסח כדי לשכנע שני יעדים מנוגדים: הבוחר היהודי ושליטי איראן. לציבור היהודי בארה"ב התאמץ אובמה להוכיח שכדברי הנואם שקדם לו, הנשיא פרס, מדובר בידיד גדול שנשא את הנאום החיובי ביותר כלפי ישראל שנשא נשיא אמריקני (אולי שכח פרס את נאום בוש בכנסת). הפעם תוכל המפלגה הדמוקרטית לוותר על אמנון ליפקין שחק בתעמולת הבחירות, ולהישען על דברי שמעון פרס (בעוד ציפי לבני תאשים דווקא את נתניהו בבחישה בפוליטיקה האמריקנית). בפעולת מנע מול טענות הרפובליקנים הצהיר אובמה שאותו חייבים לשפוט על בסיס מעשים ולא דיבורים, וכדאי שהתמיכה בישראל תישאר קונצנזוס דו מפלגתי (מה שנכון נכון).

אובמה טען שהוכיח את ידידותו במעשים ולא בדיבורים כאשר התייצב לצד ישראל בפרשות דו"ח גולדסטון והמשט הטורקי, בהחרמת ועידת דורבן ובהתנגדות להחלטות אנטי-ישראליות בפורומים בינלאומיים. הנשיא גם השתבח בכך שתרם לחיזוק ביטחונה של ישראל, במיוחד בסיוע שהעניק לפרויקט החץ וכיפת ברזל. אלא שהחץ וכיפת הברזל נועדו בראש ובראשונה להגדיל את כושר הספיגה של ישראל בפני מתקפות טילים ורקטות, וכתחליף לפעילות מבצעית לחיסול משגרי הרקטות בעזה.

על חילוקי הדעות בנושא תהליך השלום עם הפלשתינים אובמה דילג בקלילות, וטען שהוא לא יתנצל על פעלתנותו בנושא השלום, והרי ממילא חזון שתי המדינות אומץ על ידי ממשלת ישראל (כלומר, אל תצפו ממני להיות יותר ציוני מנתניהו). לדבריו, הוא לא בא בדרישות רק לצד הישראלי, והוא מקפיד גם לדרוש מהערבים הכרה בזכותה של ישראל לקיום וללגיטימיות (דרישה שהיא אלמנטרית במערכת הבינלאומית, אבל נחשבת למעשה חסידות כאשר מדובר בישראל). אך בסך הכל אין לאובמה ולנתניהו סיבות להסתכסך בנושא הפלשתיני בתקופה הנוכחית, בייחוד כאשר גם אובמה הפקיד אותו בחנייה לטווח ארוך.

לבסוף הגענו לנושא איראן, שאותו הרפובליקנים רואים כנקודת התורפה של אובמה וכישלונו הגדול בתחום מדיניות החוץ. על פי הנרטיב הרפובליקני, אובמה התחיל ברגל שמאל מתוך תקווה נאיבית לקנות את לב האייתולות ולשדר להם מסר מרגיע כי ארה"ב איננה שומרת טינה למשטר האסלאמי. הממשל חזר על הטעות כאשר נמנע מלהושיט סיוע או עידוד להפגנות הירוקים באיראן לאחר בחירות 2009.

אובמה ניסה לצייר תמונה אחרת: הניסיון להידבר עם איראן היה מהלך פתיחה ערמומי מתוך אסטרטגיה גאונית. אובמה ביקש לשקם את החזית מול איראן גרעינית - חזית שהתפוררה לחלוטין טרם כניסתו לבית הלבן. הסירוב האיראני איפשר לאובמה להקים קואליציה רחבה, שכללה את האירופים ואפילו את הסינים והרוסים (קצת הגזים הבחור), ולהטיל סנקציות חריפות נגד איראן.

בלטו בנאום שלוש נקודות חיוביות. 1) איראן גרעינית מהווה איום על ארה"ב. 2) אין מדיניות הכלה, שבמסגרתה ארצות הברית תשלים עם נשק גרעיני איראני ותסתמך על ההרתעה הגרעינית, כפי שהתנהלה מול בריה"מ במלחמה הקרה. 3) איראן חייבת לקחת בחשבון פעולה ישראלית להגנת אזרחיה. במונחים של רמזור, ארה"ב אינה מציבה בפני ישראל אור אדום נצחי; האור עשוי להתחלף לצהוב מהבהב, ואפילו לירוק. 

הצגת הבחירות חייבת להימשך

התקשורת העולמית, כולל הישראלית, מהססת לעיתים להשתמש במונחים חד משמעיים, ולחילופין נוטה להשתמש במונחים שיש בהם משום גניבת דעת. כך מתוארים טרוריסטים בכינוי המולבן 'פעילים', וכך מכונה מה שהתקיים לאחרונה באיראן וברוסיה בתואר בחירות, בלי לעטוף את המילה במירכאות או להוסיף תואר מסייג כגון מעין-בחירות או בחירות-דמי.

