בשבע 487: מחוקקי החרם

טוב, אז איפה היינו?

אבי סגל , ו' בניסן תשע"ב

 הנה הרהור שעלה בי בזמן חופשת המדור: לפני כשבועיים וחצי, בימי הלחימה בדרום, פרסם אחמד טיבי בדף הפייסבוק שלו סטטוס של הזדהות עם עזה. התגובות הסוערות והגינויים לא איחרו לבוא, כולל הצעת חוק נגד ח"כים התומכים במאבקו של האויב. אלא שהעקרב נוהג לעקוץ, זה טבעו, וטבעו של אחמד טיבי לתמוך באויב, לחולל פרובוקציות ולהתבכיין על גזענות. לא אל טיבי צריכים הפוליטיקאים להפנות את האנרגיות אלא קודם כל אל עצמם, אל נציגיו של הציבור הפרו-ישראלי בכנסת.

במקום לבוא בטענות אל מי שאינו יכול אחרת, על הח"כים הציונים לקחת אחריות ולהחרים לחלוטין תומכי אויבים כמו טיבי. לא לשתף איתם פעולה בשום נושא פרלמנטרי, חשוב או מיותר, לא לדבר איתם, לא להקשיב לנאומיהם, לא לשתות עימם קפה במזנון, לא להתייחס לפרובוקציות שלהם בהודעות לתקשורת, לא להחמיא להומור שלהם, ולעולם לא לתמוך בחוקים הקרובים לליבם. על הח"כים הפרו-ישראלים להתייחס אל טיבי ושכמותו כאל מצורעים, להפוך את נוכחותם בכנסת לחסרת חשיבות, ואז לא יהיה צורך בשליפה של הצעות חוק חסרות סיכוי. אין באמת דרך לטפל בבעיה כמו טיבי, אם הח"כים שלנו לא לוקחים אחריות על עצמם.

 

לא מאחזי עיניים

מילים אלו נכתבות תחת השפעת ההחלטה של בית הדין הגבוה לרשע בנושא מגרון. מה לא נאמר על השופטים והחלטתם: שזהו סניף של מרצ, שהשופטים יהיו אחראים לשפיכת דם, שההחלטה פוגעת בסמכות הכנסת ושאפשר כבר לבטל את הבחירות. וכולם צודקים. אבל העקרב עוקץ, זה טבעו, וטבעו של בג"ץ להיות נבל. הפוליטיקאים שמגיבים היום בחריפות הם אלה שצריכים לקחת אחריות, ובראש ובראשונה – מפלגות הימין.

מאז ראשית הקדנציה של הממשלה הנוכחית, נאלצו ח"כים תומכי יש"ע לבלוע לא מעט צפרדעים שהאכיל אותם ראש הממשלה. רבים מהם יצרו הפרדה בין מגרון, שנחשב יישוב לכל דבר ועניין, לבין יתר המאחזים שעליהם נאבקים פחות. האשליה הפוליטית הזאת קיבלה השבוע סטירת לחי, ומכאן נותרה רק דרך אחת נכונה: מאבק פוליטי עקרוני חסר פשרות על הסדרת כל המאחזים, מקטון ועד גדול, הסרת איום הפינוי ממשפחות שלמות על נשיהם וטפם, ובעיקר הפסקה מוחלטת של השפלת מתיישבים בשטחי יו"ש, התייחסות אליהם כאל פושעים ואויבים ומשחקי כוח נגדם מצד מערכת הביטחון.

הכוח של נאמני ארץ ישראל בכנסת אינו מבוטל, אבל עד היום הוא הופנה בעיקר לחוקים מרובי כותרות אך חסרי שיניים. הפסיקה של בג"ץ מחזירה את האחריות אל הנציגים שלנו בכנסת, לא אל בני בגין. הסדרת המאחזים וטיפול מהיר ויעיל בנושא מגרון חייבים להיות תנאים לשותפות בממשלה ובאלו שיבואו אחריה. לא יודע אם זה מעניין מישהו, אבל אני עצמי לא אצביע לח"כים שימשיכו להיצמד לשלטון על חשבון אחיי ואחיותיי ממגרון וממקומות אחרים, גם אם זה אומר להישאר לבד בחושך עם פתק של מיכאל בן ארי.

שתי מדינות לשני עמינו

מה שהפריע לשופטי בג"ץ הוא פרק הזמן הארוך שהותירה פשרת מגרון עד לפינוי היישוב. "איך ייראה שלטון החוק כשיש פסק דין שלא מקיימים?" תהה השופט סלים ג'ובראן במהלך הדיון על מגרון, "פרקליטות המדינה אומרת שהמאחז ייהרס תוך שלוש שנים, אבל בתוך עמינו אנחנו חיים. שלוש שנים ייהפכו לשמונה". טיעון פשוט מדהים. לא זה ששופטי בג"ץ יושבים בתוך עמיהם. כלומר, גם זה. אבל מדהימה יותר ההתייחסות לאופי הישראלי כאל טיעון משפטי. למעשה, הדברים האלה של ג'ובראן הם עלבון לבג"ץ עצמו, משום שהם מפקפקים ביכולתו למנוע סחבת בעתיד.

