בשבע 487: הפעם לא בג"ץ אשם

עמדתה של פרקליטות המדינה שהסכימה לעמדת העותרים לא הותירה לשופטי בג"ץ מרחב תימרון בסוגיית מגרון

יאיר שפירא , ו' בניסן תשע"ב

 * מינויו של השופט מיכאל שפיצר למנהל בתי המשפט הוא דוגמה לשינוי החיובי שמבשר עידן גרוניס * האם דורית ביניש תוציא לפני פרישתה עוד החלטה מהדהדת שתחייב לקיים בחינות מיצ"ב בחינוך החרדי?

לולי היו הדברים ברורים כשמש, אי אפשר היה לאומרם. עם כל הזעם והתסכול, את גורלו של היישוב מגרון אי אפשר להטיל על כתפיו של בג"ץ, בוודאי לא על זה שבראשותו של הנשיא גרוניס. מי שטרח וקרא את ההחלטה שהתקבלה השבוע, ראה שחלק ניכר ממנה הוקדש להבהרה של השופטים, בנימה כמעט מתנצלת: התנהלות ההליך המשפטי לא הותירה בידם כל ברירה אלא להחליט את מה שהחליטו.

ככלל, בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו בוחן ראיות לגופן אלא מכריע על פי טענות הצדדים. את אחד הצדדים מייצגת המדינה, ובג"ץ מתייחס לעובדות שזו מביאה בפניו כאמת, למעט אם העותרים טוענים אחרת. אם שני הצדדים טוענים לאותה אמת, אין לשופטים אלא אותה.

בבג"ץ מגרון ניצבו בפני השופטים שני צדדים, שניהם ששים על המאחז להחריבו. העותרים משלום עכשיו טענו כי מדובר בקרקע ערבית פרטית שנגזלה. המשיבים ממשרד המשפטים מיהרו להסכים, ואף הוסיפו משלהם כי אין לעניין תקנה אלא בהריסת המאחז. "המדינה הבהירה לאורך כל הדרך כי מדובר במאחז בלתי חוקי שנבנה על קרקע פרטית של תושבים פלשתינים, שאין כל אפשרות חוקית להשלים עם קיומו לאורך זמן", כתבה השופטת נאור בהחלטה. את השקר הראשון שעומד להביא להרס בתי היהודים במגרון - הטענה כי מדובר בקרקע ערבית גזולה - אישרו לבית המשפט אנשי מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. את השקר השני - שהפתרון היחיד הוא הריסת הבתים - הם הביאו משלהם. מכל מקום, בבית המשפט עצמו לא היה צד שיטען אחרת, והשופטים אגב מגלגלים את האחריות לכך גם על ראשם של אנשי מגרון עצמם. "תושבי מגרון, יש להדגיש", כתבו השופטים, "לא הגישו מעולם עתירה משלהם לבית משפט זה שתכליתה לתקוף את עמדת המדינה כי אין אפשרות חוקית לקיום המאחז ויש לפנותו, או כנגד צווי ההריסה שניתנו". עוד טענו השופטים כי תושבי מגרון סירבו להצטרף כמשיבים לעתירה כשנתבקשו לעשות זאת בשלביה הראשונים. לשופטים אם כן לא נותר אלא לצוות על המדינה לפנות את מי שהיא עצמה הגדירה כגזלנים ופולשים. "ולכן", הסבירו השופטים בהחלטתם, "השאלות היחידות שעל הפרק הינן עיתוי מועד פינויו של המאחז, והאם יפונה המאחז מרצון על ידי התושבים והמבנים בו ייהרסו על ידם הם, או שיהיה צורך להפעיל לשם כך את הרשויות". ואם השופטים, שדחו את מועד הפינוי פעם אחר פעם במשך שנים, סירבו לדחות אותו פעם נוספת בשלוש שנים והסכימו לשלושה חודשים בלבד, חטאם לא גדול כל כך

החגיגו לא היו מוקדמות מידי חכ"ים מהאיחוד הלאומי לאחר אישור 'חוק גרינס'

.

