בשבע 485:חידת הפרה: לא לכלוך שקוף

כדי לא לגלוש לחשיבה מאגית, חשוב להבין: הטומאה והטהרה בפרשת פרה אדומה אינן משקפות מציאות 'ריאלית' אלא הפשטה הלכתית

הרב חיים נבון , כ"א באדר תשע"ב

אישה הנמצאת בתהליך חזרה בתשובה ניגשה פעם למו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל ובפיה שאלה. האישה אמרה שהיא שואפת לקיים את כל המצוות, אבל קשה לה לקבל על עצמה את הכל בבת אחת. עם אילו מצוות, שאלה, כדאי לה להתחיל? הרב עמיטל הראה לה את דברי חז"ל שבני ישראל קיבלו על עצמם במרה, עוד לפני מעמד הר סיני, שלוש מצוות. רש"י (שמות טו, כה) מדבר על המצוות של שבת, פרה אדומה ודיני ממונות. אמר הרב עמיטל: מה מיוחד בשלוש המצוות הללו? אחת בין אדם למקום (שבת), אחת בין אדם לחברו (דינים) ואחת שאי אפשר להבין את טעמה (פרה אדומה). ואף את קבלי עלייך בשלב ראשון שלוש מצוות: אחת בין אדם למקום, אחת בין אדם לחברו, ועוד מצווה אחת שאינך מבינה את טעמה, וגם אין לך שום יומרה להבינו אי-פעם, כדוגמת כשרות או טהרת המשפחה. כך תלמדי מהרגע הראשון שהיהדות דורשת גם הבנה וגם ציות.

בעיני חז"ל, פרשת פרה אדומה היא סמל למצוות שאיננו מסוגלים להבין. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, הרים כאן ידיים: "אמר שלמה: 'לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיוון שהגעתי לפרשת פרה אדומה - 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (מדרש זוטא קהלת ז'). אמנם, הרמב"ן (דברים כב, ו) הדגיש בצדק שאין הכוונה לומר שלמצוות פרה אדומה אין טעם כלל. מצווה שאין לה טעם היא מצווה שרירותית, צו גחמני שנועד רק לדרוש ציות ומשמעת. חלילה לנו מלומר שכך נוהג ה' אלוקי ישראל. לכל מצווה יש טעם ונימוק, אלא שלעיתים טעם זה נשגב מבינתנו.

חז"ל מספרים לנו על נוכרי אחד שבא לשאול את רבן יוחנן בן זכאי לפשר דיני פרה אדומה. כך הסביר לו רבן יוחנן: "ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין (עשבים ריחניים) ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו רוח טומאה... מזין עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקנה; לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב 'זאת חוקת התורה'" (במדבר רבה יט, ח).

נימוקים נסתרים

בעולם האקדמי יש שמצטטים מדרש זה, כאילו בא לומר שהמצוות הן משוללות טעם ונימוק. אך דומני שברור למעיין שרבן יוחנן בן זכאי לא התכוון לומר זאת. לכל מעשי התורה יש נימוק וטעם. כאשר הוא אומר "לא המת מטמא", כוונתו היא שטומאה וטהרה אינן משקפות מציאות ריאלית בעולמנו, אלא הפשטה הלכתית. אפשר להציע, למשל, שהקב"ה רצה שנתרחק ממתים, ולכן קבע שמי שנוגע במת נטמא. אך אין זה אומר שאותו אדם אכן נשתנה במשהו באופן ריאלי; רק מעמדו ההלכתי נשתנה. כשם שחפץ מוקצה נבדל מחפץ המותר בטלטול רק במעמדו ההלכתי.

יש הנוטים לפרש את מצוות התורה במונחים מציאותיים-ריאליים: החיות האסורות באכילה מזיקות לבריאות, טומאה היא מעין לכלוך שקוף וכיו"ב. הסכנה בגישה הזו היא הפיכת התורה לכלי ומכשיר לשירותנו, וגלישה לחשיבה מאגית. כנגדם קובע רבן יוחנן בן זכאי: מצוות פרה אדומה אינה מייצגת תופעה ריאלית כלשהי. היא מייצגת את חוכמתו הנצחית של הקב"ה. אפשר להוכיח את גישתו מדברי התורה בנוגע לצרעת הבית (ויקרא יד, לו). הכוהן שבא להכריז על הבית כטמא מורה קודם לכן לפנות ממנו את כל החפצים, כדי שהכרזתו לא תהפוך גם אותם לטמאים. אם מתייחסים לטומאה כתופעה ריאלית, מעין לכלוך מטאפיזי, מה מועיל סילוק החפצים לאחר שכבר 'נדבקו'? אלא בעל כורחנו צודק רבן יוחנן בן זכאי: טומאה אינה תופעה ריאלית, אלא הפשטה הלכתית. התורה לא באה לשקף את המציאות, אלא לעצב אותה.

בעיקר מדהימה אותי במדרש הזה תגובתם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. הם מבינים מיד שהתשובה המאגית היא 'דחייה בקנה', ומוצאים סיפוק דווקא באמירה שאיננו יכולים להבין את טעמה של המצווה. נדמה לי שהתלמידים שלנו היו מגיבים באופן הפוך. האמירה הבשלה והבוגרת על מגבלות השכל האנושי היתה נראית להם 'דחייה בקנה', והטעם המאגי היה נושא חן בעיניהם. חוששני עוד שהגישה המעט ילדותית הזו מאפיינת לא רק את תלמידינו הצעירים. והרי זו הוכחה נוספת שעולמם הרוחני של חכמינו, לפני אלפיים שנה, היה בשל ובוגר יותר מזה שלנו.