בשבע 486: מלחמת אחים נצחית

שנאת השמאל לאנשי מגרון ועקורי גוש קטיף, לעומת התגייסותם למען היישוב הבדואי ערקב, מעוררת הרהורים עגומים משלהי ימי בית שני

אמנון שפירא , כ"ח באדר תשע"ב

לאחרונה סיימתי מחקר מקיף על משנת הרב משה אביגדור עמיאל (1946-1883): תלמיד חכם עצום שעלה ארצה ב-1936, לאחר שזכה להיבחר לרב הראשי של תל אביב. חריף ובקי בתלמוד ובמחשבה, וממנהיגי 'המזרחי' הבולטים.

להפתעתי, מפתח הרב עמיאל באריכות את הנימוקים מדוע היהודים, שהצליחו לשרוד אלפיים שנה את הגלות, לא הצליחו להתקיים בארצם שלהם. הוא מונה כמה תכונות אופי, שכל אחת מהן כשלעצמה היא חיובית, אבל ההפרזה שבה אימצו אותן הישראלים גרמו לאובדנה של המדינה: ערכי השוויון, החירות, הדמוקרטיה, האינדיווידואליזם ועוד. כולן תכונות טובות ונאות, אבל הקיצוניות שבה אימצו אותן היהודים ריסקה את מדינתם. והנה, בחזות קשה, כמעין אישור נבואי לדבריו, מתפרצות לעינינו מגרון וערקב.

סיפור מגרון ייזכר בתולדות ישראל כ'הסתר פנים' מטריד של מערכת המשפט הישראלית. מגרון שייכת ליהודים, ואין 'נפקד' אחד בעולם שטוען לבעלות עליה. וכשאנשי מגרון עלו על הקרקע הם עשו זאת ברשות, ובדין, ובברכת המדינה; אבל בית המשפט של היהודים במדינתם העצמאית קיבל ללא הרהור את מלשינות 'שלום עכשיו', וציווה על ריסוק היישוב והחרבתו. איני יכול להעלות בדעתי עוד מדינה מתוקנת בעולם שהייתה נוהגת כך במקומנו.

טרם התאוששתי מעוולת מגרון ובאה זוועת ערקב, יישוב בדואי שהוקם תוך גזילה מתריסה של אדמות הנגב (ותודה לקלמן ליבסקינד מ'מעריב', על הצגת הסיפור לפרטיו). כאשר בית המשפט קבע נחרצות כי מעשי הבדואים הם גניבה, וכי עליהם להתפנות ולפצות כספית את המדינה, והקק"ל אף שלחה את השופלים שלה להכשרת אדמות הנגב לנטיעה, באה תשועה לגנבים ממקור לא אכזב: מודעה ב'הארץ', עם חתימות אנשי השלום הידועים, שהמרידה נגד החוק והמשפט ותמכה בשוד ובשודדים. כצפוי, המודעה עצרה את השופלים והם עומדים כעת דוממים. ערקב היא תמונת ראי הפוכה של מגרון: מעשה צודק של היהודים (מגרון) הוא ממילא, לדעת הבג"ץ, מעשה נבלה; אך מעשה נבלה של ערבים (ערקב) הוא ממילא, לדעת 'הארץ', מעשה צדקה! לראות ולא להאמין, כאילו הרב עמיאל בכבודו קם מקברו ומקשה עלינו בעצב: והרי הזהרתיכם! מדינה עצמאית רציתם?

ולא סיפרתי כאן את הידוע, אלא כרקע לסיפור הבא, המלמד שהמציאות גרועה מהדמיון. והוא הראיון שנתן לעיתון זה לאחרונה הרב ד"ר דני טרופר. שמחתי מאוד ש'בשבע' מעניק ראיון, ועוד מפרגן, לאדם שנמצא במחלוקת פוליטית איתו. וזו הוכחה משמחת, שעם כל חילוקי הדעות בציונות הדתית, עדיין נשמרת אצלנו תרבות בית המדרש (מה שנעלם לחלוטין, למרבה הצער, מהציבור ה'חרדי'). הרב טרופר, רודף שלום בלתי נלאה, שלא תמך בגירוש מגוש קטיף, העלה אז רעיון, ש"יום אחרי ט' באב, בשעה חמש אחר הצהריים, כל המדינה תצא מהבית לאות הזדהות עם אלה שצריכים לצאת מהבית". טרופר הגיע עם הצעה זו אל ג'נט אביעד, יו"ר 'שלום עכשיו', ואמר לה: "ניצחת מבחינתך, וזה הרגע להראות אמפתיה". אבל האישה הרעה (במובן הרע של הרוע) - סירבה. וזה "הוציא מדעתו" את הרב טרופר.

את הרוע הזה לא חזה הרב עמיאל. הוא גם לא שיער ששנתיים לאחר פטירתו תגיע לחוף עירו האונייה אלטלנה (שסיפורה מורכב, ואיני מנקה משגיאות קשות גם את האצ"ל), ולאחר שהועלתה באש קפצו ממנה למים עשרות ניצולים, ובעודם מפרפרים בין הגלים, החיילים שניצבו ממול ירו בהם למוות, בכוונה (מעשה אסור על פי החוק הבינ"ל, אפילו במלחמה). עשרה ניצולי אושוויץ ששרדו את השואה נרצחו בבולמוס של שנאה, מטרים אחדים ממולדתם אשר לה ייחלו להגיע, ולא זכו. השנאה המשותפת, בין היורים על ניצולי אלטלנה ובין יו"ר 'שלום עכשיו' של עכשיו, משאירה אותי כואב. כנער תל אביבי ראיתי אז את אלטלנה מקרוב, אבל בחלוף יותר משני דורות קיוויתי שככל שנמשך הוויכוח הפוליטי בין היהודים, תיפסק השנאה ביניהם. עד שבאה ג'נט אביעד ולימדה ששנאת האחים היא מימד קבוע, שאינו דועך.

לשורת הספיקות שהעלה הרב עמיאל לגבי סיכויי ההישרדות של מדינה יהודית נוסף מימד חמור מכולם: מלחמת אחים; היא שהחריבה את הבית השני, והיא איום גם על השלישי. איום זה אינו של 'נערי הגבעות': הם רק העונש; החטא, וגם האיום, הוא של ג'נט.