בשבע 486: מותה של תעלומה

מפעיל תנורי הגזים ורוצח אכזרי בטרבלינקה, שומר פשוט במחנה סוביבור, או אדם תמים שנטוותה נגדו עלילת דם?

הלל גרשוני , כ"ח באדר תשע"ב

זקן ושבע רוגז מת ג'ון איוואן דמיאניוק. כמעט שלושים שנה היטלטל דמיאניוק בין ערכאות המשפט השונות בארצות הברית, בישראל ובגרמניה, עלה לגרדום וניצל ממנו, גורש מארצות הברית לישראל וממנה, ושוב גורש לגרמניה ונשפט שם, ובמותו הותיר אחריו יותר שאלות מאשר תשובות.

מי היה אותו אוקראיני? האם הוא 'איוואן גרוזני', איוואן האיום, מפעיל תנור הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, שהיה ידוע באכזריותו הרבה? האם היה רק ואכמן, שומר פשוט במחנה ההשמדה סוביבור? ושמא מדובר בכלל בשבוי מלחמה תמים, קרבן של הנסיבות שנכפו עליו, שלא חטא ולא פשע, וסבל רק משום ששימש סמל עבור דור שביקש להחיות את זיכרון השואה?

הנוער מגלה את הזוועה

פרשת חייו הסבוכה של דמיאניוק ידועה באשר לרוב שנות חייו; רק חלקו בשנים הקריטיות של אימי השואה עדיין שנוי במחלוקת. איוואן דמיאניוק נולד בשנת תר"פ במחוז ויניצה שבאוקראינה. בשנת ת"ש גויס לצבא האדום, ובשנת תש"ב נשבה על ידי הנאצים, יחד עם עוד אלפי חיילים
אפרים זורוף: "זו פעם ראשונה שפושע נאצי הורשע ללא קשר לקרבן מסוים ולמעשה מסוים. על סמך פסק הדין הזה שניתן לדמיאניוק בגרמניה, כל מי ששירת במחנה מוות טהור או באיינזצגרופן, אפשר להעמיד אותו לדין בגרמניה ולהיות בטוחים בהרשעה. עכשיו אנחנו מחפשים כאלה"
רוסים. "הנאצים הציעו לשבויים אפשרות של התנדבות לס"ס, במקום להמשיך להיות עצור בתנאים קשים ביותר במחנה שבויים", מספר מנכ"ל מרכז ויזנטל, חוקר השואה ד"ר אפרים זורוף, המכונה 'צייד הנאצים האחרון'. "הרבה אנשים עטו על המציאה הזו, וחלק מהם נשלחו למחנה טרווניקי. זה היה מחנה אימונים של הס"ס, שבו הוכשרו האנשים לשירות בעיקר בשלושה מחנות של 'מבצע ריינהרד' לחיסול מחנות פולין: טרבלינקה, בלזץ וסוביבור".

בארכיונים הסובייטיים נמצאה תעודתו של דמיאניוק ממחנה טרווניקי, כולל תמונה ופרטי זיהוי שלו, ושם גם נכתב היעד שאליו נשלח: סוביבור. האם אכן היה שם, והאם היה רק שם - שאלות אלו עמדו במוקד הדיונים המשפטיים בהמשך חייו.

לאחר השואה נישא דמיאניוק לאישה אוקראינית והיגר לארצות הברית, שם חי במנוחה בקליוולנד שבאוהיו, יחד עם משפחתו. בשנת תשל"ה התעורר משרד המשפטים האמריקאי לאפשרות שמדובר בעצם במשתף פעולה עם הנאצים. לבקשת האמריקאים נשלחה התעודה מברית המועצות, וזו אומתה על ידי מומחים, והוחל בהליכים של שלילת אזרחותו, על בסיס הטענה שדמיאניוק שיקר בבקשת ההגירה שלו בכך שלא הזכיר את עברו במחנות ההשמדה.