מנהל חדש לבתי המשפט

לא רק הימין טעה לחשוב כי בג"ץ הוא שהורה על החרבת מגרון. גם השמאל טעה בכך. הטפיחות התקשורתיות שהורעפו השבוע על שכמו של הנשיא הנכנס, אשר גרוניס, הקנו לו בדיעבד את חותמת הכשרות למינויו.
מיכאל שפיצר הוא שופט מצוין שעשה חיל בשנים האחרונות בנשיאות בתי הדין האזוריים לעבודה. הוא הפגין יכולות ניהול מרשימות בבאר שבע ובתל אביב, כאלה שיביא עימו למוסד המנהל את בתי המשפט כולם. שפיצר צמח כעורך דין מצליח בשוק הפרטי, הוא חובש כיפה ובוגר מדרשיית נועם

כשהציע ח"כ יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי את 'חוק גרוניס', שאפשר לו להתמנות לנשיא על פניה של השופטת נאור, הוא הבטיח שאין מאחורי החוק כוונה פוליטית כי אם תיקון עולם. "לגרוניס נעשה עוול ואני מתקן אותו. באמת לא משנה לי אם הוא יהיה נשיא או נאור תהיה נשיאה", אמר לי אז ח"כ כ"ץ. "שניהם אוהבים אותנו אותו הדבר", הוא הוסיף, בציניות כמובן.

על הנייר, גרוניס ונאור הם אכן שופטים בעלי פרופיל דומה. שניהם לא אנשי הברנז'ה של משרד המשפטים. נאור עבדה שם בצעירותה, לפני שלושים שנה ויותר. גרוניס לא עבד שם מעולם. גרוניס גדל במשפחה דתית. נאור נשואה לפרופסור אריה נאור, מנסיכי המשפחה הלוחמת שהיה מזכיר הממשלה הראשון של ממשלת בגין. נאור וגרוניס שמרנים בפסיקותיהם, ובקנה המידה המיוחד לבית המשפט העליון נחשבים כמשתייכים לאגף הימני. בפרפרזה על דבריו של כ"ץ אפשר לומר כי 'שניהם אוהבים אותנו אותו הדבר' בלי ציניות, אבל גם בלי האשליה כאילו השניים מזוהים עם האיחוד הלאומי.

גרוניס מכל מקום נשא על מצחו עד השבוע את החקיקה של הימין שאפשרה את נשיאותו, והעובדה שההחלטה על מגרון הסירה אותה היא בעלת חשיבות. בעיקר כי ההימור של כ"ץ על גרוניס, פוליטי או לא פוליטי, נראה כרגע ככזה שגרף את הקופה. מי שלא הבין זאת כאשר גרוניס בדעת יחיד קצרה וחדה ביקש לדחות את העתירות נגד חוק טל, היה יכול להיווכח בכך כאשר לפני ימים אחדים הוא הסכים להצמיח מעט שיניים לנציב התלונות נגד שופטים אליעזר גולדברג, והורה לפרסם את שמותיהם של שופטים שהתלונה נגדם נמצאה מוצדקת.

השבוע, ביד אחת עם שר המשפטים יעקב נאמן, הביא גרוניס למינויו של נשיא בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, השופט מיכאל שפיצר, למנהל בתי המשפט. שפיצר הוא שופט מצוין שעשה חיל בשנים האחרונות בנשיאות בתי הדין האזוריים לעבודה. הוא הפגין יכולות ניהול מרשימות בבאר שבע ובתל אביב, כאלה שיביא עימו למוסד המנהל את בתי המשפט כולם. אך שפיצר, כמו גרוניס, אינו בשר מבשרה של המערכת. הוא צמח כעורך דין מצליח בשוק הפרטי. הוא חובש כיפה ובוגר מדרשיית נועם. עד עתה העדיפו נשיאי בית המשפט העליון כי האיש שיעמוד בראש מרכז העצבים של מערכת השפיטה יהיה בעל פרופיל שונה לגמרי.

ביניש עדיין כאן

מבט נוסף אל מחסנית העתירות בעלות הפוטנציאל הנפיץ המונחות בפני בג"ץ מגלה עוד שתיים הנוגעות לעתידו של הציבור החרדי. לעתירה הראשונה ימלאו עוד מעט שנתיים, והיא מבשילה והולכת לכדי עוד פסק דין ציבורי חשוב שביניש תותיר אחריה רגע לפני שקולה הנשיאותי יידום (לנשיאת העליון היוצאת נותר עוד יותר מחודש להשלמת פסקי דין בתיקים בהם ישבה). זוהי עתירה שהגישו הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן, ממייסדי מפלגת שינוי, ויחד איתם מספר חוזרים בשאלה מהציבור החרדי, אשר תוקפת את 'מוסדות הפטור' - הישיבות הקטנות החרדיות.

