בשבע 485:לא לכיבוש

אויב מפוצל עדיף בהרבה. זאת הסיבה שלישראל לא כדאי לכבוש את הרצועה רק כדי להמליך עליה את אבו-מאזן

אליקים העצני , כ"א באדר תשע"ב

'כיפת הברזל' עושה סדר בשמיים, אבל מנין לוקחים ראש ברזל לעשות סדר בתסבוכת הפוליטית-מדינית-צבאית של רצועת עזה?

הנה התבשרנו שרקטות אויב נחתו על מעבר כרם שלום, ובמי פגעו? במשאיות שהובילו אספקה מישראל לעזה – בתוך האש. תוסיפו על כך את המים והחשמל שישראל מזרימה לרצועה, את העזרה ההומניטרית-רפואית שהיא מגישה להם דרך מעבר ארז, את כספי המכס והמע"מ שהיא גובה בעבורם בנמל אשדוד, את התוצרת החקלאית שישראל משנעת להם ליצוא - ותארו לעצמכם שכל זה מתנהל בעוד הקטיושות עפות, חיל האוויר מפציץ וכל דרום הארץ משותק. אומרים שכאשר רועמים התותחים שותקות המוזות. 'המוזות' האלה ממשיכות לשיר, כאילו כלום לא קרה. היש היגיון בשיגעון?

נסו להבין עוד סתירה אחת. ישראל מסרבת לקיים כל מגע עם ארגון טרור, והחמאס מסווג אצלנו ובכל העולם החופשי ככזה. אם כן, כיצד ייתכנו כל היחסים האלה ואיך מושגות כל 'ההבנות השקטות' שמדברים עליהן כדבר שבשגרה, ללא סוג כל הידברות, ישירה או עקיפה? ועוד תמיהה: 'עופרת יצוקה' היתה מלחמה של ממש, שבה ישראל הכתה את החמאס. אם כן, מדוע לא חיסלה אותו? ומדוע דווקא מתוך 'מחנה השלום' בוקעים קולות לוחמניים בזכות חיסול החמאס? מה קרה להם - האם חזרו בתשובה?  

לא בדיוק. ודווקא יש היגיון בשיגעון. תארו לכם את צה"ל משמיד את החמאס ומשתלט על הרצועה. האם אולמרט, ואפילו נתניהו, היו נשארים שם? אין סיכוי. כל ממשלה, שמאל וימין, היתה מעבירה את הרצועה בשלמותה לידי אבו-מאזן, כלומר לאש"ף-פת"ח.

ועכשיו, הבה נדמיין לנו את התוצאות, ובראש וראשונה את המחשבה הבלתי נסבלת שחיילינו היו נלחמים, וחלילה נפגעים, כדי להחליף את החמאס בפת"ח וכדי לשים קץ לפילוג הפנימי בין הפלשתינים, בקיצור - להחזיר את האחדות למחנה האויב. האם זה מה שחסר לנו? איחוד של יו"ש ועזה היה ממיט עלינו גם את אסון פתיחת פרוזדור פלשתיני בתוך הנגב, שהיה חוצה אותו  לשניים. צונאמי דמוגראפי הרסני היה נשפך מן הרצועה אל תוך יהודה ושומרון, ועד לשערי ירושלים וגוש דן היה מגיע.

זאת ועוד: איחוד 'הגדה' עם הרצועה היה שומט מידינו שני קלפים מנצחים - את הטענה שכל עוד יש שתי 'פלשתינות' אין עם מי לגמור הסכם ואין מי שיתחייב כלפינו, ואת הטענה שחבירה של הרשות הפלשתינית עם עזה חמאסית כמוה כהתחברות לארגון טרור והיא פוסלת את הפת"ח מלהיות פרטנר למו"מ.

בנפול הטענות האלה, כלומר כשהפלשתינים יהיו מאוחדים, דרכם אל המדינה שהיא אסון לישראל תהיה סלולה. וזה מביא אותנו הישר אל הסיבה מדוע אנשי השלום נעשו לפתע מחרחרי מלחמה: מפני שניצחון צבאי ישראלי שיסתיים במיגור החמאס, יגשים להם את פסגת חלומותיהם – פלשתין עצמאית! מן הצד השני, בעולם שפוי מעדיפים תמיד אויב מפולג על אויב מאוחד. ביידיש, למשל, אדם מאחל לשונאו שייפלו לו כל השיניים, חוץ מאחת - שתישאר בשביל כאב שיניים.

מתחת לפני השטח מסתתרת כאן מחלוקת עמוקה בין שמאל לימין בהערכת טיבו של הפת"ח, הארגון השולט באש"ף וברשות הפלשתינית ברמאללה. השמאל רואה בפת"ח פלשתינים מתונים ופרטנרים לשלום. בניגוד לו, הימין אינו רואה כל הבדל בין השניים: שניהם אויבים מרים ומטרת שניהם היא חיסול המדינה היהודית. כל המחלוקת ביניהם היא טקטית בלבד. אלה מנסים להשמיד אותנו בכוח ואלה  במתק שפתיים, בזמירות שלום ובניסוחים מפתים. בין שניים אלה, אדם סביר היה מעדיף תמיד את האויב הגלוי. ואם אכן שניהם אינם אלא פנים שונות של אותו האויב – טוב מאוד שיכו זה את זה.

על כן, יש היגיון בהמשך קיומו של החמאס מול הפת"ח. עם זאת, הואיל ומדובר באויב פנאטי ומסוכן, מצווים אנחנו על ערנות ביטחונית בלתי פוסקת כלפיו, ביחד עם ענישה קשה על כל התפרצות טרוריסטית.

כל הטעמים האלה מובילים בהכרח גם למסקנה שאין מקום לפעולה קרקעית אלא כברירה אחרונה. וגם אם יגיעו הדברים לכדי כיבוש הרצועה, אסור למוסרה לידי הפת"ח, ואין לסגת מציר פילדלפי ומשטחי ההתיישבות היהודית לשעבר, אשר הוקמו ומוקמו על פי תכנון אסטרטגי מרחיק ראות שצדקתו הוכחה הלכה למעשה, לצערנו בדיעבד ובדרך השלילה.

לא נוכל לסיים רשימה זו מבלי להצדיע לאנשי השב"כ, למפעילי כיפות הברזל והמזל"טים, לטייסים ולחיילי השריון והחי"ר וגם למיליון תושבי הדרום, הנאלצים לספוג עכשיו את התוצאות המרות של גירוש היהודים מן הרצועה ומצפון השומרון בתשעה באב לפני שבע שנים.