בשבע 485:כיפה חזקה וראש חולה

כחצי שבוע שובשו חייהם של מיליון אזרחים בדרום הארץ, בעוד באשקלון, בבאר שבע ובאשדוד ישבו במקלטים תושבי עזה היו מוגנים

עמיאל אונגר , כ"א באדר תשע"ב

  ניצחון והרתעה לא משיגים על ידי כושר ספיגה, התנהגות בוגרת של העורף או אפילו מערכות משוכללות ליירוט טילים, אלא בהסבת אבדות בלתי נסבלות לאויב עד כדי הכרעתו  * למה מערכת הבחירות בקדימה לא מעניינת אף אחד * ברק יושב זמן רב מדי במשרד הביטחון, ולא חסרים מועמדים ראויים להחליפו

פעם היה תלמיד חכם חריף שזכה לכינוי 'ראש הברזל' ('אייזענע קאפ'). בסיבוב האחרון מול ישות הטרור בעזה התגלה שלרשותנו אמנם פועלת מערכת כיפת ברזל, אבל מתחת לכיפה הזאת מסתתר ראש שבלוני והססן.

ביצועי מערכת כיפת ברזל הם כמובן מרשימים, ורמת הדיוק ביירוט טילי אויב עלתה על פי הדיווחים על רמת הדיוק של כדורסלני מכבי תל אביב מקו העונשין. מערכת כזאת מעניקה לישראל יתרון במלחמה כוללת, ותצמצם פגיעה בכוחות הצבא ובמרכזי אוכלוסייה. אולם למרות ההצלחה המוכחת של המערכת, אפשר לקבוע שלא אנחנו יצאנו מנצחים בסיבוב הלחימה הנוכחי.

במשך כחצי שבוע שובשו חייהם של מיליון אזרחים בדרום הארץ, ומפעלים ומוסדות חינוך הושבתו. בעוד באשקלון, בבאר שבע ובאשדוד ישבו במקלטים ובניצן (בירת "יש פתרון לכל מתיישב") הסתופפו בצינורות ביוב, החיים בעזה, חאן יונס ורפיח התנהלו כסדרם. תושבי עזה היו מוגנים, אלא אם איתרע מזלו של מישהו מהם לשהות במחיצתה של חוליית שיגור. ח"כ אריה אלדד כבר עמד על המצב האבסורדי שבו נמשכה שגרת האספקה מישראל לעזה גם כאשר טיווח האויב את הדרום, ושובשה רק כאשר החליטו המחבלים להפגיז גם את המעברים.

בעוד אנו משתבחים ברמת הדיוק של 'כיפת ברזל', דווקא הנשק הבלתי מדויק שבידי האויב מעורר קנאה. אנו מפעילים מהלומות כירורגיות המבחינות בין לוחמי חמאס למצביעי חמאס, וכאשר מתרחשת טעות מדינות העולם וארגוני זכויות אדם מתנפלים עלינו, כשם שבאים בטענות לכירורג שגרם נזק למנותח בגלל סטייה של מילימטרים. לעומת זאת, הקסאמים והגראדים שלהם אינם אמורים לדייק, ולכן כאשר הם פוגעים בבית ספר או בגן ילדים, כפי שאירע בסיבוב הנוכחי, הם חסינים מפני ביקורת דומה. אולי ברפא"ל ישכילו לתכנן איזה נשק רטרו, מעין דוידקה משופרת שתפגע במטרות האויב באופן אקראי, על מנת לשפר את מאזן האימה ולשבש לעזתים את החיים כשם שהם משבשים את חיינו.

מדכאת במיוחד היתה השתאותם של המקורות הצבאיים נוכח קצב האש המשתפר של האויב. מעריב ציטט "גורם צבאי בכיר": "עד היום, שלושה ימים לאחר תחילת הסבב, נורו קרוב ל-200 רקטות מעזה", אמר הגורם. "זאת התפתחות דרמטית מבחינת כמות האש לעומת סבבים קודמים... עברנו תוך שלושה ימי לחימה בסבב הנוכחי את היקף הרקטות שחווינו בסבבים הקודמים, שהיו הרבה יותר ממושכים". לעומת ההסלמה מצד האויב והתחמשותו והשתכללותו המתמדת, מסכם הרמטכ"ל בסיפוק באוזני מתגייסי חטיבת כפיר בבקו"ם כי "בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו". נשאלת השאלה, לשם מה לצבור כוח אם אנחנו לא מוכנים להפעיל אותו?

מלחמות לא מנצחים והרתעה לא משיגים על ידי כושר ספיגה, התנהגות בוגרת של העורף או אפילו מערכות משוכללות ליירוט טילים, אלא בהסבת אבדות בלתי נסבלות לאויב עד כדי הכרעתו. שר החינוך גדעון סער ושר המשטרה יצחק אהרונוביץ' נתנו ביטוי לתסכולם מהטקטיקה ומהתוצאה. הם כנראה אינם היחידים, ועדיף שיעבירו את הביקורת גם בממשלה.

דממה תקשורתית ערב הפריימריז לבני ומופז

יש מערכת בחירות בקדימה?