ואז חלה תפנית מפתיעה: בעת מסדר זיהוי שנערך בישראל על ידי ניצולי שואה לתמונותיו של פושע נאצי אחר, הצביעו הללו על תמונתו של דמיאניוק וזיהו אותו כ'איוואן האיום' מטרבלינקה. איוואן זה, אחד משני מפעילי תנור הגזים שבו מצאו את מותם כתשע מאות אלף יהודים, היה ידוע באכזריותו הרבה. כך לדוגמה העיד אחד העדים במשפט שנערך לדמיאניוק לאחר מכן, פנחס אפשטיין: "איוואן הופיע מתוך החדר והיה מכה בנו מכות רצח עם הצינור. לפעמים היה מופיע עם חרב, לפעמים היה מופיע עם כידון והיה מפצח גולגלות. היה חותך אוזניים, היה מתעלל באסירים. זה דבר לא יאומן. הוא היה עומד ליד הגוויות ומסתכל על הגוויות".

לאחר שכמה וכמה עדים הצביעו באופן בלתי תלוי על דמיאניוק כעל איוואן האיום, ביקשה ישראל את הסגרתו. בשנת תשמ"ו, לאחר הליכים ארוכים של שלילת אזרחותו האמריקאית ודחיית ערעוריו, הוסגר דמיאניוק לישראל והועמד לדין במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. משפטו של דמיאניוק, שנמשך כשנה, עורר הד תקשורתי עצום, ונפרשה בו היריעה הרחבה של מעשיהם של הנאצים במחנות ההשמדה בפולין. "העדויות על מחנה ההשמדה טרבלינקה העלו את זוועות חורבן בית ישראל על לב כולם", כתב השופט בדימוס צבי טל, אחד מחברי ההרכב, בספרו האוטוביוגרפי 'עד בוא השמש'. "גם הנוער, אשר לא ידע את השואה, בא, שמע, ראה וידע".

בסופו של המשפט קבעו שלושת השופטים - צבי טל, דליה דורנר ואב בית הדין שופט בית המשפט העליון דב לוין - כי ג'ון דמיאניוק הוא הוא 'איוואן האיום' מטרבלינקה, מצאו אותו אשם ברציחתם של 900 אלף יהודים, וגזרו עליו גזר דין מוות.

פרקליטו, עו"ד יורם שפטל, הגיש ערעור על פסק הדין, והדיון בו נדחה פעם אחר פעם מסיבות שונות - אחת מהן היתה כאשר אדם זועם שפך חומצה על פניו של שפטל ופצע אותו קשות בעיניו. התייצבותו של שפטל להגן על מי שנתפש בציבור כפושע נאצי מהסוג המפלצתי ביותר, אכן עוררה זעם רב. בהקשר זה כותב השופט טל: "כמה מעוותת גישה זו, המניחה מראש שהנאשם אשם, ואינה מבינה שאין צדק בלי הגנה ראויה, וככל שתכבד האשמה כן הנאשם צריך הגנה טובה יותר. הציבור חייב לבקש מחילה מעורך הדין שפטל ולהכיר לו טובה על התפקיד כפוי הטובה שנטל על עצמו".

כולם ידעו שהוא לא איוואן האיום". איוואן דמיאניוק

ספק סביר - ומפתיע

הדיון בערעור נדחה ונדחה, ובינתיים התמוטטה ברית המועצות, והתביעה וההגנה יצאו לחפש ראיות חדשות בארכיוני הקג"ב. כך התברר כי במשפט אחר שבו העידו כ-80 ואכמנים, שומרי מחנה, תיאורו של איוואן האיום היה שונה מזה של דמיאניוק, וגם שמו היה שונה - לא איוואן דמיאניוק אלא איוואן מרצ'נקו.

עורך הדין שפטל מצטט את אחת העדויות, של 'שותפו' של איוואן האיום בהפעלת תנור הגזים בטרבלינקה, אדם בשם ניקולאי שלייב, שהוצא להורג על ידי הסובייטים בשנת תשי"ב, וטרם מותו מסר 11 הודאות. וכך אומרת אחת מהן: "איוואן מרצ'נקו, אינני יודע את שם אביו, שנת לידתו 1911, יליד מחוז דנייפופטרובסק, אינו חבר מפלגה, נשוי, מבין ילדיו בן אחד באותה עת (1943) היה בן 9, גויס לצבא האדום בתחילת מלחמת המולדת. שירת בצבא כטוראי. תיאורו: גבוה, שער שחור, עיניים חומות, פנים רזות, אף גדול דק וישר, על הלחי צלקת אלכסונית לא בולטת, מבנה גופו מוצק, כתפיים מאונכות, הליכה תמירה. נפגשתי איתו לראשונה בספטמבר 1942 ועבדתי יחד עימו במשך שנה שלמה כמפעיל המנוע שהיה מוציא גז נפלט והיה מועבר לתאי הגזים, שם הומתו האנשים שהוכנסו לשמה".