כעת נותר רק לתהות ממתי החשש הזה מסחבת אפשרית מהווה פקטור בהחלטת שופטים. האם מחר יבוא שופט ויפסוק לעבריין 20 שנה, כי בתוך עמו הוא יושב ולכן ברור לו שהעבריין ייצא אחרי עשר שנים? האם מחבלים-רוצחים יקבלו קנס גבוה במקום ישיבה בכלא, כי אנחנו יודעים שממילא הם ישוחררו בעסקת שבויים?

והשאלה המטרידה מכולם: מדוע שופטי בג"ץ לא ישבו בתוך עמיהם בימי ההתנתקות. כיצד הם התירו לגרש אלפי אנשים מבתיהם החוקיים, לפני שנבנו בעבורם בתי קבע חלופיים? מדוע לא אמרו אז השופטים, אולי למעט אדמונד לוי: "בתוך עמינו אנחנו חיים, ואין שום פתרון לכל מתיישב בטווח הנראה לעין, אז תרדו מהרעיון המזעזע הזה"? ובקיצור, מדוע יושבים השופטים בתוך עמיהם רק כאשר זה מסייע להחרבת חייהם של מתנחלים?

 

על זמן שאול

בזמן כתיבת המדור עדיין לא ידועה תוצאת הבחירות המקדימות בקדימה. מה שכן ידוע הוא הטפטוף הקבוע והמתמשך של תומכי ציפי לבני למחנה שאול מופז. זאב בילסקי, רונית תירוש, אריה ביבי ויוחנן פלסנר הם רק חלק מהח"כים שחצו את הקווים, וזה עוד מבלי להזכיר את ח"כ אבי דיכטר, שהיה מועמד לראשות המפלגה והחליט לוותר ולתמוך גם הוא במופז.

השאלה היא מדוע. מדוע הפוליטיקאים נוטשים את לבני, גם כשהסקרים מראים שמתפקדי המפלגה עדיין איתה? מה הם יודעים היום שהם לא ידעו בפריימריז הקודמים? שהיא חלולה? שיועצי התקשורת מדברים מפיה? שהיא לא סחבקית? שהיא שמאלנית? הרי בינינו, זה לא שהיא נכשלה בבחירות הקודמות. אם אחרי קדנציה כושלת של שתי מלחמות, ועדת חקירה קטלנית ומצעד ענק של נחקרים ומורשעים לבתי המשפט ולבתי הכלא, קדימה נותרה עדיין המפלגה הגדולה ביותר, לבני יכולה לטפוח לעצמה על השכם בסיפוק. אז מדוע קופצים חבריה למפלגה על העגלה המקרטעת של שאול מופז, שגם ביום בהיר במיוחד לא מסוגלת לקבל יותר מ-15 מנדטים?

האם ייתכן – לא, קשה להאמין – שחברי המפלגה הזו ישבו יותר מדי זמן בלי ג'ובים?

 

גבר מת מהלך

קלישאה קולנועית אחת, המוכרת בעיקר מסרטי מלחמה, הולכת בערך כך: אחד הלוחמים מוצג במלוא אנושיותו ופגיעותו, לעיתים קרובות עם תמונה של החברה מהבית או עם תיאור תוכניותיו בתום המלחמה. חולפת דקה, והלוחם נהרג ומותיר את ליבם של הצופים שבור לרסיסים. בסרטים פרודיים, כבר ברגע שבו מספרת הדמות על שאיפותיה וחלומותיה יופיע סימן צלב על מצחה. כל צופה עם טיפת ניסיון יודע כי הדמות הזו לא תלך לעולמה בשיבה טובה.

בשבוע שעבר השלמתי את השכלתי הבלתי פורמלית ביצירתו של יוסף סידר, וצפיתי בסרט 'בופור' שהיה מועמד לאוסקר לפני ארבע שנים. הקלישאה החבוטה הנ"ל, בשינויים כאלה ואחרים, מופיעה בסרט לא אחת כי אם שלוש פעמים. בכל אחת מהן אנו זוכים להכיר דמות, לחבב אותה ולהתאבל עליה זמן קצר לאחר מכן. בין לבין מקבל הצופה מנת יתר של פטפוטים תועמלניים מעייפים או סתם רגעים מתים, ועוד נותרת בו טיפת ביקורתיות כדי להתעצבן על הליהוק הלא מוצלח של האנטי-גיבור הראשי. אושרי כהן פשוט לא מתאים.

'בופור' הוא לא סרט ממש רע, אלא רק מאכזב, בוודאי יחסית לגודל הצלחתו. הוא גם מזכיר מדי את סרטי לבנון שקדמו לו, בניגוד ל'הערת שוליים' המקורי והמרענן. בכל מקרה, עד כמה שזה יישמע מפתיע, מבין ארבעת סרטיו של סידר התחברתי אישית דווקא ל'מדורת השבט', למרות ההטיה הפוליטית והבעיות הנוספות הקיימות בו. נראה שעם כל הכבוד לישיבת ההסדר, לצבא או לאקדמיה, אין תחליף לזיכרונות נוסטלגיים מבני עקיבא.

 

בקטנה

רק תזכורת למי ששכח: הלילה מתחיל שעון הקיץ. אז לא לשכוח לכוון את השעונים, ללכת לישון מוקדם, ואם יש לכם ילדים קטנים – להתקשר לער"ן. שבת שלום.