בשבע 487: מחפשים עצים

הרב נעמד מול עץ האגסים של הרשקוביץ, עצם עיניים ושפתיו החלו ממלמלות חרישית.

חגית רוזנבאום , ו' בניסן תשע"ב

 יובל התעורר לעוד בוקר שקט ואביבי בביתו במושב. הציפורים צייצו בראשי העצים, וימי החופשה שלפני פסח הבטיחו לו שעות ארוכות ומהנות של משחקים בחוץ. הוא התלבש ויצא החוצה, לחפש את חברו נועם, כדי לתכנן יחד איתו מה לעשות היום.

בדרכו על הכביש הראשי שחוצה את המושב ראה את הרב הישיש, זה שיושב בתחילת בית הכנסת, עומד מול עץ האגסים של משפחת הרשקוביץ. יובל בכלל לא היה שם לב לרב עם הזקן הלבן, אותו היה רואה מדי בוקר חוזר מהתפילה, אבל הפעם משהו נראה לו מוזר. הרב נעמד, ונראה היה כאילו הוא מאמץ את עיניו כדי להיטיב ולראות משהו. יובל נעצר והתבונן. עכשיו נראה היה שהרב מחפש משהו בכיוון אחר. הוא הסתובב לעבר החצר של משפחת צדוק, להם היתה שורה של עצי תפוזים ענקיים, וגם הפעם נראה היה שהוא מחדד את מבטו כדי לקלוט משהו לא ברור. יובל ניסה לגלות מה רואה שם הרב, אבל ככל שאימץ את עיניו, לא ראה שום דבר חריג מלבד עצי התפוזים המוכרים והאופניים של ששת ילדי המשפחה זרוקים בכניסה לבית.

"מעניין, מה הרב שלנו מחפש בחצרות של המושב? בדרך כלל הוא אפילו לא מרים את עיניו מהמדרכה כשהוא הולך ברחוב", חשב לעצמו יובל. הוא חשב להמשיך אל ביתו של נועם, אבל אז ראה פתאום את הרב עושה עוד משהו לא מובן: הרב נעמד מול עץ האגסים של הרשקוביץ, עצם עיניים ושפתיו החלו ממלמלות חרישית. יובל הסתכל בשמיים: השמש עמדה קצת לפני אמצע הדרך שלה, כלומר: תפילת שחרית כבר הסתיימה, ומנחה עדיין לא מתפללים. אז מה קורה פה? למה הרב התחיל להתפלל בשעה כזאת, ועוד באמצע הרחוב? יובל התבונן בפניו של הרב, בעיניים שנפקחו לרגע ונראה היה כאילו הן נהנות מהמראה שנגלה מולן.

ככל שאימץ את מוחו, לא הצליח יובל להבין מה מתרחש כאן. הוא החליט ללכת לנועם, בתקווה שיגלה בהמשך את פתרון התעלומה.

אוטובוס התקרב במעלה הכביש, ונעצר ליד יובל בחריקת בלמים. מהחלון נשמעה המולה של ילדי בית ספר שיצאו לטיול, ומהשלט שהודבק על חזית האוטובוס הבין יובל שמדובר בתלמידי בית ספר מהעיר הסמוכה. "הלו, נשמה", קרא אליו הנהג דרך החלון, "אתה גר פה?" יובל השיב בחיוב, והנהג המשיך ושאל: "אולי אתה יודע איפה יש פה מטע של עצי אגוזים? אמרו לי להגיע פה ליד משפחת שמשוני, שיש להם עצי אגוזים. אני צריך להביא לשם את הילדים". יובל הסביר לנהג בקצרה איך מגיעים למטע של שמשוני, ורצה להתעניין מה יש לילדים לחפש במטע הגדול שבקצה המושב. אבל הנהג הודה לו במהירות והמשיך לדרכו, מותיר אחריו שובל עשן מהאוטובוס.

"תגיד, נועם", שאל יובל, כשסוף סוף הגיע אל בית חברו הטוב, "מה נסגר היום עם האנשים פה? נראה כאילו כולם מחפשים עצים. מה, היום ט"ו בשבט ולא שמתי לב? נראה לי די בטוח שאנחנו קרובים לפסח, לפחות לפי העבודה שאמא שלי עושה עכשיו במטבח".

נועם הקשיב, וקימט את מצחו. "מה זאת אומרת מחפשים עצים? מה בדיוק ראית?". יובל תיאר לו את מעשיו המוזרים של הרב, ואת אוטובוס הילדים שרצה להגיע לעצים של שמשוני. "מעניין", אמר נועם, ולפתע, ללא התראה מוקדמת, רץ לארון הספרים בסלון. הוא דפדף במהירות בספר עבה, נעצר באחד הדפים, ועיניו אורו: "הנה, זה פה. איך שכחנו מזה? אתה בא?" שאל את יובל. "מה בא? לאן בא?" תמה יובל עוד יותר. ונועם השיב: "גם אנחנו צריכים לעשות את זה. שכחת מה מברכים על עצים?".