בשבע 487: סדר שיהיה פה!

עם השנים גם בלגניסטית כמוני למדה שכדאי לשמור על הניקיון והסדר של פסח במשך כל השנה – זה חוסך זמן ועצבים

אסתי רמתי , ו' בניסן תשע"ב

פעם בשנה, בערב בדיקת חמץ, אני מרגישה בלבוסטע אמיתית. המשחקים עומדים על המדפים כמו חיילים, הגרביים (בלי חורים) סדורים זוגות זוגות, כל זוג במגירה הנכונה. לכל דבר יש מקום, וכל דבר במקומו. השיש מבריק, הכיור זורח, וגם אני. את הרגע הנשגב מקלקלת רק מחשבה קטנה אחת: למה זה קורה רק פעם בשנה?

 קריאה לסדר

אני מאמינה גדולה בסדר וניקיון. באמת, למרות שייתכן שמכיריי ואוהביי ירימו גבה או שתיים. אני לא מסודרת מטבעי, ובמשך שנים ניפנפתי בביטול את נקיפות המצפון. אז יש צעצועים על הרצפה וכלים בכיור, מה קרה? מתים מזה? בלגן זה סימן של חיים. העיקר שנזרום, נהיה נחמדים ויצירתיים ולא נריב כל היום עם הילדים שייקחו את הנעליים מהסלון. הסדר נראה לי משהו מגביל ומקובע מדי, וחוץ מזה, לא רק אני מזלזלת בדברים שאני לא טובה בהם.

אבל באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שטעיתי. סדר הוא חשוב. חשוב מאוד אפילו, במיוחד בבית מלא ילדים. לא צריך להגיע לקיצוניות, כמובן, אבל סדר שפוי הוא לא מגביל – הוא דווקא אחד המשחררים הגדולים ביותר. אם יש משהו שמצר, מלחיץ ומפריע לזרימה תקינה של החיים, זה פיזור דעת ובלגניסטיות כללית. אתם יודעים מה יכולתי להספיק בכל השעות שביליתי בחיפוש נעליים, מברשות שיער ומחברות אבודות? אתם יודעים כמה דפיקות לב יכולתי לחסוך אם הייתי משתמשת ביומן נורמלי? אחת הבנות, כשהיתה אולי בת שלוש, נהגה לשאול אותי "אמא, את בטוחה שהתור שלנו היום?" "נו, באמת. את לא סומכת עליי?" הייתי משיבה לה, נעלבת מחוסר האמון. אבל מה לעשות? הקטנה הזאת ידעה בדיוק על מה היא מדברת.

הנה דוגמה קטנטנה לחשיבותו של הסדר. במשך שנים, כרטיסי קופת החולים של הילדים ישבו להם בארנקי באופן אקראי לחלוטין. ובכל פעם שהלכתי עם ילד לרופא, נאלצתי לחטט בין כל הכרטיסים, עד שאמצא את הקליינט הנכון - שמשום מה, תמיד היה האחרון שהוצאתי. תאמינו לי, זה היה מביך מאוד. והנה, יום אחד היתה לי הברקה. ממש גאונות צרופה. אולי אני אסדר אותם לפי הגיל? את סדר הלידה שלהם אני עדיין זוכרת, ברוך ה', וחסל סדר רופא עם פרצוף חמוץ שממתין בחוסר סבלנות לכרטיס המגנטי. בכל אופן, המלצה חמה שאני נותנת לעצמי ולכל המזדהות – גם אם סדר וארגון לא באים לך בקלות, אל תוותרי. תלמדי איך לעשות את זה, ורצוי כמה שיותר מוקדם. והכי חשוב - תחנכי את הילדים בהתאם. כי כשזאת רק את שמשאירה כוסות קפה על השולחן בסלון, ניחא. אבל כשהבית מתמלא בצאצאים זורמים, יצירתיים ובלגניסטים כמוך, לכי תעשי עם זה משהו.

