חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ניצחון האופטימיות - תוכנית אם

ימים שבהם נדמה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כדאי לצפות בסרט על המהפך המהיר בקולומביה: מעיר פשע מלוכלכת למטרופולין נעימה ובטוחה
15/03/12, 11:39
אסתי רמתי

יום אחד נסעתי לתומי באוטו, וכיוונתי את הרדיו לתחנה לא מוכרת. "תשמעו", אמר שדרן עגמומי בביטחון גמור, "אני מסתכל סביב, והעולם הזה הוא זבל של מקום. כל כך הרבה רוע, איפה שלא תסתכלו".

העברתי מיד לפיוטים ב'קול ברמה', אבל תהיתי ביני לביני אם השדרן הפסימי ואנוכי חיים על אותה פלנטה. מה, באמת כל כך רע? הבטתי סביב: שמש זורחת, ילדים חמודים הולכים בדרכם לבית הספר, חתולים, ציפורים, שקדיות פורחות... די ריחמתי על המסכן. אפילו חשבתי להציע לו ללכת להתנדב באיזה ארגון חסד, כדי לפגוש את האנשים הטובים במיוחד שבאמצע הדרך. אולי זה ישנה את דעתו.

אבל במחשבה שנייה, לפעמים מחלחל בי ספק קל שמא האיש מהרדיו צודק. סיכום הבוקר של כתבנו לענייני פלילים מהדהד בחלל המכונית, ואני מקשיבה בזעזוע מעורב בפליאה. איפה קורים כל הדברים האיומים האלה? אצלנו? בארץ? והאזנה לתוכניות הברברת הרדיופוניות בכלל שופכת דלי מים קרים על האופטימיות החביבה עלי, ומערערת את האמון שלי בטוב הבסיסי של המין האנושי.

אולי אני פשוט תמימה, אני והציבור שאליו אני שייכת? צר עולמי כעולם נמלה, וברוך ה' אלף פעם, בעולם הנמלה שלי אין סמים, פשע מאורגן וקטטות אלימות (אלא אם כן אתם מחשיבים מכות בין אחים). האנשים שסביבי הם אולי לא מלאכים, אבל בסך הכל נראה לי שיש להם כוונות טובות, וכל מה שהם רוצים זה לחיות את חייהם בשקט, עם חיוך ומצב רוח חיובי. אך לצערי, ברור לי שמחוץ לארבע האמות שלי יש לא מעט יצרים אפלים, שחיתויות ומרעין בישין למיניהם. וגם סתם ניהול חובבני של עניינים ציבוריים חשובים, ברדק והזנחה פושעת. מה לעשות? יצר לב האדם רע מנעוריו.

טוב שריבונו של עולם זימן לי את הסרט התיעודי על אנטנס מוקוס.

 הקוסם מבוגוטה

על בוגוטה, בירת קולומביה, שמעתם? תנוח דעתכם אם לא, גם אני לא משהו בגיאוגרפיה. אבל מסתבר שמאחורי העיר העלומה יש סיפור סינדרלה מקסים, סיפור שהשאיר אותי שישים ושתיים דקות תמימות על מכשיר ההליכה בחדר הכושר, והדגים לי בדיוק את מה שרציתי לשמוע: יש תקווה לאנושות.

עד תחילת שנות התשעים בוגוטה נחשבה לעיר המזופתת ביותר בתבל. כמעט שמונה מיליון תושבים חיו בזבל, פשוטו כמשמעו: הנוהל המקובל היה לזרוק את האשפה ככה סתם ברחוב. פקקי תנועה מהסוג הבלתי פתיר חסמו כל צומת, כמות הרציחות עמדה על אחוזים שלא ייאמנו, וכך גם תאונות הדרכים. חלקים לא מבוטלים של העיר לא היו מחוברים לביוב ולמים, השחיתות גאתה במוסדות הציבוריים וקרטלי סמים אלימים שלטו בכל.