למי ששכח, בעוד פחות משבועיים ייערכו בקדימה בחירות מוקדמות שיקבעו מי ינהיג את המפלגה מעתה ועד לבחירות הבאות לכנסת. קיימת סיבה טובה לשכחה, היות והבחירות המוקדמות בקדימה הפכו ל-non item, נושא שאינו זוכה לסיקור תקשורתי נרחב. הדממה התקשורתית הזאת טעונה הסבר. הרי מדובר בסיעה הגדולה בכנסת ובמערכת בחירות רוויית יצרים של יריבות אישית קשה בין ציפי לבני לשאול מופז. המאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, שיוכרע אולי בעוד כמה חודשים, זוכה שם ליותר תשומת לב תקשורתית ממאבק שיוכרע אצלנו לפני פסח. אבל עזבו את ארה"ב, השוו את הסיקור של הבחירות בקדימה לסיקור שהוענק לבחירות המוקדמות שנערכו אך לפני מספר חודשים במפלגת העבודה, שבה נותרו שמונה ח"כים בלבד. אפשר גם לתמוה לאן נעלמו יועצי התקשורת של קדימה. הרי לקדימה יש אינטרס מובהק בסיקור מערכת הבחירות. גם כאשר המועמדים מלכלכים זה על זה, בחירות מוקדמות בדרך כלל תורמות לזינוק זמני של המפלגה בסקרים, לאחר שעמדה במרכז העניינים.
במשך כחצי שבוע שובשו חייהם של מיליון אזרחים בדרום הארץ, ומפעלים ומוסדות חינוך הושבתו. בעוד באשקלון, בבאר שבע ובאשדוד ישבו במקלטים - תושבי עזה היו מוגנים, אלא אם איתרע מזלו של מישהו מהם לשהות במחיצתה של חוליית שיגור

נראה שהתקשורת ביצעה הערכת שווי לקדימה עוד בטרם הופיע הסקר של קמיל פוקס ב'הארץ' המנבא לקדימה עשרה מנדטים בראשות לבני (מה שהופך את סיסמת הבחירות "רק עם ציפי לבני ננצח" לנלעגת) ו-12 מנדטים בראשות מופז. אותם פרשנים שעדיין מושקעים בקדימה, מדברים לכל היותר על שיתוף פעולה בין המפלגה השוקעת לבין הכוכב החדש יאיר לפיד לצורך דחיקת הימין. לאור ביצועיה הדלים כמנהיגת האופוזיציה, אף אחד כבר לא מאמין שהגברת לבני מסוגלת לבצע מהפך בכוחות עצמה.

כאשר התמודד ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2008, הסנטור הדמוקרטי ועתה סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן קטל את ג'וליאני בצורה שנונה. בכל משפט של ג'וליאני, העיר ביידן, תמצא שלושה אלמנטים: שם עצם, פועל וה-11.9. באותו סגנון אפשר לסכם גם את הופעותיה של הגברת לבני: כל משפט שלבני מפטירה חייב לכלול שם עצם, פועל וזהותה המגדרית. השאלה היא מה יש לגברת לבני לשווק חוץ מזה, גם אם מתוך נדיבות נאמץ את קביעתו של השבועון 'ניוזוויק' המדרג אותה כאחת הנשים המשפיעות בעולם. גם שאול מופז אינו מביא עימו שום בשורה, מלבד אולי הניסיון שלו להפוך את ועדת חוץ וביטחון לעוד זירת התגוששות פוליטית.

בניגוד לקדימה, בתחרות הפנימית במפלגת העבודה התקיים ויכוח רעיוני, לדוגמה סביב הצהרתה של שלי יחימוביץ' שזמנית נושא השלום אינו רלוונטי (עמדה שיאיר לפיד הצטרף אליה השבוע). משה פייגלין כמובן איתגר את נתניהו רעיונית ולא אישית. בקדימה, שקמה מתוך התכחשות לאידיאולוגיה, ההיבט הרעיוני נעלם כמעט כליל מהתחרות המשולשת בין לבני, מופז ואבי דיכטר.

ואולי האדישות לגבי קדימה מהווה צדק היסטורי בשבוע שבו שוב צפה עם ישראל בפירותיה הבאושים של מדיניות הגירוש והבריחה מעזה. מפלגה שנולדה בתרועת המפץ הגדול תמשיך להתדרדר בתוך דממה תקשורתית.

 

לאוורר את המערכת

לא נכחש שמבחינתנו עדיף ששר הביטחון אהוד ברק יסיים את תפקידו, קודם כל משום שברק משתמש בסמכותו על מנת להצר את התפתחותו של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אולם לנימוק הזה מצטרפים גם נימוקים ביטחוניים להעדפת מועמד אחר על ברק.

הסיבוב האחרון בעזה גילה שקונספציית "גובה הלהבות" ושיטת "ניהול משברים" עדיין שולטות בממסד הביטחוני, וברק הוא שמעניק את ההשראה לכך.

אנחנו לא חיים על פי סקרים, אבל העימות המכוער בין ברק לבין גבי אשכנזי סדק את האמון בשני האישים הללו, ובמצב כזה עדיף להביא אדם שהיה בלתי מעורב בפרשת הרפז. בכלל, לא בריא שאדם אחד יכהן תקופה ארוכה מדי בתפקיד שר הביטחון. חייבים לאוורר ולנער את המערכת מפעם לפעם.

לראש הממשלה לא חסרים מי שיכולים למלא את התפקיד מתוך המחנה הפוליטי שלו. המועמד הטבעי הוא כמובן השר משה יעלון - גם הוא כמו ברק איש תנועת העבודה לשעבר. ישנו גם האלוף עוזי דיין, איש אשכולות מקורי שכמו יעלון עשה כברת דרך אידיאולוגית ארוכה מהתקופה שבה שיבח את הסכמי אוסלו. מועמד ראוי נוסף נמצא בקשרי עבודה קרובים עם נתניהו - היועץ לביטחון לאומי האלוף יעקב עמידרור. כל אחד מהשלישייה יהווה שדרוג לברק.