המכשירים חכמים, אנחנו קצת פחות

ולעניין אחר לגמרי: הטלפון הנייד שלי הוא פאר הפיגור הטכנולוגי. הוא לא יודע לעשות כמעט כלום, חוץ מלקבל ולהוציא שיחות. אין לו לא אינטרנט ולא מסך מגע, ואפילו לא מצלמה. ולא מדובר על דגם ענתיקה. מישהו פשוט יצר פלאפון שמותאם בדיוק לאנשים כמוני, שבלשון מאוד עדינה אפשר לקרוא להם 'מאותגרי קידמה'. רמת האינטליגנציה של המשתמשים היתה מוטלת בספק עד כדי כך שבתוך המכשיר אפשר למצוא הדגמת אנימציה מפורטת איך להוציא ולקבל שיחה.

אבל לי אין שום בעיה עם זה. להפך, אני מאוד מרוצה מהמכשיר הקטן והפשוט, במיוחד לאור העובדה שאפשר לשכוח אותו דלוק כמה ימים טובים בלי שהבטריה תיגמר. התחושה הבסיסית שלי כלפי חדשנות היא בעיקר חשדנות. כנראה שטוב שהעולם מתקדם, אבל תעשו לי טובה, תשאירו אותי מחוץ לעסק.
אתם יודעים מה יכולתי להספיק בכל השעות שביליתי בחיפוש נעליים, מברשות שיער ומחברות אבודות? אתם יודעים כמה דפיקות לב יכולתי לחסוך אם הייתי משתמשת ביומן נורמלי?

אבל לא כולם אצלנו כאלה. קחו למשל את הנייד הקודם של בעלי. כולו אפליקציה אחת גדולה, חוץ מלעשות ספונג'ה הוא ידע לעשות הכל. אבל אני לא הסתדרתי איתו. רק נשמתי לידו, והוא התחיל להשתגע. בעלי היה מוסר לי את המכשיר לרגע כדי לשוחח עם הילד שהתקשר, וכשהייתי מחזירה אותו לבעליו החוקי, הוא היה מגלה על המסך את הדף השני של מסכת בבא בתרא. "איך הגעת לזה?!" הוא היה משתאה, "על מה לחצת?" אין לי מושג. הייתי מבטיחה בהן צדקי: רק דיברתי. באמת!

אז עכשיו, לא מזמן, בעלי החליף מכשיר. לאחד עוד יותר משוכלל, מה חשבתם? איתו אני דווקא מסתדרת קצת יותר טוב, כנראה שהוא יותר ידידותי למשתמש. וחוץ מזה, מרוב שכלולים, הנייד החדש מספק לנו קצת צחוק בריא.

אחת האפליקציות היותר מגניבות שלו היא היכולת לרשום דיבור. אתה מדבר בשפה שתבחר אל תוך המכשיר, והוא כותב את מה שאמרת. עניין יעיל בהחלט, וחוסך את הצורך לתקתק במקשונים הקטנים את המסרונים או המיילים שלך. אלא מאי? היכולות שלו עדיין לא מושלמות. צריך לדבר אליו לאט, וברור, במבטא הנכון ובלי רעשי רקע (משימה בלתי אפשרית בבית כמו שלנו) וגם ככה ההבנה שלו יצירתית משהו. "מתי אתה חוזר?" אומר לו הילד, והנייד המופלא מדפיס "נטלי עטיה חוזרת". אה כן, הוא גם שוביניסט לא קטן. עובדה: כשבעלי הכתיב לו את המשפט הבא: I will be back home at six o'clock"" נחשו מה הוא כתב? I will be back home if you can cook"". סליחה?! יכולות הבישול שלי הן לא מעניינך, מכשיר יקר, משוכלל ככל שתהיה.

חג שמח וכשר והכנות שפויות לכולכם!

 

לח"ח וב"ב (ללא קטניות, אפשר שרויה):

eramati@gmail.com