בשבע 485:מחזירים את הדתל"שים הביתה

הם היו נערי תיכון דתי רחוקים ממצוות, שמרכז חייהם היה מועדונים ועישון סמים קלים,אבל כיום הם קצינים בסיירות מובחרות או לומדי תורה

טל וייזל , כ"א באדר תשע"ב

המכינות הקדם צבאיות לבוגרי תיכונים דתיים חוללו מהפך בקרב בני נוער דתי ומסורתי, שנותרו ללא מענה לאחר שנפלטו מהחברה | הר"מים מספרים על הקושי בהנחלת תורה וערכים ללא ציות לכללי משמעת, אבל גם על "היהלומים שמתגלים מאחורי הקליפות של פירסינג וקוצים" | חלק מהבוגרים חוזרים למכינה לאחר השירות הצבאי, ואחרים אף משמשים כר"מים לאחר שנות לימוד בישיבות

 "כמו מעולם אחר נלקטו סיפוריהם של בוגרי המכינות הקדם צבאיות המיועדות לבוגרי תיכונים מקיפים. נערים שהתחנכו במשפחות דתיות ומסורתיות ולמדו בתיכון דתי מקיף ולעיתים אף בישיבה תיכונית מן המניין, אולם הרקע המשפחתי והחברתי שהגיעו ממנו היה על פי רוב מדורדר רוחנית ואישית. בחוברת הסיפורים שהוציאה לאור המכינה בבית אל, משתפים הבוגרים את הקורא בתמונותיהם לפני תקופת המכינה ואחריה - תמונות ששוות יותר מאלף מילים. נער על חוף הים, מעשן נרגילה ולבוש בשרוואל הודי הוא היום חייל מצטיין בסיירת שקד. בדף הבא תמצאו בחור עם קוצים בשיער, ענוד עגילים וכוס גדולה של וודקה בידו, שתמונתו היום מעידה עליו כי הוא בחור שרכון על ספר הגמרא הפתוח לפניו. "מה שעניין אותי היה לבלות עם חברים, להיות עם בנות ולשתות ולהתגלגל עם החיים", מספר בחוברת ליאור על עולמו הקודם. "את הריק בחיי ניסיתי למלא בהנאות מיידיות, מועדונים, שתייה, שאחריהם נשארתי עם אותו חור ענק בפנים", מתאר יוסף את חייו לפני השינוי. לאחר שבועיים של ניסיון הם נשארו במכינה למשך שנה שלמה, המשיכו לשירות צבאי קרבי בן שנתיים ושבו בחלקם לשנה נוספת של לימוד תורה והכנה לחיי משפחה.

גם בוגרי ישיבות מצטרפים

כ-6,000 בני נוער מסיימים בכל שנה את לימודי התיכון בישיבות התיכוניות ובתיכונים הדתיים ברחבי הארץ, ורק כאלפיים מתוכם ממשיכים למסגרת טרום צבאית כמו ישיבת הסדר או מכינה קדם צבאית. היתר מתגייסים מיד לאחר התיכון לצבא, אך בתום השירות הצבאי רובם נותרים נטולי סממנים דתיים כלשהם ומנהלים חיים חילוניים לכל דבר.

רוב המכינות כיום מיועדות לבני נוער בעלי זהות דתית מגובשת. לנערים שלומדים בתיכון דתי מקיף יש שני מאפיינים: חוסר בהירות לגבי עתידם הדתי ורצון ללכת לשירות צבאי מינימלי. מעבר לכך, הוריהם לוחצים עליהם לקדם את עתידם המקצועי. הנערים, שמגיעים בעיקר מיישובי פריפריה, ממשפחות מסורתיות ולעיתים ממצב סוציו אקונומי נמוך, נכנסים למכינה לאחר שהחברה כבר הטביעה בהם את חותם הבעייתיים והם סובלים מדימוי עצמי נמוך. קרוב ל-70 אחוזים מהם עוזבים את הדת. בדיוק לקבוצה זו פונות המכינות הקדם צבאיות המיועדות לבוגרי התיכונים הדתיים. אותם נערים מקבלים בשנים האחרונות הזדמנות שווה להכין את עצמם לקראת השירות הצבאי ולחיים בכלל, ובפניהם נפתחו דלתותיהן של כמה מכינות שהוקמו בעקבות הדרישה שעלתה מן השטח. בין יתר הגורמים שניתן לציין כמעורבים בפרויקט, בולט ביותר ארגון 'מעגלים' שהוקם לפני כ-12 שנים.