מי שהגיע לקלפי באיראן ב"בחירות" למאג'ליס זכה לבחור בין אריסי לארידי - בין פלג אחמדינג'אד לפלג האייתולה עלי חמינאי. מהבוחר נשללה האפשרות לבחור באופציה פרו-מערבית, או אפילו במפלגת מהפכה אסלאמית-לייט נוסח חתאמי, או בתנועה הירוקה שנשלל ממנה הניצחון ב-2009 על ידי זיוף התוצאות. הכוחות המתונים באיראן העדיפו להחרים את תהליך ה"בחירות", גם בגלל מסע הפחדה שנערך נגדם וגם מתוך ידיעה שבאיראן מי שמשפיע אינו המצביע אלא מי שמכריז על ה"תוצאה".
דרכן של המפלגות הליברליות או הלאומיות ברוסיה נחסמת על כל צעד ושעל. על מנת להירשם כמפלגה, דרוש מספר דמיוני של חתימות. אם כבר עברת את המשוכה הזאת, ערוצי התקשורת ההמוניים חסומים בפניך כי עליהם לשדר את נפלאותיו של פוטין. אם למרות כל הקשיים הצלחת מעל למשוער, תמיד ניתן לזייף את התוצאה

ברוסיה  נערכו "בחירות" כאשר זהותו של המנצח, ולדימיר פוטין, היתה ידועה מראש. פוטין היה מנצח גם בבחירות חופשיות, אבל הוא העדיף ללכת על בטוח. רוסיה תחת פוטין לא חזרה לברית המועצות, היא חזרה למזרח אירופה. בימי הגוש הקומוניסטי, המשטרים במזרח אירופה "פיגרו" אחרי ברית המועצות. בברית המועצות פעלה מערכת חד-מפלגתית, היות והמשטר השתכלל כביכול עד לרמה של ביטול האינטרסים הכיתתיים, וכך המפלגה הקומוניסטית ייצגה את כולם. במזרח אירופה נמשכה באופן זמני מערכת רב-מפלגתית עד להדבקת הפיגור.

כמובן, ההבדל בין המעצמה הסובייטית לגרורותיה היה על הנייר בלבד. המפלגות הקומוניסטיות במזרח אירופה ריכזו את כל הכוח בידיהן, והמפלגות היריבות היו מפלגות קישוט מטעם וחסרות כל יכולת להשפיע על המערכת. בהונגריה טבע מזכיר המפלגה הקומוניסטית יאנוש קדר את המימרה "מי שאינו נגדנו - בעדנו". הממשל לא יקפיד על הזדהות מלאה עימו, ויפעיל את כוחו רק מול מתנגדי המשטר בלבד.

פוטין החזיר לרוסיה את המודל המזרח אירופי. ברוסיה קיימת מערכת רב-מפלגתית ונערכות בחירות במועדן. אולם ההשתתפות בבחירות מותרת רק למפלגות מטעם, או בשכלול הרוסי - ללוזרים בטוחים כגון גנאדי זוגנוב ראש המפלגה הקומוניסטית או לליצנים כמו ולדימיר ז'וגנוב. דרכן של המפלגות הליברליות או הלאומיות נחסמת על כל צעד ושעל. על מנת להירשם כמפלגה, דרוש מספר דמיוני של חתימות. אם כבר עברת את המשוכה הזאת, ערוצי התקשורת ההמוניים חסומים בפניך כי עליהם לשדר את נפלאותיו של פוטין. אם למרות כל הקשיים הצלחת מעל למשוער, תמיד ניתן לזייף את התוצאה. מה שנחשב היום תוצאה טובה בבחירות הוא ניצחון מכריע אבל סולידי ובלתי מנקר עיניים. ניצחון של 99 אחוזים נוסח חאפז אסד וסדאם חוסיין בשעתם הוא מוגזם, ואפשר להסתפק ב-67 אחוזים בלבד.

פוטין ואנשיו טוענים שחייבים ליצור ברוסיה את התשתית לדמוקרטיה, וגם בדמוקרטיה המערבית יש פגמים לרוב. מבחינה מסוימת פוטין צודק. לאחר קריסת בריה"מ התחרו ברוסיה מאות מפלגות קיקיוניות, חלקן בשליטת בעלי אינטרסים, והיה צורך להכניס סדר. המבחן של הקדנציה החדשה שלו, שתימשך עד 2018, יהיה בשאלה האם פוטין ישחרר קצת את הרסן ויאפשר צמיחת מערכת מפלגתית אותנטית. על פי הבחירות שהסתיימו ביום ראשון השבוע, אין סיבה לאופטימיות יתרה.

 

שם לא משחקים בשבת

הקהילה האורתודוקסית ביוסטון טקסס כיכבה לאחרונה בחדשות. התיכון הדתי ע"ש רוברט ברן קידש שם שמיים ברבים כאשר הגיע לשלב חצי הגמר באליפות המדינה בכדורסל לבתי ספר פרטיים ודתיים (בעיקר קתולים), והיה מוכן לוותר על המשחק מכיוון שהיה מתוכנן לשבת.

בהתחלה סירבה הליגה, שביום א' הנוצרי אינה מקיימת משחקים, לשנות את מועד המשחק. אולם צירוף של תביעה משפטית עם מסע ציבורי רחב שחברו בו יהודים ונוצרים - כולל ראש עיריית יוסטון, סנטורים ומאמני כדורסל - שינו את הגזירה. הקבוצה העפילה לגמר, ושם הפסידה. הסיפור זכה לכותרות בכל רחבי ארה"ב.

לעומת טקסס, במדינת היהודים קיימת הדרה שיטתית של ספורטאים דתיים. ליגת הכדורגל מקיימת את רוב משחקיה בשבת, וגם אירועי אתלטיקה, טניס ואחרים מתקיימים בשבת. מובן מאליו שהשבת (בניגוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל) אינה מהווה גורם שיש להתחשב בו אצל נציגינו המשתתפים במפעלים בינלאומיים. כדאי שרשויות הספורט כאן ילמדו משהו מתיכון ברן ביוסטון.