בשבע 487: קץ שם לחושך

הגיע בחור כבן שש עשרה עם חבריו כדי לשרוף את החמץ שלהם. משום מה הוא בחר דווקא להצטרף אל מדורתו של אמנון

עודד מזרחי , ו' בניסן תשע"ב

 שלושה שבועות לפני פסח חלמה דליה המתגוררת ברחובות חלום מוזר. היא ראתה את בעלה אמנון מטפס על הר של שלג, בעוד שהיא קוראת 'שמע ישראל' שוב ושוב. היא חשה שבזכות קריאתה הוא מצליח לטפס. כשהתעוררה לא הבינה מה פשר חלומה.

שלושה ימים לפני החג חלמה כי בשעת הכביסה היא מחזיקה את מכנסי בעלה וצועקת 'שמע ישראל'. היא התעוררה בתימהון ובדאגה לנוכח חלומה הנוסף. לאחר מכן נתנה צדקה, קראה תהילים והתפללה שאם צריך לקרות משהו, שיהיה בחסד וברחמים.

הגיע ערב פסח עם הכנותיו האחרונות. אמרה דליה לבעלה: "לך לשרוף את החמץ!"

"מה בוער?! יש עוד זמן", אמר אמנון שהיה עסוק.

הוא המשיך לעסוק בהכנות עד שנותרה דקה לסוף זמן שריפת חמץ. אז לקח את השקית עם שאריות החמץ, עיתונים וגפרורים ויצא החוצה. הוא הלך לחצר פתוחה שהיתה בקרבת מקום עם בנו שניאור בן הארבע. מיד החל לשרוף את החמץ ווידא שהכל נשרף היטב. מדי פעם הפך עם מקל את תכולת המדורה.

אז הגיע בחור כבן שש עשרה עם חבריו כדי לשרוף את החמץ שלהם. היו כמה מדורות קטנות בסביבה, אבל משום מה הוא בחר דווקא להצטרף אל מדורתו של אמנון.

הבחור נשא מיכל פלסטיק של דלק המכיל ארבעה ליטר, והחל לשפוך דלק כדי להגדיל את האש.
הגיע בחור כבן שש עשרה עם חבריו כדי לשרוף את החמץ שלהם. משום מה הוא בחר דווקא להצטרף אל מדורתו של אמנון. הבחור נשא מיכל פלסטיק של דלק, והחל לשפוך דלק כדי להגדיל את האש

אמנון אמר לו: "מה אתה עושה?! זה מסוכן!"

"אל תדאג!", אמר הנער בביטול, והמשיך לשפוך עוד דלק למדורה.

"יהיה פה אסון", קרא אמנון, "תיזהר!"

"לא יקרה כלום", אמר ושפך בשלישית.

לאחר מכן סגר את המיכל. לפתע חדרה להבה לתוך המיכל ואירעה התלקחות פתאומית.

המיכל התפוצץ על מכנסיו של אמנון. הוא החל לבעור ברגליו וחש כאבי תופת נוראים. כולם מסביבו היו בהלם ולא ידעו מה לעשות. אמנון חצה את הכביש בריצה כשמכנסיו בוערים. הוא קפץ מעל גדר בגובה מטר ועשרים אל גינה של עשבים לחים, שם התגלגל בנסותו לכבות את האש. בשלב מסוים הסיר את מכנסיו. מישהו רץ להודיע לאשתו והביא עמו את המכנסיים החרוכים. היא היתה נסערת ואז נזכרה בחלום המשונה שחלמה.

בינתיים קראו לד"ר צביאל שגר במקום סמוך. הוא הגיע מיד ולקח את אמנון לביתו. כאשר הגיעו לבית הרופא הסיר אמנון את השעון שהיה על ידו וביקש מהרופא שיחזירו לו אחר כך. הרופא נדהם מיישוב הדעת שהיה לאמנון למרות הכוויות הקשות ביותר. הגיע אמבולנס ואמנון נלקח למחלקת מיון בבית החולים 'קפלן' ומשם הורו לו ללכת בדחיפות לאשפוז.

אמנון אמר להם: "עד כאן! אני הולך עכשיו הביתה לעשות ליל סדר..."

הוא יצא החוצה והזמין מונית. כאשר ניסה לעלות לרכב החל להרגיש את כאבי התופת ברגלו. עד אז גופו היה בהלם ולכן לא חש כמעט מאומה. הוא חזר למחלקת מיון ושאל: "איך מגיעים לאשפוז?"

במוצאי ליל הסדר ביקש אמנון מאשתו את שעונו. היא חיפשה ולא מצאה, ואז נזכר וביקש שתאמר לד"ר צביאל שיחפש בביתו. הרופא חיפש ולא מצא.

אמנון טופל במשך חודש וחצי ב'קפלן'. משם עבר לטיפול אצל רופא פרטי ברמת גן. עדיין לא חלה הטבה ממשית במצבו. משם הופנה ל'תל השומר' למחלקת כירורגיה פלסטית אצל ד"ר בורנשטיין. הוא הגיע עם ידידיו ל'תל השומר' בשעת לילה. רגליו היו חבושות והפרישו נוזלים ללא הרף. כאשר הגיעו לקומת המחלקה יצא לקראתם מהמעלית רופא. היה זה ד"ר בורנשטיין. לאחר שראה את מצבו של אמנון הורה לו "היכנס מיד לחדר טיפולים!", והזעיק את האחות הראשית להתרשם מחומרת המצב. לאחר מכן הורה לצלם את הרגל מכל צדדיה וציווה לאשפז את אמנון כדי לנתחו.

כשבוע לאחר מכן ניקו היטב את הרגל הפגועה והתכוננו לניתוח להשתלת עור. כמה ימים לאחר מכן הורידו פיסות עור מירך שמאל כדי להשתילן ברגל ימין הפגועה יותר. הניתוח עבר בהצלחה מרובה והסתיים בשעת לילה מאוחרת.

למחרת בצהריים הפלאפון של אמנון צלצל.

"מה שלומך, אמנון?", שאל ד"ר צביאל מרחובות.

"ברוך השם. עברתי בהצלחה ניתוח להשתלת עור".

"אני שמח לשמוע. רציתי להודיע שמצאתי את השעון שלך".

"יופי. איפה מצאת?"

"הוא היה חצי שנה במקום גלוי, ומשום מה לא הבחנתי בו..."

"מתי שמת לב?" התעניין אמנון.

"אתמול באחת עשרה בלילה", ענה הרופא.

"מה אתה אומר?!", קרא אמנון, "בדיוק אז יצאתי מחדר ניתוח. זה מרמז לכך שהסיפור נגמר וכעת אני יכול לחזור לשגרה..."