בשבע 486: תורמים חיים

64 השתלות התבצעו בעמותה, שהעומד בראשה מציב את הסיכונים הנמוכים לבריאות התורם לעומת גודל תחושת הסיפוק במתן חיים חדשים לחולה

יואל יעקובי , כ"ח באדר תשע"ב

מפגש עם נער חולה במהלך טיפולי דיאליזה משותפים הביא את הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה, להקים את עמותת 'מתנת חיים' לעידוד תרומת כליה מחיים במגזר הדתי והחרדי  |  לצד הגיבוי ההלכתי הנרחב שמציגים בעמותה לתרומה מחיים, בממסד הרפואי מונים גם את היתרונות הרפואיים בתרומה מסוג זה, לעומת תרומה שלאחר המוות

הרב ישעיהו הבר היה בשיא כוחו, עסוק בחינוך ילדי ונערי ישראל כר"מ בישיבה לצעירים בשכונת גבעת שאול בירושלים בבוקר וכמנהל רוחני של תלמוד תורה אחר הצהריים, עד שלפתע, בהיותו בן ארבעים ושלוש, כליותיו פסקו כמעט לגמרי מלתפקד. השעבוד לטיפולי הדיאליזה גרם לשינוי גדול בסדר יומו העמוס. אבל השינוי המשמעותי, כך נראה, הגיע דווקא מאוחר יותר.

במהלך הטיפולים התיידד הרב הבר עם בחור בשם פנחס, שסבל כבר בילדותו ממחלת כליות ואף עבר בהצלחה השתלת כליה שתרם אחד מהוריו. כשאחיו של פנחס נהרג במלחמת לבנון השנייה, פסקה גם כלייתו החדשה של פנחס מלתפקד בעקבות האסון, והוא נאלץ לחזור למכונת הדיאליזה. לאחר זמן קצר קיבל הרב הבר כליה מחבר, ופנחס ביקש מהרב הבר שיסייע גם לו במציאת תורם מתאים. הרב הבר חיפש ומצא תורם פוטנציאלי, אלא שהתהליך הביורוקרטי לאישור התרומה ארך אז כשנה. במהלך התקופה הזו קיבל הרב הבר טלפון מאביו של פנחס, שהודיע לו כי בנו נפטר. "ההורים איבדו בן אחד במלחמת לבנון השנייה ובן נוסף במלחמת הביורוקרטיה", אומר הרב הבר, "מאז אותו מקרה קיבלתי על עצמי לשנות את המצב הנוראי הקיים בארץ".

 החרדים מובילים בתרומות

"החרדים לא תורמים איברים" היא טענה מוכרת וידועה, אבל לא מדויקת. מסתבר שעל פי רוב חרדים אולי לא תורמים איברים לאחר המוות, אבל לגבי התרומה התובענית יותר, מחיים, הדתיים והחרדים דווקא מובילים, בכל מה שנוגע לתרומות ממניעים אלטרואיסטיים טהורים, כלומר תרומה לחולה שאין לתורם כל היכרות קודמת עימו. התרומה הנפוצה מן החי היא של כליה, אם כי קיימת גם אפשרות לתרומה של אונת ריאה או חלק של הכבד, אלא שבתרומה זו יש יותר סיכון.

הרב הבר, שהקים ארגון שנקרא 'מתנת חיים', עוסק בשידוך בין תורמי כליה לנתרמים ובכלל בהגברת המודעות לנושא תרומת הכליה מתורם חי. לדבריו, רק אחוז נמוך מהנפטרים יכולים לספק איברים ראויים להשתלה, ולכן גם אם כל אלו שמתבקשים לתרום איברים לאחר המוות ייענו לבקשה, עדיין יהיו רק כחמישים עד שישים השתלות נוספות בשנה, כשהצורך הוא גדול הרבה יותר. לדברי הרב הבר, הפתרון האמיתי שיכול לגאול את חולי הכליות מייסורי הדיאליזה בצורה מערכתית הוא עידוד תרומה מן החי. למרות שנות הפעילות הקצרות של הארגון, הרי שבדקות בהן אני משוחח עם הרב הבר מתבצעת ההשתלה ה-64 שנעשתה בעידודו של הארגון.