מה שעולה מתוך ההודאה הזו, אומר שפטל, הוא שבאופן ברור איוואן האיום אינו דמיאניוק: "איוואן מרצ'נקו נולד במחוז דנייפופטרובסק, ואילו דמיאניוק נולד במחוז ויניצה, במרחק 500 ק"מ משם. מרצ'נקו נולד ב-1911, ואילו דמיאניוק נולד ב-1920. מרצ'נקו נפל בשבי הגרמנים ב-1941, דמיאניוק ב-1942. מרצ'נקו היה נשוי ואב לשלושה ילדים, אחד היה בן 9, דמיאניוק היה באותן שנים רווק בן 22, ללא ילדים כמובן. מרצ'נקו היה בעל צלקת אלכסונית על לחיו, לדמיאניוק לא היתה כל צלקת על פניו. כל זאת בנוסף לשוני תהומי בתווי הפנים ובצורה, ובית המשפט קבע מפורשות שאין שום דמיון פיזי בין דמיאניוק לאיוואן מרצ'נקו, הוא איוואן האיום".

וכך, בערעור לבית המשפט העליון קבעו השופטים בשנת תשנ"ג כי נוצר 'ספק סביר' באשר לשאלה האם אכן דמיאניוק הוא איוואן האיום, ביטלו את עונש המוות שנגזר עליו, והורו על גירושו מן הארץ.

פסק הדין התקבל בתדהמה, בעיקר משום שבית המשפט העליון קבע כי אמנם ספק אם דמיאניוק הוא איוואן האיום, אך אגב אורחא הגדיר אותו במפורש כוואכמן במחנה ההשמדה סוביבור. מדוע זה נמנע בית המשפט העליון מלדון אותו למוות על חלקו בפשעים אלו? וכך, טרם יבשה הדיו על פסק הדין, הוגשו לבג"ץ עתירות רבות בבקשה להעמיד את דמיאניוק לדין בגין היותו פושע נאצי, גם אם זוטר יחסית. עתירות אלו הושבו ריקם, כאשר בג"ץ קיבל את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, מיכה חריש, שאמר כי "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם מהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת, ואין בידינו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".

על הקביעה הזו נמתחה ביקורת קשה. באירוע לרגל 50 שנה למשפט אייכמן שנערך בשנה שעברה, אמר התובע במשפט, מיכאל שקד, כי "המחוזי קבע שהוא היה פושע מלחמה גם בטרווניקי וגם בסוביבור, וזה התחזק הרמטית בחומר שהבאתי מברית המועצות. באופן מאוד מוזר, העליון אמר שהוא מנע את עצמו - כלומר: תחזיקו אותי - מלהרשיע אותו לגבי סוביבור. אמרו שלא ניתן לו להתגונן מפני אשמת היותו בסוביבור, מה שלא כל כך משתקף מהפרוטוקולים".

אפרים זורוף, שכאיש מרכז ויזנטל היה אחד מהעותרים באותה עת, תמה גם הוא על החלטה זו, אך היום הוא מציע הסבר אפשרי: "חשבתי על זה הרבה שנים, והגעתי למסקנה: במדינת ישראל, שבכל ההיסטוריה שלה הוצא להורג רק אדם אחד, לא ייתכן שיוציאו אדם להורג על סמך עדות בודדת של אדם שכבר איננו בחיים. העדות היחידה שדמיאניוק ממש פעל בסוביבור, ולא רק נשלח לשם, היתה עדות שגבו הסובייטים מזקיף אוקראיני בשם דניאלצ'נקו, שהעיד שדמיאניוק שירת בסוביבור והיה פעיל ברצח יהודים, והוא מת שנים רבות לפני המשפט. בית המשפט רצה להיפטר מהמצב הזה ולא לדון למוות על סמך עדות שכזו, שאין יכולת לברר ולחקור אותה יותר. במבט לאחור אפשר להבין את זה". בהקשר זה, מעיר זורוף, "בניגוד למה שאנשים חושבים, בית המשפט לא זיכה את דמיאניוק. הוא הרשיע אותו, אבל רק בחברות בארגון נאצי. העונש המרבי על כך הוא שבע שנות מאסר, והוא כבר ישב קצת יותר, אז גירשו אותו".