אסף ויס, מנכ"ל 'מעגלים', מספר כי לפני שהוקמו מכינות אלו, הוא ראה צורך לעודד את בוגרי המקיפים להגיע למכינה קדם צבאית כדי להכין את עצמם לצבא ולחיים. אך כל פועלו לשכנע את הנערים להשתלב במוסד תורני עלה על שרטון כאשר הנערים הגיעו בפועל לישיבות. מסתבר כי הפערים העדתיים והלימודיים היו גדולים מדי, והנערים נפלטו במהירות מהמסגרת שהציבה בפניהם שיח תורני מתקדם ומנטליות שונה. ויס מצא את עצמו מול שוקת שבורה. מצד אחד הוא ידע שכדאי להם להגיע למסגרת הכנה, ומצד שני פשוט לא היה לאן לשלוח אותם. המסגרת הראשונה הוקמה על ידי הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, שהקים את מכינת טפחות. אחר כך הוקמו המכינות בקריית מלאכי, בקצרין, במשכיות, בבית אל, באשקלון, בקריית גת, בבית מאיר, במעלה אדומים ובנתניה.
במקום להיות במועדון, הבחור מצא את עצמו זוחל זחילה אינדיאנית בין השיחים למשך שעתיים. בחור של בילויים מסיים את הערב עם מרפקים וברכיים פצועים ואומר לי: הרב, זה טוב יותר מלשבת בפאב עם החבר'ה. באותו רגע ידעתי שהצלחתי איתו, כי בפעם הראשונה הוא הבין את ההבדל בין הנאה לסיפוק

כיום רואה ויס את המהפכה דווקא בכך שמחצית מן התלמידים במכינות אלו הם מישיבות תיכוניות ומחצית מתיכונים מקיפים. "יש הרבה חבר'ה שמרגישים טוב דווקא במכינות האלו, וזה כל היופי", הוא אומר. ארגון 'מעגלים' לדבריו מקיים מעין 'מירוץ שליחים'. הוא שולח במימון משרד החינוך מדריכים שמגיעים לכיתות י'-י"ב למפגש שבועי עם התלמידים, ושיעור בנושא 'הכנה לחיים'. המדריכים עובדים במקביל עם הצוות החינוכי של התיכון, ומעודדים אותם לדרבן את תלמידיהם להתגייס לשירות צבאי משמעותי. כאשר מגיע ראש המכינה למפגש בסוף כיתה י"ב, הנער כבר בשל למפגש איתו, יודע מה הוא עומד להציע לו ועבר תהליך של בירור עמוק של מטרותיו. לדברי ויס, המוטיבציה המרכזית של נער מסורתי מהפריפריה להגיע למכינה היא הרצון שלו להצליח בחיים, והמכינה מבחינתו היא שלב חיוני להשגת מטרה זו.

"הנער הדתי רק מריח את החופש לפני שהוא נכנס לצבא, וקשה לו להתמודד עם מסגרת שכן אומרת לו מה לעשות", מסביר הרב משה אליה, ראש המכינה בבית אל. "בלי הכנה טובה מראש, המסגרת הצבאית הופכת להיות סיר לחץ בשבילו, וכשהוא חוזר הביתה הוא מתפרק מדברים שהיו לו בסיסיים בעבר". משבר הזהות הדתית של נערים אלו מתחיל לדברי הרב אליה בשנות התיכון, עוד לפני שהם מגיעים לצבא. "רוב בני הנוער בתיכונים הדתיים מגיעים לבעיטה או התרסקות של אמון בכל מי שסובב אותם חוץ מהאייפון והחברה. כל התיכון הם משחקים בחתול ועכבר עם הצוות וההורים, וכל הבלוף הזה נקרא 'בגרות'", מתאר הרב אליה בכאב את השבר של הנערים שנכנסים למסגרת הצבאית דתיים ויוצאים ממנה חילונים.

המסגרת הצבאית קשה מאוד באופן כללי לכל חייל שמשתדל לקיים אורח חיים דתי. אולי הבעיה היא במסגרת ובאתגרים ולא בהכנה אליהם?

"הצבא הוא לא מה שיוצר היסדקויות, אנחנו לא עשויים ממרגרינה. החבר'ה האלה הם פצצות אנרגיה, רק צריך לדעת איך לקלף אותם ולהחזיר אותם לחוסן העצמי ולבחירה".