כמה וכמה משוכות יש לעבור עד ליעד הנכסף של 'כליה לכל חולה'. הראשונה שבהן היא שינוי התפישה בקרב האוכלוסייה הפוטנציאלית לתרומה. "המטרה שלנו היא להכניס למודעות של האנשים שתרומת כליה היא הרבה יותר קלה ופשוטה ממה שחושבים. בעקבות הפרסומים השונים בתקשורת, נוצר מצב שכשמדברים על תרומת כליה זה נראה כמו משהו ששייך לשוק השחור, ושזה לא בטוח ובעייתי מבחינה הלכתית. אבל המציאות היא לא כזו. אנו רוצים להחדיר למודעות שזהו מעשה אצילי, חוקי, מורם מעם, בטוח ומותר על פי ההלכה, ואפילו מומלץ (ממידת חסידות) על ידי גדולי הפוסקים. סוף סוף, מדובר כאן על משהו שהמקבל לא יכול לקבל בדרך אחרת".

הרב הבר פועל גם בקרב בני המשפחה של החולה, מסביר ומשכנע הן את החולה והן את בן המשפחה המהווה תורם פוטנציאלי, שיסכימו לקבל ולתת.

הכליה היא איבר חיוני בגוף האדם, שתפקידו לסלק רעלים ונוזלים מיותרים מהגוף. "אנשים שנזקקים להשתלות הם אנשים שלקו באי ספיקת כליות", אומרת ד"ר רותי רחמימוב, נפרולוגית בכירה ומנהלת השירות למושתלי כליה במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, "זו מחלה שהולכת ומידרדרת, עד שהתפקוד הכלייתי נעשה נמוך ומגיע למצב שבו ישנה הצטברות של רעלים ומים בגוף, ואז יש צורך בדיאליזה או בהשתלת כליה. המחלות העיקריות שגורמות לכך הן בעיקר סכרת ויתר לחץ דם, כשאחריהן ברשימה מופיעות גם מחלות דלקתיות ומשפחתיות הגורמות לחוסר תפקוד של הכליות".

כשנוצר מצב של אי ספיקת כליות קשה ולא נעשתה השתלה – החולה מתחיל בטיפולי דיאליזה, מה שמצריך הגעה למכון דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם למשך ארבע שעות. אולם הדיאליזה איננה תחליף מושלם לכליות, שהרי החולה מחובר למכונה רק כ-12 שעות בשבוע, והגוף, כידוע, עובד הרבה יותר מזה. "לכן יש למטופלי הדיאליזה דיאטה חריפה", אומרת ד"ר רחמימוב, "אסור להם לשתות יותר מארבע כוסות ביממה. אסור להם כמעט בכלל לאכול פירות וירקות, קטניות, שוקולד ולשתות קולה. אולם הבעיה המרכזית באי ספיקת כליות נוגעת לנשים בגיל הפוריות, שהן על פי רוב עקרות ואינן מסוגלות להיכנס להריון. השתלת כליה משיבה להן את הפוריות ומאזנת (גם לגברים) כמעט לגמרי את הדיאטה החריפה לה הורגלו במהלך הדיאליזה".

ההבדל הוא לא רק באיכות החיים אלא גם באורכם. מחקרים מורים כי תוחלת החיים של מושתלי כליה ארוכה בכעשר שנים יותר מזו של מטופלי דיאליזה.

אחרי חודש, הניתוח נותר זיכרון רחוק לתורם.

סיכונים מזעריים

עד לפני כשנה, התפלגות השתלות הכליה המבוצעות בארץ נחלקה בין 40% מתורם חי ל-60% מתורם מת. אולם בשנה האחרונה, עקב סגירה כמעט מוחלטת של אפשרויות ההשתלה תמורת תשלום בחו"ל, וכן עקב ריבוי בני משפחה שתורמים כליה, ההתפלגות התהפכה.