"בית המשפט הגרמני רימה"

דמיאניוק גורש לארצות הברית, ואזרחותו הושבה לו. בית המשפט הפדרלי לערעורים קבע אז כי שלילת האזרחות הושגה במרמה, שכן כבר בעת הגשת הבקשה ידע משרד המשפטים האמריקאי, על סמך מסמכים מברית המועצות, כי דמיאניוק אינו איוואן האיום.

פחות מעשר שנים ארכה שלוותו של דמיאניוק, כאשר בשנת תשס"ב שוב נשללה אזרחותו האמריקאית על סמך העדויות כי היה ואכמן בסוביבור, ונקבע כי יגורש לאוקראינה. לאחר סאגת הערעורים הצפויה, שנמשכה עוד כמה שנים, הוצג בראשית תשס"ט דו"ח של היחידה הגרמנית לחקר פשעי השואה, שבו נקבע כי אכן היה שותף לפשעי המלחמה של הנאצים. אז הוצע להסגירו לאחת מארבע מדינות: אוקראינה, מולדתו; פולין, שבה ביצע את פשעיו; ישראל וגרמניה. שלושת הראשונות סירבו לקבלו, ואילו גרמניה החליטה לבקש את הסגרתו, ושם נפתחו נגדו הליכים משפטיים.

גם כאן באו ערעורים שונים על ההחלטה, כולל טענות של דמיאניוק על היותו קשיש חולה ומסכן, אך בסופו של דבר הוא הוטס לגרמניה, ושם התנהל משפטו. באייר תשע"א קבע בית המשפט במינכן כי דמיאניוק היה שותף בהרג של כ-28 אלף יהודים במחנה ההשמדה בסוביבור, וגזר עליו חמש שנות מאסר. מיד לאחר הקראת גזר הדין שוחרר דמיאניוק לחופשי, לבית אבות סמוך, עד לדיון בערעורו. דמיאניוק מת בבית האבות, בטרם הספיק הדיון להתקיים.

עורך הדין שפטל רואה בפסק הדין הזה ראיה ניצחת דווקא לחפותו של האיש: "מאז פסק הדין של בית המשפט העליון בישראל, הראיות לא השתנו. הן אותן ראיות. לא הגיע אף עד חדש. פירושו של דבר שפסק הדין הגרמני אינו אלא הזניה של השואה, הא ותו לא. בית המשפט הגרמני עצמו יודע שהוא מעשה רמייה מתחילתו ועד סופו. איך אני יודע את זה? שמעת פעם שבית משפט שופט אדם על רצח של 28 אלף בני אדם, ומיד משחרר אותו לביתו לחופשי, אפילו לא לבקשת הסניגור - אלא מיוזמתו? בית משפט שנוהג כך מכריז על עצמו בגלוי שהוא בעצמו אינו מאמין לפסק דינו".

ואכן, על קולת העונש ועל שחרורו המיידי של דמיאניוק נשמעו קולות מחאה רבים. אפרים זורוף אינו מתרגש מכך. "שחרורו מהכלא עד לדיון בערעור לא היה איזו מחווה מיוחדת כלפיו. זה לפי הכללים שם", הוא אומר.

למה נגזר עליו עונש מגוחך כזה, של חמש שנים?

"מה זה מגוחך? לא הוגשה שום עדות. אפילו לא זו של דניאלצ'נקו. כל שיכלו להוכיח זה שהוא שירת שם. זה הכל".