הרב בֹעז שרמן מנהל את המכינה שהוקמה לפני עשר שנים בקריית מלאכי, וכיום נמצאת על יד מרכז שפירא. שרמן מדגיש דווקא פן אחר בהתמודדות של הנערים, והוא הבחירות שיעשו אחרי הצבא. "עיקר ההצלחה מבחינתנו הוא בהמשך, במוטיבציה שתהיה להם לחיים איכותיים", הוא אומר. זאת, על אף שרבים מאוד מבוגרי המכינה שירתו בצבא גם כקצינים וכמפקדים בשייטת ובסיירות מובחרות כמו אגוז ועורב.

 

כשהבחור מודע לאיכויות שלו, הוא רץ איתן קדימה". תמונות מחיי המכינה הקדם צבאית בבית אל

 קרבי זה הכי

אם תהיתם מה מושך נער שכל חייו הם סביב בילויים ומועדונים, להגיע למכינה ישיבתית, התשובה היא הפעילות הפיזית וסדנאות ההישרדות שמציעות המכינות. בכל סרטון שמוציאה מכינה מוקדש חלק נכבד לצילומים של נערים זוחלים בחולות עם מבט של 'רעל' בעיניים. במכינה בבית אל הרב נתי, דיין בהכשרתו התורנית, יוצא יחידת אגוז ומדריך לוט"ר (לוחמה בטרור), לוקח את החבר'ה "עד קצה גבול היכולת ומעבר לכך", כלשונו. הם הופכים מנערים המבלים שעות רבות ביממה במיטה, לחבר'ה שיוצאים כשש פעמים בשנה לסדנאות הישרדות בנות שלושה ימים, שבהן הם סוחבים 100 ק"ג על אלונקה לאורך כ-20 ק"מ. "אלו דברים שפוגשים רק ביחידות העילית של הצבא. מרעילים אותם לקרבי וכך הם רואים שהם מסוגלים. הם מגלים שהם יכולים להגיע להרבה מעבר למה שחשבו פיזית ומנטלית".

הרב שרמן מספר כי הצוות במכינה שלו עושה לילות כימים כדי לתקן את הרושם הראשוני השלילי שנוצר בצו הראשון בין הנער המועמד לשירות לבין צה"ל: "הם מגיעים אחרי המבחנים לשיחה עם המראיינת וצועקים עליה למה היא שואלת אותם שאלות בכלל ומי היא. אחר כך הנתונים שלהם נמוכים ומאוד קשה לתקן את הרושם הזה".

הרב אליה מוסיף: "הם באים עם תדמית עצמית של סטלנים ומגלים שהם מאוד אוהבים את הפעילות התובענית". כדוגמה הוא מביא סיפור על בחור שלמד במכינה והתכוון לצאת באחד הלילות למועדון, כפי שנהג תמיד. "לחצתי עליו שיבוא לפעילות חברתית", מספר הרב יאיר מהצוות, "ובמקום להיות במועדון הוא מצא את עצמו זוחל זחילה אינדיאנית בין השיחים למשך שעתיים. בחור של בילויים מסיים את הערב עם מרפקים וברכיים פצועים ואומר לי: הרב, זה טוב יותר מלשבת בפאב עם החבר'ה. באותו רגע ידעתי שהצלחתי איתו, כי בפעם הראשונה הוא הבין את ההבדל בין הנאה לסיפוק".

"יהלומים עטופים בבוץ"

הרב שרמן מעיד על עצמו כי מעולם לא נתקל בסוג כזה של נוער. עבור בן טובים כמוהו שגדל בגבעתיים, הספרדי היחיד שהכיר היה העיראקי של השכבה, "שגם הוא היה כמונו", הוא אומר בחיוך. על הקשיים של הדור הוא למד ב'מאמר הדור' של הרב קוק, "אבל רק כשהגעתי לנהל את המכינה ראיתי את המציאות הזו וזה שבר אותי". אחרי שלמד לרבנות והמשיך לדיינות, פנו אליו להיות שותף בהקמת המכינה. "השנה הראשונה כאן היתה השנה הקשה ביותר בחיי, עם כל מה שהספקתי לעבור בחיים. המפגש עם חבר'ה שמבזבזים את הזמן, ישנים עד הצהריים, חוסר האכפתיות כלפי עצמם והמדינה. היום אני יודע שלקראת סוף השנה הכל משתנה, אז אני מגיע עם כוחות לתחילת השנה ואני מאושר על הטרנספורמציה שעברתי", הוא אומר ורומז לשינוי בתפישה שמתחולל כיום בין כותלי הישיבות בציבור הדתי-לאומי. שרמן מדמה את המראה החיצוני של הנערים שמגיעים למכינה כקליפת ביצה, קליפה של פירסינג וג'ל בשיער, אך בפנים נמצאת "אישיות חמה, נעימה ואיכותית", והוא מקפיד לציין שנער ללא עגיל וסיגריה לא מתקבל למכינה. גם כשהרב אליה מדבר על האמון שהוא נותן בנערים הללו, שמתחילים את שנת המכינה כשהם יורדים מהאוטובוס עם עגילים ו'כיפת בר מצווה', ניכר בו כי הוא מבין את התהליך המיוחד שעליו הם אמונים: "קיבלנו מנדט לחשוף את היהלום שבפנים, וברגע שהבחור מודע לאיכויות שלו הוא רץ איתן קדימה".

