בשבע 485:שלטון הפקידות המשפטית

כאשר תא"ל מוטי אלמוז הכיר בעוול כלפי המתיישבים היהודים וחדל מלחתום על 'צו שימוש מפריע' המפלה אותם לרעה בסכסוכי קרקעות, הוא גילה שהיועץ המשפטי של פיקוד מרכז חושב שראש המינהל האזרחי עובד אצלו.

יאיר שפירא , כ"א באדר תשע"ב

 אם היועץ המשפטי של פיקוד המרכז, אל"מ אלי בר-און, לא ימצא את עצמו תוך זמן קצר מחוץ למערכת הצבאית - אזי אפשר לוותר על ההצבעה בקלפי בבחירות הקרובות לכנסת. אם ניהול המדינה נתון בידי שתי מחלקות במשרד המשפטים ועוד מספר משפטנים בדרג בינוני בשירות המדינה והצבא, אין טעם באשליה כאילו יש כאן דמוקרטיה.

למי שפספס את הפרקים הקודמים, נזכיר כי בחודשים האחרונים נאלצים שרים בכירים ושליחים מיוחדים של ראש הממשלה לשאת ולתת עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולהגיע איתו לפשרה בנושא המאחזים ביו"ש, כאילו הוא הריבון והם שתדלנים. ממשלת ישראל עומדת מול רשת קורים של צווים ופרשנויות משפטיות מוטות מטעם קבוצת פקידים אידיאולוגית ששמה לה למטרה להחריב את ההתיישבות היהודית. אך במקום להבהיר באמצעות חקיקה פרלמנטרית שרשת הקורים הזאת אינה רלוונטית עוד, מתבזים השרים בגין ויעלון ומזכיר הממשלה האוזר פעם אחר פעם מול חבורה של פקידים.

לכרוניקה הזו שיאים רבים, אך אין ספק שהגבוהה בפסגותיה נצפתה בימים האחרונים. סכסוכי קרקע רבים בין יהודים לערבים ביו"ש היו מאז ומעולם, והוכרעו כמקובל בבתי המשפט.

לפני חמש שנים, בעצת יועציו המשפטיים, הוציא אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נווה, צו פוגעני המאפשר לראש המינהל האזרחי לפנות חקלאים יהודים מאדמות שבמחלוקת באמצעות צו מינהלי. השם שניתן לו היה 'צו שימוש מפריע'. על הצווים הללו ניתן לערער בדיעבד בוועדות ערער צבאיות של אנשי המינהל האזרחי. בשנים האחרונות נלחמו נגד הצווים הללו ארגונים כמו התנועה לזכויות אדם ביש"ע ותנועת רגבים.

אלו הציגו ראיות בפני ראש המינהל האזרחי הנוכחי, תא"ל מוטי אלמוז, כי הצווים הללו עוולו פעם אחר פעם כלפי מתיישבים יהודים. לפני שבועות מספר החליט תא"ל אלמוז להפסיק לחתום על הצווים הפוגעניים, ולשלוח את הערבים המתלוננים על פלישה לאדמותיהם להליך מסודר בבתי המשפט. העניין לא נשא חן בעיני ארגוני השמאל הקיצוני, כמו גם בעיני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מייק בלס והמזוהים איתו בתוך המערכת המשפטית בצבא. אחד מהם, אל"מ אלי בר-און, כתב לאלמוז כי בשל חוסר נכונותו לחתום על הצווים, הוא מפסיק לקבל במשרדו מתלוננים ערבים ומפנה אותם לטיפול בלשכתו הבכירה יותר של אלמוז.

אל"מ בר-און הודיע אפוא לקצין בכיר ממנו כי הוא מפסיק למלא את תפקידו בשל החלטה שאינה לרוחו. המכתב החצוף יצא בתפוצה רחבה. יד נעלמה דאגה לשלוח אותו למערכת 'הארץ', והיה גם מי שדאג להעביר אותו במהירות כדי לתמוך בטענה של ערבי תושב האזור, שהגיש אותו לשופטי בג"ץ.

על הכוונה של ארגוני השמאל

זכאי מחמת הבלאגן

לפני כעשר שנים ערכה משטרת ישראל פשיטה בשתי זרועות. כוח אחד פשט על ישיבת 'הרעיון היהודי', והשני על משרדים ברחוב אגריפס מהם פעל אז איתמר בן גביר. שני מבנים שהיו יכולים להיחשב אז כמרכזי הפעילות של תנועות 'כך' ו'כהנא חי', שהוכרזו שנים קודם לכן ארגוני טרור. השלל שהעלתה המשטרה היה צנוע, בוודאי ביחס למה שניתן לצפות ממרכזי טרור. הוחרמו שם מספר ספרים שכתב הרב מאיר כהנא, ומצבורים מסוכנים של סטיקרים וכרוזים - חלק לא מבוטל מהם סרי טעם, אך כאלה שמשרד המשפטים קבע שאין בהם הסתה לאלימות או לגזענות.