ד"ר רחמימוב אומרת כי תרומת כליה היא הליך בטוח. "אדם יכול לחיות עד 120 עם כליה אחת. התורם החי הראשון בעולם תרם את כלייתו בשנת 1954 כשהיה בן 24, והוא נפטר בשנה שעברה בגיל 81. אני לא יודעת ממה הוא נפטר, אבל אחרי כל כך הרבה שנים זה כנראה כבר לא היה קשור לכליה". רחמימוב מסתמכת על מחקרים שכללו אלפי אנשים שתרמו, לאורך תקופה של עשרות שנים.
הרב בניהו קלימי, תורם כליה: "אמרתי לחברי הוועדה שכיהודי מאמין אני יודע שאם אדם צריך למות, הוא יכול למות גם דרך גידול במוח, חס וחלילה. אמרתי להם גם שכל אחד מחברי הוועדה הגיע למקום ברכב, וזה הרבה יותר מסוכן מלתרום כליה. כל אדם חי בעולם בסיכונים מסוימים"

ד"ר עזרא שהרבני, סגן מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון, שבה מבוצעות רוב ההשתלות בארץ, אומר כי אחוזי ההצלחה של ניתוחי ההשתלה גבוהים מאוד, ונעים בין 90 ל-95 אחוזים, "אם החולה במצב טוב ואם הכליה הגיעה מאדם שנמצא במצב טוב". הכליה המושתלת לא תמיד שורדת עד מאה ועשרים, אבל היא נותנת פרק זמן מכובד עד שהאדם חוזר שוב לדיאליזה או להשתלת כליה חוזרת. ד"ר רחמימוב מסבירה כי תוחלת החיים של הכליה בתרומה מן החי ארוכה בכחמש שנים בממוצע יותר מזו של תרומה מן המת. ההמתנה לתרומה מן המת בארץ אורכת בממוצע קרוב לחמש שנים. תרומה מן החי יכולה תיאורטית להיעשות מיד, ובפועל, בגלל הבדיקות הרפואיות והביורוקרטיה (שהתקצרה, עקב פעילות ציבורית ופרלמנטרית ביוזמת הרב הבר) אורכת כיום מספר חודשים מועט.

הרב הבר מסביר כי הסיכונים שעלולים להיות בתרומת כליה הם בשני מישורים, לטווח הקצר ולטווח הארוך. מחקרים בהם נבדקו אלפי תורמי כליה לאורך ארבעים שנה, העלו כי אין אחוזים גבוהים יותר של בעיות רפואיות אצל תורמים לעומת אלו שלא תרמו. רוב מחלות הכליה פוגעות בשתי הכליות גם יחד, כך שאין בעניין זה עדיפות לבעלי שתי כליות על פני מי שנותרה לו כליה אחת. המקרים היחידים בהם עלולה להיפגע כליה אחת בלבד ללא תקנה הם של גידול בכליה ספציפית או של פגיעה כתוצאה מטראומה, כמו למשל תאונת דרכים, אולם ברור שהסיכוי שבמקרה כזה דווקא הכליה תהיה זו שתיפגע הוא נמוך ביותר.

למרות זאת, החוק החדש המסדיר את העניין חשב גם על הבעיה הזו, ולפיו, מי שתרם את כלייתו ונזקק כיום להשתלה, קודם ברשימת ההמתנה לתרומה מן המת למי שלא תרם. מהבחינה הזו מצבו של תורם הכליה אפילו טוב יותר, שהרי אם היה בעל שתי כליות, היה מדורג במקום נמוך ברשימה.

במסגרת סיכונים לטווח הארוך, ייתכן מצב שבו אילו התורם ילקה באי ספיקת כליות מצבו יחמיר מהר יותר מאשר אילו היה בעל שתי כליות. אולם יש לזכור כי לפני התרומה התורם עובר בדיקות קפדניות, ואם נצפה בהן חשש ולו קל להתפתחות מחלת כליות עתידית - התרומה נפסלת. אגב, כל אדם בריא יכול לתרום כליה, בטווח הגילאים שבין 18 ל-70.