מה הנקודה שבה אתה כאדם מתחבר אליהם?

"דרכי בישיבה התחילה בתסכול נוראי של חוסר גאונות וחוסר חריפות", אומר הרב אליה, ומסביר מדוע לדעתו הוא קורץ מאותו חומר שממנו עשויים הנערים הללו. "בכלל תכננתי להיות בסיירת מטכ"ל, כי אף אחד בישיבה לא האמין שאני יכול להיות רב". שבע שנים ארך הבירור עבור הרב אליה. שנים שבהן לא הסכים לשאת אישה עד שיגיע למסקנות היכן מקומו. "עברה עלי תקופה לא קלה שבה חשבתי שאין לי עולם פנימי של לימוד תורה לטווח ארוך. בסוף נפל לי האסימון שאני צריך למצוא בתוכי אוצרות שלא ידעתי על קיומם, עד שמצאתי את החלק שלי בתורה. אני טורח לומר לתלמידים שלי שאני לא כמו הרבנים שהם רואים סביבם. הם יכולים להיות חריפים או גאונים, ובאמת כשרואים אותם לכאורה יש סיבה להרים ידיים, אבל ממני אין להם לאן לברוח. הכל תוצאה של עבודה קשה ויכולות בסיסיות מאוד".

כשאני שואלת את הרב אליה האם זו הסיבה שהוא מסור לתפקידו כל כך, הוא עונה לי בנחרצות: "כשהרב מלמד ביקש ממני להיכנס לתפקיד הזה עמדתי על כך שאני ממש לא מתאים. זה לא בא ממני". אולם צפייה ברב אליה מלמדת כי הוא רב כריזמטי שסוחף אחריו נערים רבים, ולכן הוא מוסיף ומסביר כי "כיום ברור לי שהחיבור שלי למנטליות הספרדית היה השיקול של הרב מלמד. האופי החם והמחבק. כך אני יודע להרעיד את המיתרים בליבם של הנערים והמשפחות. הרי גם אני משדרות", אומר הרב משה, שמקפיד שבישיבה יתפללו בנוסח ספרדי ויגישו דגים חריפים בשבת "כדי שהם ירגישו בבית".

מה מחולל את השינוי אצל התלמידים?

במכינה בבית אל הצוות עונה פה אחד: "המניע המרכזי הוא המודל המשפחתי שהצוות משמש עבור החבר'ה, יחד עם מידות והרבה חום ואהבה. כשהם מקבלים על עצמם חיי תורה ומצוות זה לא בגלל שהרב זמיר כהן הוכיח להם, אלא כי הם ראו שהחיים האלו מובילים לטוב. רובם באים ממשפחות עם קשיים, הורים שלא ידעו מהי זוגיות נכונה. כשהם מגיעים לכאן ורואים איך הר"מים ונשותיהם מדברים זה לזה בכבוד ומחנכים את הילדים בכבוד ובאהבה, הם נשבים בקסם המודל המשפחתי הזה".