ערב הקמת המדינה שלחו ראשי הסוכנות היהודית מכתב לראשי אגודת ישראל כדי להפיג את חששותיהם מהקמת מדינה ולקבל את הסכמתם לתוכנית החלוקה. מכתב הסטטוס-קוו המפורסם שרטט את המינימום היהודי שיישמר במדינה הדמוקרטית שבדרך. המכתב עסק בשבת, בגירושין ובנישואין, בכשרות וגם בחינוך. "תובטח אבטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך, ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל", הובטח שם. אך גם הודגש כי "המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי".

המינימום המדובר עוגן בחוק החינוך הממלכתי שש שנים מאוחר יותר, וכעבור עשור ומעלה בחוק הפיקוח על בתי הספר. בעקבות ועדת דוברת קיבל אותו מינימום מפורסם בראשית שנות האלפיים את השם 'לימודי ליבה'. מכל מקום, במערכת החינוך החרדי הרשמית, המוגדרת גם 'מוכר שאינו רשמי', החוק כמעט לא יושם. בישיבות הקטנות, מוסדות הלימוד החרדיים העל-יסודיים לבנים, שאינם בפיקוח המדינה ונקראים 'מוסדות פטור', החוק לא יושם כלל.

בשנת 2002 הוגשה העתירה הראשונה, מטעם ארגון המורים. השופטים קיבלו את העתירה והורו להנהיג את לימודי הליבה במוסדות הפטור בתוך שלוש שנים. שלוש השנים חלפו והמדינה אפילו לא החלה בהקמת מנגנון פיקוח על מוסדות הפטור. הפעם עתרה התנועה הרפורמית בישראל, שבשנים האחרונות מקדישה חלק ממשאביה למלחמה משפטית בציבור החרדי. התוצאה בבג"ץ היתה צפויה, והסיעות החרדיות בכנסת הקדימו תרופה למכה ויזמו חקיקה שהושלמה ימים אחדים לפני שהשופטים פרסמו את פסק הדין. חוק 'מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים' לא עקף את בג"ץ - הוא התנגש בו חזיתית. הח"כים החרדים, בתמיכת הקואליציה, קבעו בחוק כי המוסדות הכלולים בחוק זה יהיו פטורים מלימודי הליבה ובכלל מפיקוח, וכן יתוקצבו ישירות מתקציב המדינה בכ-60 אחוזים מהתקציב של מוסדות חינוך ממלכתיים (ארבעים האחוזים הנותרים מגיעים בין השאר מתקציבים ציבוריים אחרים, כמו למשל מהרשות המקומית).

ושוב חזר העניין לבג"ץ, הפעם כאמור על ידי החרדים לשעבר והפרופסורים משינוי שדרשו כי השופטים יפסלו את החוק שחוקקה הכנסת ויאכפו את לימודי הליבה. הם טענו לפגיעה בזכותם של צעירים חרדים להשכלה. קבוצת חרדים עובדים שביקשה וקיבלה רשות להשיב לעתירה טענה על ידי באי כוחה, עו"ד ד"ר אביעד הכהן ועו"ד חיים זיכרמן, כי החרדים זכאים לבחור בדרך החינוך של ילדיהם, וכי העדר השכלה תיכונית בגיל הנעורים לא מנע מהם חיים פרודוקטיביים ואפילו תארים אקדמיים.

בתחילה האיר בית המשפט את פניו לעותרים. ביניש הוציאה צו על תנאי, קבעה את הדיון בעתירה להרכב מבטיח של תשעה שופטים ואף הושיבה את עצמה בראשו. מהדיון, שנערך לפני כחצי שנה, יצאו העותרים אופטימיים פחות. כלל לא בטוח כי ביניש, שאתגרה את ממשלת נתניהו בעניין גיוס החרדים, תאתגר אותה גם בנושא מוסדות הפטור.