הסיכונים לטווח הקצר, אומר הרב הבר, קיימים אך הם מזעריים. המדובר הוא בין השאר בסיכון הכרוך בעשיית חתך בגוף. ד"ר שהרבני מספר כי מכיוון שבשנים האחרונות הניתוח נעשה בשיטה הלפרוסקופית הזעיר-פולשנית, התחלואה בניתוח הזה קטנה והתורם מתאושש מהר יותר, שהרי החתכים קטנים הרבה יותר.

כמו כן עלולה להיות רגישות לחומרי ההרדמה וכן סכנה של דימום. ד"ר שהרבני מציין בכנות כי קרה גם מקרה מוות של תורם כתוצאה מדימום, אולם הוא מדגיש כי זהו מקרה יחיד שזכור לו בעשרים וחמש שנותיו בתחום. כלל הסיכונים אינו עולה על רמה של אחד לכמה אלפים. על פי רוב, בתוך שבועיים התורמים שבים לתפקוד כמעט מלא, ולאחר חודש התרומה מהווה מבחינתם זיכרון רחוק.

 מעבר לחיי מכונה
הרב הבר: "כשמדברים על תרומת כליה זה נראה כמו משהו ששייך לשוק השחור, ושזה לא בטוח ובעייתי מבחינה הלכתית. אנו רוצים להחדיר למודעות שזהו מעשה אצילי, חוקי, מורם מעם, בטוח, מותר ומומלץ על פי ההלכה. סוף סוף, מדובר כאן על משהו שהמקבל לא יכול לקבל בדרך אחרת"

יצחק מירושלים היה בן חמישים ושבע כשהחל בטיפולי דיאליזה. הוא מגדיר את השינוי שחל בחייו כמעבר מחיים נורמליים לחיי מכונה. לדבריו, השעבוד למכונה לא מאפשר לזוז ימינה ושמאלה. "אתה לא יכול להיות פעיל בשום מסגרת, כל נסיעה לחופשה משפחתית מצריכה תיאום עם בית חולים באזור, והקדשת פרק זמן משמעותי לטיפולים תוך כדי החופשה".

לפני שחלה, עבד יצחק כמשווק תשמישי קדושה לחנויות. למרות שחולי דיאליזה מקבלים קצבה מביטוח לאומי כבעלי 100% נכות, הרי שבכל זאת השעבוד לדיאליזה פגע קשות בפרנסתו. "העבודה הזו מחייבת נשיאת משאות. הזמן הרב שיש להקדיש לדיאליזה גרם לי לאבד חלק מהלקוחות, כי נהייתי ספק לא אמין". יצחק, שהוא בעל משפחה גדולה, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, נאלץ להתחיל להזדקק לעזרתם של ארגוני חסד. "נכון שיש משפחה תומכת, אבל גם הם לא עתירי ממון". אולם למרות הכל, יצחק המשיך להאמין. "עוד לפני שהכרתי את הרב הבר ידעתי שאם הקב"ה הכניס אותי לשם הוא גם יוציא אותי, ואני אחכה בסבלנות. את זמן הטיפולים הייתי מעביר בלימוד או שומע הרצאות בערוץ 'הידברות', אבל מי שאין לו את התורה – יכול לצאת מדעתו. תוך כדי הטיפולים הוא מתחיל לשקוע בהרהורים על מר גורלו והוא נופל בייאוש".

מכיוון שתרומה מבן משפחה לא היתה אפשרית, פנה יצחק לרב הבר ש'שידך' בינו לבין התורם. לאחר ההשתלה קיבל יצחק חיים חדשים. "הודו לה' כי טוב, אני לוקח תרופות נגד דחייה, ובא לביקורת אצל הרופא אחת לכמה זמן, ומלבד זה הכל בסדר".