מתי הם נפגשים עם המציאות הזו?
הסמכות שלי היא אמון של התלמיד בי ולהיפך. אני צריך להכיר את עולמו על בוריו ולחלוק איתו הכל, גם אם זה כרוך בישיבה אצלו בחדר אפוף עשן סיגריות. אני נושם איתו את העשן וכך הופך להיות רלוונטי בעולם שלו. כך מגיעים למצב שהאדם שהוא הכי סומך עליו זה אני, הר"מ שלו רובם באים ממשפחות עם קשיים, הורים שלא ידעו מהי זוגיות נכונה. כשהם מגיעים לכאן ורואים איך הר"מים ונשותיהם מדברים זה לזה בכבוד ומחנכים את הילדים בכבוד ובאהבה, הם נשבים בקסם המודל המשפחתי הזה

"הקשר עם הר"מים ומשפחותיהם הוא מאוד אינטנסיבי ויומיומי. הם מבשלים עם הנשים שלנו ומשולבים מאוד במשפחות בשבתות ובערבי החול. המקום בליבם למושג 'בתי ר"מים' הוא סיפור הצלחה. זו סיבת החזרה שלהם מהבית למכינה. הם החליטו להילחם על החיים שלהם אחרי שראו מה האלטרנטיבה. הם יעשו הכל כדי לא להגיע לשם ולהציל את עצמם", אומר הרב יאיר.

כשאני שואלת היכן היו נערים אלו אלמלא המכינה, מתארים הר"מים את אורח חייהם של התלמידים בעבר, ומבקשים שאסיק את המסקנה בעצמי. "הם היו מעורים בתרבות המערבית בכל עוצמתה: מסיבות, בחורות, שתיית אלכוהול ואף סמים קלים. יש פה סיפורים על נערים שרבו עם ההורים ובעקבות כך לא ישנו בבית תקופה". נערים אלו אגב אינם מקרי קצה של משפחות המטופלות על ידי שירותי רווחה. במכינות אלו לומדים גם נערים מיישובי יו"ש וממשפחות טובות, שנסיבות החיים הובילו אותם לבחירות האלו וכיום הם משקמים את עצמם.

צוות המכינות הקדם צבאיות ברובו עבר מסלול שונה משל תלמידי המכינה, מה שעלול אולי להטיל ספק ביכולתם לחנך לנוכח הפערים שיש ביניהם לתלמידים. הרב ניסים אדרי הוא שותפו של הרב משה אליה לניהול המכינה. אדרי הגיע למכינה לאחר שעבד כר"מ בישיבה התיכונית במצפה יריחו, שם לימד "את סלתה ושמנה של הציונות הדתית", הוא אומר ומיד מוסיף כי "לעבוד עם ילדי שמנת זה לא התפקיד שלי".

הרב אדרי הגיע למכינה אחרי ניסיון של שנים בחינוך, אך ניסיון זה לא עזר לו במקום החדש, שהתברר שכללי המשחק בו שונים לגמרי. "אין כאן את הפריווילגיה של לימוד מתוך דיסטנס", הוא אומר על תלמידיו, שמגיעים בלי הרבה כבוד למערכת או לצוות. את הדרך ליצירת הכבוד הוא היה צריך לפלס באופן שונה, וההתחלה כמעט שברה אותו. "היה לי מאוד קשה להאמין שבחורים עם עגילים באוזניים יכולים ללמוד תורה, ושבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד ניגשתי לרב משה כדי להתפטר". הרב אדרי, שלא הבין כיצד יוכל ללמד תורה בלי שלנערים יש תעודת בגרות, מתאר כיום את חמש השנים שהוא כאן כטובות בחייו. לדבריו, למרות הקושי בהוראה ללא שימוש בסמכות, המציאות הוכיחה שאפשר גם אחרת. "אף תלמיד לא יעמוד כאן כשהרב נכנס לכיתה. צריך למצוא נתיב אחר אל ליבם וזה כמעט בלתי אפשרי". בנוסף לקושי האישי, מסביר הרב אדרי כי אופן לימוד התורה במכינה שונה אף הוא מכל מקום אחר. "כל התכנים והפעילויות מסונכרנים עם התלמידים ומשתנים 'און ליין' כדי להתאימם באופן אידיאלי לרמתם של הלומדים".

אז איך בכל זאת הצלחתם לקנות את אמונם? הרי רוב הצוות הגיע ממקומות מאוד קונבנציונליים.

"הסמכות שלי היא אמון של התלמיד בי ולהיפך. אני צריך להכיר את עולמו על בוריו ולחלוק איתו הכל, גם אם זה כרוך בישיבה אצלו בחדר אפוף עשן סיגריות. אני נושם איתו את העשן וכך הופך להיות רלוונטי בעולם שלו. כך מגיעים למצב שהאדם שהוא הכי סומך עליו זה אני, הר"מ שלו". הרב אדרי רומז גם על התמודדויות נוספות שיש לצוות מול התלמידים, שעלולות להביא לשבירת האמון או לבנייתו. לעיתים הר"מ צריך לוותר על עולם הערכים שלו כדי להגיע לתלמיד. "אם תלמיד יספר לי משהו שאני צריך לפנות איתו למשטרה, אני אשבור את האמון שלו בי. זה עניין של דיני נפשות".