זורוף מדגיש כי לפסק הדין הגרמני יש חשיבות עצומה. "זו פעם ראשונה שפושע נאצי הורשע ללא קשר לקרבן מסוים ולמעשה מסוים. פעמים רבות מצאנו אנשים שהיינו בטוחים שביצעו פשעי מלחמה, כי הם שירתו ביחידות כאלה והיו בתפקידי מפתח - והמקרים האלה אף פעם לא הגיעו לבית המשפט, כי לא היה לנו מעשה מסוים וקרבן מסוים להצמיד להם. ועכשיו על סמך פסק הדין הזה, כל מי ששירת במחנה מוות טהור, שאין לו מחנה עבודה צמוד, או באיינזצגרופן, אפשר להעמיד אותו לדין בגרמניה, ולהיות בטוחים בהרשעה. עכשיו אנחנו מחפשים כאלה, ומוציאים כסף על זה. גם התביעה בגרמניה מחפשת".

דמיאניוק, מכל מקום, מת כעת זקן ושבע ימים.

"איזה שבע ימים? החיים שלו לא היו חיים כבר שלושים שנה. הוציאו אותו מארה"ב בניגוד לרצונו, הפרידו בינו לבין אשתו וצאצאיו. הבנאדם סבל, וטוב שכך".

אבל בסופו של דבר הוא היה 'דג רקק'.

זורוף מרים את קולו, בפעם היחידה בראיון עימו: "ידידי היקר, אני לא מכיר במונח הזה. מי שרצח את סבא שלך הוא לא דג רקק. הוא היה מה שהוא היה, לא יותר ולא פחות".

אתה שמח שהעולם נפטר ממנו עכשיו.

"לא, הייתי מעדיף שהוא היה מגיש את הערעור שלו והיה מפסיד".

 השופט לא מתחרט

אז מי היה דמיאניוק? לדעת שפטל הוא אדם תמים, שנפל קרבן לעלילת דם איומה ונוראה. "הוא נשפט בארצות הברית ובישראל באשמה שהוא איוואן האיום, כאשר התביעה בארצות הברית ידעה שהוא אינו איוואן האיום לכל אורך ההליכים הללו, ועוד לפני כן", אומר שפטל. "דמיאניוק הוא קרבן לעלילת דם מהשפלות שידעה המאה ה-20 לגבי אדם בודד. לא זכור שאדם הואשם ברצח של 900 אלף בני אדם באמצעות חניקתם בגזים, כאשר אלה שתבעו אותו ידעו שלא רק שאינו איוואן האיום, אלא שכף רגלו מעולם לא דרכה בטרבלינקה". את היותו ואכמן בסוביבור דוחה כאמור שפטל, על סמך הימנעותו של בית המשפט העליון בישראל מלדון בכך, ועל סמך כך ששוחרר מיד עם תום משפטו בגרמניה.

השופט בדימוס צבי טל, מחברי ההרכב דאז, עדיין סבור כי דמיאניוק אכן היה איוואן האיום. "אני בטוח בכך במאה אחוז", הוא אומר בשיחה עם 'בשבע', ומפנה לדברים שכתב בספרו: "אם בלב חמשת שופטי בית המשפט העליון נתעורר ספק, הם נהגו נכונה בזכותם את הנאשם. אבל בלבי לא התעורר ספק כלל. גם היום אני בטוח, כשם ששמעתי גם מחברתי השופטת דורנר שאין בלבה ספק, שאיוון דמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה. תצהירים וגביות עדות של אלמונים שלא נחקרו, לא על אמינותם ולא על מקור ידיעתם ולא על מניעיהם, אין בכוחם להכריע זיהויים חיים, ברורים וודאיים של עדים שנחקרו בבית משפט עד תום", כותב טל, ומוסיף שגם שם נעוריה של אמו של דמיאניוק היה מרצ'נקו, "לכן לא מן הנמנע שהתצהירים הללו רק מחזקים את הזיהוי".

עמדת ביניים נוקט אפרים זורוף, והיא כנראה המקובלת על רוב העוסקים בנושא: דמיאניוק לא היה איוואן האיום מטרבלינקה, אלא "הוא היה, תסלח לי על הביטוי, סתם ואכמן בסוביבור", אומר זורוף. לא גדול המפלצות שהיו בתבל, אפילו לא סגן-מפלצת. ועדיין, "מי שרצח את סבא שלך, אינו דג רקק".