בישיבת הרעיון היהודי השלל היה דל במיוחד, ובפרקליטות החליטו להניח לעניין. במשרדיו של בן גביר נתפסו כמויות גדולות יותר של כרזות וסטיקרים, ובפרקליטות החליטו להאשים אותו בניסיון להפיץ חומרי הסתה ובתמיכה בארגוני טרור. ארבע שנים נדרשו לפרקליטות כדי להגיש את כתב האישום. עוד שש שנים יקרות של הליך משפטי שהתארך בשל התנהלות הפרקליטות, כך על פי השופט, נדרשו כדי להגיע השבוע בשעה טובה אל הלא-כלום. פסק הדין רומז כי דרכים רבות מובילות מאותו כתב אישום לזיכוי אפשרי של בן גביר. השופט רון בחר בבטוחה ובבוטה שביניהן - טיפולה של המערכת בראיות הפיזיות שנתפסו במשרדים, שעליהן התבסס כתב האישום.

בית המשפט העליון עסק לא פעם בדרך הנאותה שבה יועברו ראיות במשפט פלילי בדרכן מזירת הפשע אל שולחנו של בית המשפט. "ככלל וכעיקרון, כל ראיה שנתפסת בזירת הפשע, צריכה להיות מלווה מרגע תפיסתה בתג מוצג שיציין את מספרו, תיאור המוצג, מקום ותאריך תפיסתו ושמו ופרטיו של התופס", כתבו באחת הפעמים שופטי העליון, "וראוי שעל גבי אותו צג תצוין כל העברה של המוצג, בציון תאריך ההעברה וחתימת המוסר והמקבל". בלשון המשפטית מכונה התהליך 'שרשרת המוצגים', והשופט רון כתב בפסק הדין כי המרחק בין עקרונותיה ובין התנהלות גורמי החקירה והתביעה בתיקו זה של בן גביר אינו ניתן לגישור.

התביעה טענה שבמשרדו של בן גביר נתפסו ארגזים של חומרי הסתה. אל בית המשפט לא הובאו ארגזים שכאלה. במקומם הוצגו לשופט תמונות של ארגזים. הארגזים המקוריים, כך טענו הפרקליטות שהובילו את התיק, הושחתו בשיטפון שאירע במחסן הראיות במהלך השנים. התובעת ניסתה להצדיק את התנהלותה וטענה כי במשפט רצח, למשל, היא לא חייבת להביא את הסכין עצמה לבית המשפט, אלא במקרים מסוימים אפשר להציג תמונה של אותה סכין. השופט רון הטעים כי בעוד "צילום של סכין, יש בו כדי להמחיש את טיבו של החפץ שנתפס", הרי שהוא מתקשה ללמוד מצילום של ארגזים על תוכנם. גם התביעה היתה ערה במידה מסוימת לבעייתיות בסיטואציה, ולכן הוגשו לשופט גם דגימות מהכרוזים שהוצלו מאותו שיטפון, ורשימה של החומרים שנתפסו שנערכה לאחר אותה פשיטה עתיקה. אלא שעל רשימת החומרים שנתפסו לא היה חתום איש. עורך הרשימה האלמוני אמנם לא תיעד את שמו, אך תאריך עריכת הרשימה תועד גם תועד, וממנו למד השופט כי הארגזים נחו להם במשרדי התשאול של משטרת ירושלים במשך ארבעה חודשים לפני שמישהו טרח לתעד את מה שנתפס בתוכם.

עדויות השוטרים שניתנו במהלך המשפט אמנם לא הבהירו את הסיבה להתנהלות הרשלנית, אך גילו עוד ועוד עובדות שהפכו את התנהלות המשטרה והפרקליטות לעניין מעורר השתאות של ממש. כך הסתבר למשל כי הפריטים שנתפסו משתי הפשיטות שנערכו באותו יום שוכנו להם באותו משרד, ללא הפרדה וללא רישום מסודר. ואכן במהלך המשפט עלה חשד כבד כי חלק מהראיות שהובאו נגד בן גביר נתפסו בכלל בישיבת הרעיון היהודי. "שווה בנפשך שסמים שנתפסו בשני אתרים שונים היו נרשמים ונשמרים ביחד, משל היה זה אותו אירוע", התפעל השופט רון. עוד עלה מאחד התזכירים שהוצגו בבית המשפט כי במשך ארבעת החודשים בהם נחו להן הראיות בארגזים ללא רישום, טיפלו בהן נציגי השב"כ. הם לקחו מוצגים והחזירו, וייתכן אפילו שאחד הארגזים הועבר בשלמותו לטיפולם בטרם נרשמה תכולתו.

אם לרישום ראשוני נדרשו ארבעה חודשים, הרי שלרישום פורמלי של המוצגים נדרשו יותר משלוש שנים. השופט רון בדק ומצא כי המוצגים נמסרו לרישום בפרקליטות יום אחד בלבד לפני הגשת כתב האישום: "רק ערב הגשת כתב האישום, ולמרות שחלפו למעלה משלוש שנים ורבע מאז התפיסה, כשכתב האישום כבר לבטח היה מודפס... עברו התפוסים לרשם המוצגים. מכאן שבתקופה בה נכתב כתב האישום, לדברי התביעה... עדיין לא מצאו התפוסים את דרכם לרשם המוצגים". היכן נחו להם המוצגים במשך כל אותן שנים? איש לא רשם, אין איש יודע.