ואז הגיע אנטנס מוקוס. דמות בלתי קונבציונלית בעליל, פרופסור למתמטיקה ורקטור לשעבר של האוניברסיטה המקומית, שרץ באופן עצמאי לראשות העיר ונבחר ברוב גדול. התושבים רצו שינוי, ולא ידעו מה מחכה להם. מוקוס קבע לעצמו משימה בלתי אפשרית: לחנך מחדש את תושבי העיר, וכך בוגוטה הפכה לניסוי הגדול ביותר בעולם במדעי החברה.

כצעד ראשון החליף מוקוס את מועצת הפוליטיקאים המושחתת בחבורת אקדמאים, ויצא לקרב נגד תרבות הנהיגה הפרועה. במקום משטרת התנועה חסרת היעילות, מאות פנטומימאים יצאו לרחובות, ולימדו את הולכי הרגל והנהגים העבריינים איך להתנהל בכביש. תוך זמן קצר התושבים המופתעים והמשועשעים קלטו את המסר, והצעד המקורי הצליח מעל ומעבר למשוער.

בהמשך פעל מוקוס, מאמין גדול בקדושת חיי האדם, לסגור את מקומות הבילוי באחת בלילה. הוא עורר את זעמם של הבליינים, אך גם הוריד באופן דרסטי את כמות הקטטות ותאונות הדרכים. הוא הסתובב בגלימת סופרמן ברחבי העיר והפגין איך מתנהג אזרח למופת, הציב במקומות ציבוריים בובות שנועדו לפורקן העצבים, והתקין קו חירום לילדים שבו יוכלו לדווח על אלימות במשפחה. עוד יוזמה חביבה שלו היתה 'ליל הנשים', בו הגברים נקראו לשמור על הילדים כדי שהנשים תוכלנה לצאת. 700,000 נשים השתלטו על רחובות העיר, ואפילו המשטרה הוחלפה במשטרת נשים בלבד לצורך האירוע.

ומוקוס הצליח. תוך שלוש שנים, בעזרת הומור ויצירתיות, הוא הצליח לחנך מיליוני תושבים, להפוך אותם לאנשים שמחים יותר, אלימים פחות ובעלי אמון בעצמם ובעיר. וכנראה שהמלאך של בוגוטה עבד קשה בשמיים, כי מיד אחרי מוקוס נבחר ראש עיר נוסף, פנאלוסה, שהשלים את המהפכה של קודמו ושיפר ללא הכר את פני העיר המטה לנפול. הוא הרס שכונות פשע ומילא את העיר בפארקים ירוקים, הקים ספריות, תחבורה ציבורית מפוארת ושבילי אופניים, וחיבר את כל התושבים ללא יוצא מן הכלל לחשמל ולמים.

בשורה התחתונה, תוך שש שנים שני ראשי העיר הפכו את בוגוטה לעיר נעימה, ירוקה, מפותחת ובטוחה יותר מוושינגטון די סי.

אז מה, אצלנו אי אפשר?

כמו שציינתי קודם, הסרט הזה ממש עשה לי טוב. קודם כל, שמחתי לגלות שלתיאוריה האופטימית שלי יש אחיזה במציאות. מסתבר שאנשים באמת רוצים לחיות חיים נורמליים, שמחים ובריאים בגוף ובנפש. שמונה מיליון תושבים – קצת יותר מאוכלוסיית ארצנו הקטנטונת, שינו אורחות חיים ונהפכו לאנשים טובים יותר.

וכנ"ל לגבי הפוליטיקאים. הייתי מכניסה את הסרט על בוגוטה לכל תוכנית למנהיגות צעירה, אולי אפילו מחייבת את הח"כים לצפות בו לפני ההשבעה לכנסת. תראו, תראו איך הקולומביאנים הצליחו לחולל שינוי, ועוד בלי הראש היהודי. אז עם הגנים שלנו? קטן עלינו.