ויש גם מי שביצע השתלה עוד לפני שנזקק לדיאליזה. עודד הכיר את התורמת שלו, אם לתשעה מבית שמש, דרך ארגונים יהודיים בארה"ב. את הייסורים שלפני ההשתלה הוא זכה שלא לחוות, אבל את ייסורי הביורוקרטיה הוא חווה היטב, והוא מספר על טרטורים רבים שחווים המועמד להשתלה והתורם הנדיב. כשנה חלפה מאז ההשתלה של עודד, והוא החליט לממן את הוצאתה לאור של חוברת הסברה לעידוד תרומת הכליה, אחת שכבר קיימת לציבור החרדי ואחת מתוכננת לציבור הדתי-לאומי.

הרב בניהו קלימי היה אברך בני ברקי כשהחליט לתרום את כלייתו למישהו שלא הכיר. הרעיון הגיע אליו כתוצאה מעיון בספרות התורנית ומשיעורי תורה ששמע בעניין. "לכל אחד זה יושב במוח באיזושהי פינה", הוא אומר, "התקרבתי לכך כשבאחד מכוללי הערב שלמדתי בהם, אשתו של ראש הכולל עברה השתלה. אז התחלתי להימשך לעניין בצורה חזקה יותר".

לאחר חצי שנה בה 'טפטף' הרב קלימי לאשתו חומר בעניין, וכשהשתכנעה שמדובר בהליך לא מזיק, היא נתנה את ברכתה. הרב קלימי התייעץ עם הרב שטיינמן ועם הרב יעקב אידלשטיין (רבה של רמת השרון ורב השכונה שלו בבני ברק) שעודדו מאוד. הם ביקשו עבורו ברכה אצל הרב עובדיה יוסף, שהוסיף מילות עידוד רבות, ושמו הוכנס לברכה גם אצל הרב אלישיב, הידוע גם הוא כמי שתומך מאוד בתרומת כליה.

הרב קלימי 'שודך' על ידי הרב הבר לנער תלמיד ישיבה, ואז החל תהליך הבדיקות הרפואיות והחקירות. "מאוד מאבטחים את התורם, שלא יהיה אפילו חשש קל של סיכון, על כל בעיה קטנה שואלים מומחים". הרב קלימי דווקא לא מספר על טרטורים בבדיקות הרפואיות מלבד בוועדה, שם "יש כאלה שמנסים להכשיל. מי שאין לו רצון חזק לדבר הזה, יש לו הרבה מקום להתייאש".
ד"ר רותי רחמימוב: "אדם יכול לחיות עד 120 עם כליה אחת. התורם החי הראשון בעולם תרם את כלייתו בשנת 1954 כשהיה בן 24, והוא נפטר בשנה שעברה בגיל 81. אני לא יודעת ממה הוא נפטר, אבל אחרי כל כך הרבה שנים זה כנראה כבר לא היה קשור לכליה"

אחרי הוועדה נקבע לרב קלימי תור לבדיקה בבית החולים. "מלווים את התורם הרבה, כדי שירגיש בנוח. כל הזמן אמרו לי שגם בשנייה האחרונה לפני ההשתלה אני עדיין יכול להתחרט, ולמושתל לא יגידו שזה בגללי". ההליך כאמור לוקח זמן. במקרה של הרב קלימי עברה חצי שנה מהבדיקה הראשונית ועד הניתוח, אולם "זה יכול לקחת גם שנה, וזה בלי עיכובים מיוחדים".

במוצאי שבת הרב קלימי התאשפז, ולמחרת בבוקר בוצע הניתוח להוצאת הכליה, שארך ארבע שעות תחת הרדמה מלאה. "התעוררתי בהרגשה מאוד עילאית, הרגשתי כמו שיכור. אצלי לא היו שום תופעות לוואי להרדמה, אבל זה מאוד אינדיבידואלי, כי מישהו אחר סיפר לי שדווקא לו הלילה הראשון היה מאוד קשה. אולם גם הוא החלים מהר מאוד וכבר למחרת הלך לבית הכנסת". מקום החתך כואב למשך תקופה מסוימת. "בשבוע הראשון הגוף מאוד חלש, הייתי צריך להתקלח בישיבה והתנועה מאוד מוגבלת. כבר ביום חמישי בערב התחלתי לצאת לתפילות במניין, אך התפללתי בישיבה. בשבוע השני והשלישי עוד נזקקתי למנוחה רבה. בשבוע השלישי הגיע אלי החברותא ובשבוע הרביעי כבר יצאתי לכולל. אחרי חודש כבר הרגשתי כאחד האדם". בכל תקופת ההחלמה הוא לא לקח כלל משככי כאבים, מלבד מעט ממה שהוצע לו בבית החולים.