אך גם אם צפוי שביניש תסיר את המוקש הזה מדרכה של הקואליציה הנוכחית, הרי שהשבוע היא הניחה את זרעי מהומת הליבה שצפויה לקצור הקואליציה שתקום לאחר הבחירות הקרובות. במוסדות 'התרבותיים הייחודיים' (הם מוסדות הפטור, הן הישיבות הקטנות) למדו על פי נתוני 2010 פחות מעשרים וארבעה אלף תלמידים חרדיים. חלקם, בגילאי כיתות י"א וי"ב, פטורים ממילא מחובת הליבה. רוב התלמידים החרדים לומדים בחינוך הרשמי שאינו מוכר - בבתי הספר היסודיים החרדיים ובסמינרים התיכוניים של הבנות. הם מאוגדים בעיקר בשתי רשתות חינוך, 'בית יעקב' האשכנזי לבנות ו'מעיין החינוך התורני' של ש"ס, ומחויבים על פי החוק בלימודי ליבה. אך בעוד שבבתי הספר לבנות מיושמים לימודי הליבה באופן סביר, הרי שבמוסדות של הבנים לימודי הליבה כמעט אינם קיימים. גם פיקוח כמעט שלא היה קיים. רוח המפקד למפקחים הבודדים שהוקצו לכך היתה לא לחפש צרות. המפקחים הגיעו למוסדות בתיאום מראש, ראשי המוסדות ותלמידיהם הפיקו את ההצגה המצופה ולא הוטרדו בחקירות ובדרישות.

שוב היתה זו התנועה הרפורמית בישראל שמצאה את הזמן והמשאבים לדאוג לצעירי הצאן החרדיים ולהגיש עתירה בעניין. בעתירתם דרשו הרפורמים בעיקר להגביר את הפיקוח ולקבוע מנגנון להפחתת תקציבים ממוסדות שיתחמקו מלימודי הליבה. אלא שבחינוך העצמאי ראו את הנולד והתכוננו למתקפה שכזו מבעוד מועד. וכך יכלו להציג בפני השופטים הישגים של ממש בתחום הפיקוח על בתי הספר החרדיים. לפני שנתיים פיקחו על המוסדות 13 מפקחים בלבד. לפני שנה נוספו אליהם עוד 14 מפקחים חדשים. השנה יתמנו עוד כ-15 מפקחים שכאלה, לקראת הגעה למצבת מפקחים הדומה לזו שבחינוך הממלכתי. המפקחים גרעו מקופות המוסדות בשנתיים האחרונות כ-36 מיליוני שקלים, כך על פי תשובת המדינה. הנתונים המרשימים הביאו את השופטים לדחות את העתירה - למעט בנושא אחד קטן שנחבא בשוליה.

בשנים האחרונות עורך משרד החינוך בבתי הספר הממלכתיים את בחינות המיצ"ב - נוטריקון ל"מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית". מדובר בבחינות חיצוניות המייעלות את הפיקוח של המשרד על רמת הלימודים בבתי הספר השונים. המבחנים נערכים החל מכיתה ב' בארבעה מקצועות (או בשפתו המצועצעת של משרד החינוך, בארבעה תחומי הדעת) - שפת אם, מתמטיקה, אנגלית ומדע וטכנולוגיה. הביקורת על המבחנים הללו טוענת בין השאר כי המורים והמנהלים מכוונים את משאבי ההוראה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים להצלחה בבחינות הללו, במקום להתאמץ ולהעלות את רמת הלימודים הכללית בבית הספר. אך בין אם הצלחה בבחינות המיצ"ב באה בשל רמת הלימודים הכללית בבית הספר, ובין אם צוות המורים שיעבד את שעות ההוראה לטובת הצלחה בבחינות - מכל מקום את ארבעת תחומי הדעת הללו הוא נדרש ללמד באופן אינטנסיבי.

גם בלי צבא מפקחים, משרד החינוך יגלה בקלות מוסדות שמתחמקים מהוראת לימודי הליבה כאשר רוב מוחץ של התלמידים ייכשל במבחני המיצ"ב. בצו על תנאי שהוציאה השבוע הנשיאה היוצאת, היא דרשה ממשרד החינוך לנמק בתוך 90 יום מדוע לא ייושמו מבחני המיצ"ב גם בבתי הספר החרדיים.