בשבע 485:מרכז מורשת שרון

התעלמות מאל-חנני הטרוריסט ,שלפני חמישה חודשים השתחרר במסגרת עסקת שליט וכבר הספיק לחזור לפעילות טרור מרשימה.

אתנחנתא , כ"א באדר תשע"ב

איזה מבאס זה להיות מחוסל מפגיעה של חיל האוויר הישראלי, כשבאותה תקרית נהרג מחבל הרבה יותר בכיר ומפורסם ממך. תשאלו את מוחמד אחמד אל-חנני, זה שישב ביום שישי האחרון ברכב המופגז, לצד זוהיר אל-קייסי, מזכ"ל ועדות ההתנגדות.

ובכל זאת, גם אחרי שלוקחים את עניין הדרגות בחשבון, ומזכ"ל זה אכן הרבה יותר בכיר מראש חוליה פשוט שבסך הכל בא להרוג כמה אנשים ולחזור הביתה בשלום, עדיין ההתעלמות הכמעט מוחלטת מאל-חנני, המחבל השני, מוזרה. כמעט שלא עסקו אצלנו בסיפורו האישי המדהים של הטרוריסט המסור, תושב בית פוריק שליד שכם, שרק לפני חמישה חודשים השתחרר במסגרת עסקת שליט וכבר הספיק לחזור לפעילות טרור מרשימה (אלמלא החיסול, היה יוצא לפועל פיגוע גדול באזור אילת). אפילו חופשת שחרור הוא לא לקח.

האם זה קרה בכוונה? האם נוח לטשטש את חזרתו הזריזה כל כך לטרור של מי שהשתחרר רק לפני רגע עבור הילד של כולנו? או שמא מטח הטילים והאזעקות באמת העלים גם את הפרט הביוגרפי המרתק הזה של המחוסל?

אבל רגע, עוד לפני עסקת שליט וה"אמרנו לכם" שלה, מגיעה ההתנתקות ועימה ה"אמרנו לכם" המהדהד והעצוב בן שבע השנים. אמרנו לכם לא לצאת מעזה, אמרנו לכם שזה יביא טרור, אמרנו לכם שהרס היישובים שם רק ירע את המצב הביטחוני. רבים בימין כמעט רקדו על הגגות השבוע עם "מצעד ההזויים". אותו סרטון ארכיוני שבו נראים מאיר שטרית, רן כהן, שאול מופז ואופיר פינס (מאיפה השם הזה מוכר לי?) מלגלגים על סכנת הטילים מעזה בדיון על אישור ההתנתקות בכנסת. מצטער, אותי זה רק מתסכל לראות כמה לכולם ברור היום שהם טעו. אם זה היה כזה הזוי - וזה היה הזוי! - אז איך זה קרה? זה מתסכל כמעט כמו כל העיתונאים שמיהרו להתנצל על הסיקור הלא הוגן של ההתנתקות וסכנותיה. מה אתם מתנצלים? מה למדתם עכשיו שלא ידעתם קודם? איך תתנהגו להבא בסיקור מתנחלים?

השבוע התקיימו אינספור מיזמים ופעילויות לחיזוק תושבי הדרום. מוזיאון הילדים בחולון הציע להם כניסה חופשית, ומוזיאון הרצל, וכך גם שלל האטרקציות של גוש עציון, וכל מיני פארקים של מתנפחים ואקשן. כולם רצו לחזק ולחבק ולהיטיב עם מיליון התושבים שבטווח הטילים. אבל הודעה אחת כזו משכה בתחילת השבוע את תשומת ליבי: "מוזיאון גוש קטיף בירושלים מציע כניסה חופשית לתושבי הדרום", נכתב שם. לא ידעתי אם לבכות או לבכות. תודה, באמת תודה, אבל לא נראה לי שהם צריכים כניסה חופשית למוזיאון גוש קטיף. מיליון תושבי הדרום וכל אשר קרה להם בשבוע הקשה הזה הם מוזיאון חי לזכר גוש קטיף, הם אגף שלם במוזיאון הזה.

בשבילי הכוכב זה אתה

בתחילת השבוע גיליתי שיש לי הודעה קולית חדשה בסלולרי. זה היה ביום שני בבוקר. נכנסתי למשיבון ושם שמעתי "התקבלה בתאריך שמונה במרץ בשעה שבע עשרה עשרים ושלוש". מוזר, הודעה כבר משבוע שעבר. כנראה שלא שמתי לב. טוב, נשמע מי חיפש אותי בתקווה שזה לא היה משהו דחוף. אני מתחיל לשמוע ומיד מזהה את הקול. זה אחד החברים הטובים שלי, עוד מתקופת הישיבה. אבל רגע, מה קרה? מה זו כל ההמולה מסביב? ולמה הוא כל כך זועק ונרגש? "ידידיה, תאמין לי, אתה צדיק! צדיק אמיתי! אתה לא יודע כמה השם אוהב אותך! אני אומר לך, אתה צדיק. אוי, כי הרבית טובות אליי, טובות אליי...".

הלו? הכל בסדר? למה אתה בוכה ופתאום שר? כבר עמדתי לשמוע שוב את ההודעה המוזרה, ואז הבנתי. שמונה במרץ? איזה שמונה במרץ. הגיע הזמן שהמשיבון של סלקום יתחיל לדבר כמו יהודי. "התקבלה בי"ד אדר, פורים דפרזים, בשיא הסעודה, בשעה שכולם כבר שיכורים לגמרי" – זה מה שהטלפון היה צריך לומר. אי אפשר להוציא הודעה מהקשרה.