בוועדה הוא נשאל כיצד הוא, אב לשישה ילדים, מכניס את עצמו לסיפור הזה. "אמרתי להם שכיהודי מאמין אני יודע שאם אדם צריך למות, הוא יכול למות גם דרך גידול במוח, חס וחלילה. אמרתי להם גם שכל אחד מחברי הוועדה הגיע למקום ברכב, וזה הרבה יותר מסוכן מלתרום כליה. כל אדם חי בעולם בסיכונים מסוימים". אחרי התרומה ראה הרב קלימי הרבה ברכות ברוחניות ובגשמיות, כשבין השאר הוא מונה לראש כולל ברעננה. אבל העיקר כנראה היא התחושה. "זה סיפוק עילאי, אי אפשר לתאר את גודל הסיפוק".

הסיפוק הזה הוא כנראה גם מה שמניע את הרב הבר והמתנדבים בארגונו. כששמעתי על 'מתנת חיים', התעניינתי קודם כל בתחום הכספי, והסתבר שפגעתי באחת הנקודות שהארגון מצטיין בהן. מלבד מזכירה שהחלה לאחרונה לעבוד בחמישית משרה, שגם השכר שלה מגיע מתרומות (לא של מושתלים, שמהם הרב הבר אינו מוכן לקבל אגורה), איש בארגון אינו מקבל תשלום על עבודתו.

אם כך, ממה הוא עצמו חי? "אני ר"מ בישיבה גדולה, אשתי עובדת, ועשירים אנחנו לא רוצים להיות". כמה טבעי לשמוע ממנו בתשובה לשאלה למה לאדם יש שתי כליות: "אחת בשבילו ואחת כדי שיוכל לתרום לחברו".

yoelyya@gmail.com

 

בוקסה: הרב פרופ' אברהם שטינברג: "ההלכה תומכת במתן תגמול לתורמי איברים"

הרב פרופ' אברהם שטינברג הוא רופא בכיר במרכז הרפואי שערי צדק ומבכירי העוסקים בצומת הלכה-רפואה-אתיקה. הוא אומר כי בנושא זה ישנם שני כללים הלכתיים רלוונטיים –'לא תעמוד על דם רעך', ו'אסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה'. בפוסקים ישנו דיון מה הדין כשהאדם אמור להכניס עצמו לספק סכנה בשביל להציל את חברו. ברור שרמה מועטת של סכנה אינה פוטרת מהחיוב של 'לא תעמוד על דם רעך', שהרי הדוגמאות לחיוב בגמרא הן של הצלה מטביעה או חיה רעה, שגם מי שמאומן בכך יש לו חשש קל של סכנה.

לגבי תרומת כליה מן החי, מכיוון שבסופו של דבר הסיכון לתורם הוא נמוך מאוד, הרי שדעת רוב הפוסקים, ובהם הרש"ז אויערבך, ה'מנחת יצחק' ואחרים, היא שאמנם אין חיוב לתרום, אבל זו ודאי מידת חסידות ומצווה גדולה. לדעת הרב עובדיה יוסף יש בכך אפילו חיוב, אם כי בדיני סכנות ישנו כלל לפיו השאלה היא לא כל כך הסיכון הסטטיסטי אלא מה בני אדם רגילים לעשות. "חציית כביש, לדוגמה, מסוכנת עשרות מונים מתרומת כליה". רק ה'ציץ אליעזר' סובר שהדבר אסור, והוא, אגב, אוסר גם תרומת דם, ולדעתו אין חובה לאדם לפגוע בעצמו כדי להציל את זולתו.