 

 'חבר מביא חבר'

אורי (21) הוא חייל משוחרר ששב מהשירות הצבאי בחזרה למכינה בבית אל לשנה ד'. הוא גדל במשפחה דתית ולמד במסלול המקובל של המגזר. כתוצאה מקשיים בלימודים הוא הגיע ללמוד בישיבה תיכונית טובה לבעלי הפרעות קשב וריכוז. בישיבה התיכונית לא רק שלא התקדם, אלא אף הידרדר מאוד מבחינה רוחנית לדבריו, משום שמעולם לא נתנו לו את אפשרות הבחירה בטוב. בסיום 12 שנות לימוד, אורי לא נשאר דתי ואף עבד כסלקטור (מסנן בכניסה למועדונים) תוך כדי השנים בישיבה התיכונית. השמועה על קיומה של המכינה עשתה לה כנפיים בקרב חבריו של בן דודו, והוא סיפר לו עליה בהתלהבות. "המסגרת פה כל כך טובה, שאנחנו רצים להציל את שאר החברים", הוא מסביר. החום שבו התקבלו למכינה בימים הראשונים, החיבור המיידי עם הרבנים והקבלה ללא תנאי היו אלמנטים מרכזיים בבחירתו להישאר. "לא התייחסו אלי כאל עוף מוזר", הוא אומר. כיום, אורי אחראי יחד עם בוגר נוסף של המכינה על מיזם התנדבות בקהילת בית אל. בחורים אלו, שעד לא מזמן הוקעו מהחברה, חונכים כיום בהצלחה את תלמידי חטיבת הביניים בבית אל.

בצוות המכינות שומרים על הקשר החם עם התלמידים לאורך הדרך הארוכה שהם עומדים לעבור בצבא ואחרי השחרור. הרב שרמן מקפיד שהקשר יישמר גם עם הבוגרים שנישאו, ובמכינה בקריית מלאכי מקיימים באופן קבוע שבתות העשרה לזוגות. בכל המכינות שולחים לבוגרים עלונים ויוזמים קשר באופן עקבי כדי לשמר את מה שהושג ולהיות לבחורים בית חם לשוב ולהתמלא ממנו בכל נקודה שהם נמצאים בה. במכינה בבית אל טווים בימים אלו תוכנית ללימודים אקדמיים שתסייע לבוגרים לרכוש השכלה ומקצוע. במכינה של הרב שרמן חלק גדול מן הצוות הם בוגרי המכינה, ותכנון הצוות של השנה הבאה כולל את האברכים בוגרי המכינה שלומדים בשיעור ח' וט' לתפקידי הר"מים. המטרה בבניית צוות חינוכי שמורכב מהבוגרים, מסבירים במכינה, היא לעודד את התלמידים לראות לאן הם יכולים להגיע, בדומה לר"מים שהגיעו ממקום זהה לשלהם.

קואוצ'ינג לשידוך

האתגר שמציב הצוות לתלמידים לא מרתיע אותם, והם נענים לו בהתלהבות גם כשמדברים איתם במונחים שהיו רחוקים מהם מרחק שנות אור. מעניין במיוחד שלאורך השיחה עם צוות המכינה בבית אל ובוגריה, עולה תדיר הרצון של התלמידים להתחתן עם בחורה טובה כמניע למהפך ולהצלחה בחיים. במשך השנה מקיים הרב רוזנטל סדנאות כתיבה שבהן הם עורכים רשימת תכונות של האישה שאיתה ירצו להתחתן. רצון להקים משפחה טובה עם אהבה וילדים הוא מרכיב בולט בשאיפות הבוגרים, והם מוכנים לשלם כל מחיר כדי להגיע לכך. ואכן זהו מוטיב חוזר בשיחות העידוד של הצוות עם תלמידי המכינה, וקלף הזוגיות נשלף בכל פעם שיש צורך להעניק חיזוק נוסף. לפני זמן לא רב התקיים אירוע שמסכם את חווית ההצלחה של הצוות במכינה ובוגריה: בוגר המכינה נישא לבתו של אחד מהר"מים בישיבה הגבוהה בבית אל. החתונה היתה מרגשת במיוחד וסימלה את שבירת מעגל הקושי, ואת ההצלחה האמיתית שהביא השינוי.