בשבע 486: כמות אינה צדיקות

"לרצונכם תזבחוהו" - אהבת התורה וכוונת הלב חשובים לא פחות מקיום המצוות

הרב זאב קרוב , כ"ח באדר תשע"ב

יש שחשים בלבול ומבוכה ביחס לדגשים בעבודת ה' ובקיום המצוות. מצד אחד, רבים מתרכזים בעבודת ה' בקיום ובעשייה - יש לקיים את המצוות ולהקפיד קלה כבחמורה. במשך שנות הגלות התחזקה נטייה זו והודגש הקיום והעשייה כמרכז עבודת ה'. מאידך, רבים הפסוקים ומאמרי חז"ל המעידים על המקום המרכזי של הרצון והלב בעבודת ה'. הקב"ה זועק נגד הקרבת קרבנות ושמירת שבת ומועד. הוא מודיע שאין הוא חפץ בהם בשעה שלב ישראל לא עם ה' (ישעיה א ושם ברד"ק יא). כך אמרו חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון דעתו לשמיים" (משנה סוף מנחות). וכפי שנראה חכמים באו להשוות את מי שמרבה עם מי שממעיט.

גם בתחילת הציווי על הקורבנות מודגש ביותר מקום האדם ורצונו כבסיס להקרבה המעשית של הקורבן. "אדם כי יקריב מכם", כביכול האדם מקריב את עצמו. ואחר כך נאמר: "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". ואמרו חכמים: "לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם" (מנחות קי). כלומר, לא ההבאה הטכנית היא עיקר המבוקש בקורבן, כי אם השינוי המתחולל בלב האדם.

לפני עשרות שנים הרב קוק זצ"ל הזדעזע לשמע הדעה כאילו "היהדות מודדת את נאמנות היהודי לדתו, לא על פי רעיוניו ומחשבותיו, כי אם על פי מעשיו אם מקיים הוא את המצוות והחוקים אשר שמה התורה לחובה על עם ישראל או לא". והרב זצ"ל הגיב: "איך ייתכן הדבר שאנחנו נעמיד את מצב האומה על פי יסוד רפוי כזה, שהוא מוכחש מכל ההכרה הפנימית שלנו ומכל המסורת והאמונה כולה. ישראל הוא גוי צדיק שומר אמונים, ואבינו הראשון נשתבח באמונתו 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', ואין קץ לשבח וקילוס של תכונת האמונה המפוזרים בספרי קודשנו, וזהו דבר פשוט ומבואר לכל 'דרחמנא ליבא בעי'. ועתה, לעת הבנין היסודי של האומה, נבוא אנחנו ונעמיד יסוד מטעה כזה שדי לנו במצוות אובטומטיות, שיעשו מטעם קונסטיטוציה או 'מקבעת' לאומית, לא בתור דבר ה' ותורתו, אלא בתור מצוות אנשים מלומדה, היתכן להיות כדבר הזה?" (מאמרי ראי"ה).

הגלות הכריחה את עם ישראל להשקיע במעשים. לא היינו פנויים לעבודת הלב ולא היינו ראויים לכך. 'מצוות אנשים מלומדה' היתה דרך היסוד בעבודת ה'. אך חזרנו לארצנו ואנו צריכים לחזור לבריאות בעבודת ה'. לצערנו, יש המבקשים להמשיך ואולי אף להעצים את דרך עבודת ה' המעשית. מבחינתם הצדיק נמדד בכמות ולא באיכות. לא כוונות לעבודת ה' אלא מעשים בלבד. מי שצועק יותר הוא הלמדן, ומי שמתנדנד בתפילה הוא המתפלל.

 אבל מה שהתאים לגלות לא מתאים בימינו.

בתפישת עולם כזו ברור שהמחמיר יותר הוא הנחשב כצדיק יותר. ממילא חייבים לחפש עוד ועוד חומרות ומעשים קיצוניים בכדי להיות 'צדיק' גדול יותר ולהרגיש עובד ה'.

ההתעקשות לאחוז בדרך זו מביאה עלינו עיוותים וחוסר הארה בעבודת ה'. "אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות... הוא מפני שנזנח האור האלקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראסטע פרומקיט' (=חרדות פשוטה), כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף ללא נשמה" (אגרות ראיה קלב).

ברור שהיהדות אינה דת של אמונה בלב בלבד, אך היא אינה דת המעידה את דרכה על חיובים מעשיים בלבד. עיקר חיינו באמונת הלב והיא פורצת ומנהלת את חיינו המעשיים. למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע"? ללמדנו שקודם יקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות.

הגיע הזמן לשינוי סדרי החיים. הגיע הזמן להעמיד במרכז החינוך ועבודת ה' את בניין הרצון והלב ומתוכו את המעשים. הגיע הזמן להפסיק את ההתלהבות מחד, ואת ההתבהלות מאידך, מהמראה חיצוני ומהמעשים הנראים כלפי חוץ.

עלינו לבחון כמה זמן בחינוך ילדינו אנו משקיעים בהכוונה המעשית בלבד וכמה זמן אנו מקדישים לבניין הרצון ולעבודת ה' מתוך הזדהות והפנמה. נפסיק לגדל קופים שעושים מעשים כאלה ואחרים ונפסיק להיות רובוטים. עלינו להצמיח יותר עובדי ה' באמת ואוהבי תורה באמת. לא אהבת לימוד התורה כי אם אהבת התורה ומתוכה לימוד התורה. "לרצונכם תזבחוהו" נאמר, ולא תזבחוהו לרצונכם. הרצון הוא מקור המצוות ועבודת ה'. מתוך הרצון יש משמעות וערך לכל המעשים והמצוות.