 

ביניים: "דרישה מוסרית שרק מזיקה"

אחד הנושאים המרכזיים שנדונו בתחום האתיקה של ההשתלות הוא שאלת מתן התגמול על תרומת איברים. "העולם המערבי, לדעתי במידה רבה של צביעות, דורש שתרומה של איבר מן הגוף תהיה אלטרואיסטית לגמרי, אם כי לאחרונה מורגש שינוי בטרנד האתי. יש כאלה שטוענים שנתינת איברים תמורת תשלום היא צורה של עבדות. אני לא רואה בזה שום היגיון. לומר שאדם עושה מעשה טוב ולכן אמור לעשות אותו בחינם – זו טענה לא מקובלת בחברה המערבית. אני רופא, שמקווה שמדי פעם אני מציל חיים, אבל אני מקבל שכר על עבודתי, וכך גם שוטר, כבאי, וכל בעל מקצוע אחר שמציל חיים. יותר מזה, במערכת של תרומת איברים כולם מתוגמלים: הצוות הרפואי, בית החולים, המרכז הלאומי להשתלות ובוודאי המושתל, שמקבל כליה חדשה. היחיד שאסור לו לקבל שום תגמול זה התורם, וזה לא רציני. מעשה טוב נשאר טוב גם אם הוא מתוגמל".

טענה נוספת שמעלים מתנגדי התגמול היא חוסר השוויון, כיוון שאם יהיה תגמול לתרומה, הדבר יהווה תמריץ לעניים בלבד והעשירים לא יתרמו כלל. "אבל בעצם נתינת התגמול תתרום לשוויון, כי העני יהיה פחות עני", אומר פרופ' שטינברג, "ומצד שני, גם אם לא ניתן תגמול – חוסר השוויון לא יתבטל בגלל זה".

פרופ' שטינברג מסכים שאם אכן יוצעו סכומי עתק יכולה להיות כאן בעיה מוסרית. לכן הוא מציע מתן סכומים סבירים, שישאירו שיקול דעת רציונלי בידי התורם. "סוף סוף אנו לא אוסרים על אדם עני לעבוד בעבודה מסוכנת כדי להתפרנס, ואנו מאפשרים לו לנקות חלונות באחת הקומות הגבוהות של האמפייר סטייט בילדינג, למרות הסכנה שבדבר".

בנוסף, הוא מציע שהתגמול לא יהיה בדרך של מסחר, מהמושתל לתורם, אלא שתהיה קרן ממלכתית שתיתן את התגמול, כאשר הכליה הנתרמת תעבור למושתל על פי קריטריונים שייקבעו על ידי המרכז הלאומי להשתלות. מסתבר שהדבר גם כדאי כלכלית למדינה. גורמים המעורים בעולם ההשתלות טוענים כי עלות האחזקה הממוצעת של חולי דיאליזה היא עשרה מיליון שקלים, ולכן מתן תגמול של מאה אלף שקלים לתורם משתלם יותר. פרופ' שטינברג טוען עוד כי הדרישה המוסרית לאי מתן תגמול גורמת לכך שחולי כליה שזמנם דוחק, נוסעים למדינות העולם השלישי ושם קונים כליות. את התמורה פעמים רבות המוכר מבזבז מהר מאוד וכך נשאר בלי כליה ובלי כסף. "אתה מתעקש על היופי של האלטרואיזם אבל מזיק לבני אדם". ויש גם מקרים מצחיקים. בארה"ב, שם מאפשרים תרומה של קרוב משפחה ללא בדיקה, כבר נצפה גוי מובהק מבלרוס שתרם כליה כ'קרוב משפחה' של חסיד יהודי...

 

ביניים: פיצוי כן, תמורה לא

מבחינה הלכתית, מסביר פרופ' שטינברג, כמעט כל הפוסקים שהוא מכיר מתירים מתן תגמול עבור תרומת איברים. למרות שקיום מצוות אמור להיות בחינם, הרי שהתירו משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' – "אם רבנים, רופאים ואנשי צבא לא יקבלו שכר, האדם יאמר: למה שאהיה ראש ישיבה? אלך להיות נגר, וכך עם ישראל יפסיד. גם בתרומת כליה הדין כן, שהרי ישנה רשימת המתנה ארוכה, וחלק מהממתינים מתים בגלל שאין מספיק כליות".