כן, אחד הדברים הכי מעצבנים בפורים זה לקבל שיחת טלפון משיכור. כלומר, אתה לא יודע שהמצלצל שיכור. שמו מרצד על המסך כרגיל, שום דבר לא נראה חשוד, ואתה מרים מיד, בהנחה שהוא רוצה לתאם משהו בקשר להעברת משלוח מנות או קריאת מגילה לנשים, ומה מתברר? האיש לגמרי שתוי. אין עם מי לדבר. ועכשיו לך תוריד אותו מהקו. הוא רוצה להגיד לך כמה אתה צדיק. ושלא תבינו לא נכון, זה מאוד נחמד לשמוע כמה השם אוהב אותי, אבל עכשיו אתה אומר לי את זה, בפורים? כשאפשר להריח את היין דרך האפרכסת? תגיד לי את זה כל השנה. בשיחה מפוכחת. זה דווקא יכול לפעמים מאוד לחזק.

אבל זה עוד כלום. תשמעו מה קרה למישהו שמתפלל איתי בבית הכנסת. נפגשנו במנחה גדולה בערב פורים, כשאיש אינו שתוי, לא ביין וגם לא במים. תענית אסתר הרי. הוא נתן לי את הסלולרי שלו ואמר: אתה חייב לראות איזה סמס קיבלתי לפני שעה. הסתכלתי על המכשיר והתעייפתי רק מלראות את מספר המילים. נראה לי שזה הסמס הכי ארוך שקראתי מימיי.

אבל אחר כך, אחרי שקראתי הכל, כל כך נהניתי שגם טרחתי להקליד אותו כאן מילה במילה בשבילכם. אז אל תדלגו על שום משפט, בסדר? זה נכתב לפורים אבל רלוונטי לגמרי גם שבוע אחרי, ובעצם כל השנה. הנה זה בא:

"כן, ואלף פעמים כן: השם אוהב אותך ורוצה אותך. אוהב את התפילות שלך או את המצוות המצ'וקמקות שלך. אוהב את הצער שלך כשאתה לא בקשר איתו כמו שחלמת. אוהב את הגעגוע שלך לימים שהרגשת יותר בעניינים. הכל אצלך. אתה בוחר כמה להט קדושה יבער בך, כמה אנרגיה פנימית להיטיב עם הפרט או הכלל תדחוף אותך. לך כנוס את כל היהודים. כן, אסתר צריכה את כל אלה שהיו במסיבה של אחשוורוש. כן, אלה ששתו עד כלות החושים. כן, אלה שאיבדו את האמון והרצון לגאולה ולקדושת הארץ והמקדש. כן, אלה שמחאו כפיים כשאחשוורוש יצא עם בגדי הכהן הגדול. ואיך לעורר אותם לרצות בגאולה ובקרבת אלוקים? איך הם יאמינו שהשם רוצה בהם ואוהב אותם ושומע את תפילותיהם? לך כנוס את כל היהודים. לך תאמין שמתחת לכל הבוץ וכל הרפש וכל הזוהמה וכל הטומאה ישנה נשמה אדירה של עם שכל אחד חפץ להתאחד איתה, שמשתוקק להיות ישראלי, לחשוב ישראליות, להרגיש ישראל, לרצות בתקנת ישראל. ומה זה להיות ישראלי אם לא 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'? מה זה להיות ישראל אם לא לקיים את כל התורה? מה זה להיות ישראלי אם לא להיות בעל מידות נאצלות של ענווה, בושה, רחמנות וגמילות חסדים? מה זה להיות ישראלי אם לא לקחת אחריות על עם ישראל? לך כנוס את כל היהודים. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו. נתכנס כולנו בימי הפורים האלה לזהותנו האמיתית, נוריד את המסכות ונהיה מי שאנחנו באמת. מכיר במעלותיך ובטוח בהצלחתך, דוד".

וואו. מי זה דוד? מי כתב לך את זה? כך שאלתי נפעם את בעל הסלולרי. והוא אמר לי: כן, זה בדיוק מה שאני שאלתי.

- רגע, אני לא מבין, אתם לא מכירים?!

- לא. הנה, תראה, המספר שלו בכלל לא מופיע אצלי בספר הטלפונים.

- אז למה הוא שלח לך את זה?

- אתה שואל טוב. גם את זה אני שאלתי. סימסתי לו בחזרה: "תודה רבה על ההודעה המחזקת, אבל מי זה?". ואחרי כמה דקות הגיעה התשובה: "אני מצטער, זו כנראה טעות במספר. שמי דוד, אני ר"מ במכינה קדם צבאית. שלחתי את זה לתלמיד שלי. סליחה על ההטרדה ופורים שמח".

המאייר הקבוע של הטור הזה, הגר"ש צ'רקה (כן, יש כאלה שראויים לתואר גאון גם אם אינם נושאים בתפקיד רבני) יצא לחופשה, וזו הזדמנות בשבילי לעודד יצירה מתחילה ולתת כאן במה לצלם חובב בשם ידידיה מאיר. אתם יודעים מה? אפילו צלם חובב אני לא. אני רק מוצא את עצמי לעיתים במקומות ובאירועים שונים, מתוסכל מהעובדה שאין מישהו עם מצלמה. ואז אני שולף את הטלפון הסלולרי ומצלם במקום הצלם החובב. למשל השבוע, כשראיתי את שלט הרחוב הזה, באזור מרכז הארץ, והתבלבלתי לרגע. חי או מת?

 

 

<yedidyam@netvision.net.il>