פרופ' שטינברג טוען כי ישנה בעיה נוספת בתחום זה, והיא שהמרכז הלאומי להשתלות אינו רואה את הרבגוניות שבחברה הישראלית. הוא נתקל בכך, לדבריו, בהתעקשותם נגד כרטיס תרומת האיברים לשומרי מצוות 'בלבבי', שהוא מיוזמיו, וגם כאן. הוא מספר על קבוצה של חסידים שרצו לתרום את כלייתם, אך ביקשו שהדבר ייעשה בצורה שמתאימה לאורח חייהם, במרפאה בה אין נשים לא צנועות, "אבל המרכז מתנגד לכל גוף שמנסה לעשות משהו בדרך אחרת".

בעקבות פעילות פרלמנטרית שהרב הבר היה שותף לה, של הח"כים הרב אברהם רביץ ז"ל (מושתל כליה בעצמו בתרומת בנו) וייבדל לחיים פרופ' אריה אלדד, נקבע כיום בחוק פיצוי כספי לתורם (הניתן על ידי משרד הבריאות) על אובדן ימי עבודה, הוצאות נסיעה, נופש להבראה וביטוחים שונים בסכומים הנעים בין 10,000 ל-20,000 שקלים, כשהחוק אוסר במפורש קבלת תמורה כלשהי מהנתרם.

 

 

בוקסה: תגובת המרכז הארצי להשתלות:

ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הארצי להשתלות, מסבירה כי תחת אחריותה מגיע התורם לשתי פגישות בלבד. האחת נעשית עם פסיכולוג קליני במכון פסיכו-דיאגנוסטי חיצוני, על מנת להבטיח את האובייקטיביות של הבדיקה. פגישה שנייה נעשית במרכז עצמו, מול ועדה שבראשה עומד רופא, וחברים בה גם משפטן, עובד סוציאלי ונציג ציבור. המרכז להשתלות אחראי רק על הצד הלוגיסטי ואינו מביע את דעתו, אפילו אם התבקש על ידי חברי הוועדה לעשות כן. מטרת הפגישות היא לדאוג לכשירותו הנפשית של התורם, לוודא שיש לו תמיכה ושנתן את הסכמתו מדעת. אשכנזי מספרת על מקרים בהם תורמים שיקרו לוועדה, ולעומתם על תורמים אלטרואיסטיים שעוררו את התפעלות חברי הוועדה. לדבריה, הדגשת יכולתו של התורם לחזור בו עד הרגע האחרון מעוגנת בחוק, ונעשתה עוד לפני שנחקק.

לדבריה, החוק מחייב מתן תשובה סופית אחרי שתי הפגישות הללו בתוך שישים יום, אולם היא משתדלת לתת את התשובה כעבור מחצית מהזמן הזה. הטרטורים שעליהם מספרים המרואיינים בכתבה מוכרים לה, אך הם אינם קשורים לעבודת המרכז אלא למה שנעשה לפני שהתיק מגיע למרכז. הגורם לכך הוא הסכמים שונים בין הקופות, בתי החולים והמרפאות, או עקב נסיבות מקצועיות המחייבות המתנה או פגישה נוספת עם הפסיכולוג. יצוין כי נהלים אלו אמורים רק כלפי תורם שאינו בן משפחה, בעוד שלבן משפחה (עד לרמת בן דוד מדרגה ראשונה) קובע החוק נהלים אחרים.

בעניין הסיפור על קבוצת החסידים שרצו לתרום, אומרת אשכנזי כי הסיפור כלל אינו מוכר לה, ולא נעשה תחת אחריותה. לדבריה, היא גם מתקשה להאמין שבתי החולים יסרבו לבוא לקראת התורמים בעניין זה, לאור החסרים הגדולים בכליות להשתלה.