בשבע 488: יציאת מצרים - אושר מדעית

כוגן, תושבת שקד שבצפון השומרון, מסבירה כי המאבק על אמיתות התנ"ך הוא גם כלי ניגוח פוליטי בידי השמאל

עתיה זר , י"ג בניסן תשע"ב

 הממסד האקדמי ניסה במשך שנים להשתיק את התיאוריות המהפכניות של ד"ר עמנואל וליקובסקי ז"ל, שהפריך את הנחות היסוד של המדע והוכיח את אמיתותם של סיפורי התנ"ך, ובראשם יציאת מצרים, על פי מהלכי הטבע | בִתו, שולמית כוגן, מקדישה את חייה להפצת ספריו ומחקריו של אביה, ומדווחת כי החרם האקדמי על מסקנותיו נמשך גם בימים אלה, בעיקר בישראל

האם יציאת מצרים קרתה באמת? סביר להניח כי רוב קוראי 'בשבע' אינם מפקפקים באמיתות המסופר בתנ"ך. אך ישנם לא מעטים הסבורים שסיפור יציאת מצרים הוא מיתוס. פרופסור ישראל פינקלשטיין למשל, ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, טוען כי עם ישראל כלל לא הגיע ממצרים אלא התהווה משבטים כנעניים, וסיפור יציאת מצרים הוא מיתוס שסופר בקרב העם המתהווה, כדי לגבש אותו וליצור 'גאוות יחידה'. כמוהו סבורים ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים, וגם אם לכל אחד גירסה משלו למה שכן היה, נדמה כי יש קונצנזוס נרחב על מה לא היה. את התיאוריה מבססים הארכיאולוגים על הממצאים שנמצאו - או ליתר דיוק לא נמצאו - בשטח. אמנם יש ממצאים המעידים כי חומת יריחו למשל נחרבה בחטף. ממצאים אחרים מעידים כי הארץ נכבשה בידי עם כלשהו תוך זמן קצר, ושאותו עם חי כאן כמה מאות שנים. אך כל אלו אינם נמצאים בשכבה הארכיאולוגית המיוחסת ל'תקופה הישראלית', אלא לתקופה מוקדמת בכמה מאות שנים.

מי שקרא תיגר על הכרונולוגיה המקובלת לפיה קובעים מתי התרחש כל מאורע, היה ד"ר עמנואל וליקובסקי. בספרים שכתב, שהיו פרי מחקר של עשר שנים ואשר התפרסמו בשנות החמישים, הוא הציג תיאוריות המערערות על תפיסות אסטרונומיות, היסטוריות וארכיאולוגיות שהיו מקובלות אז, וחלקן מקובלות עד היום. רובה של הקהילה האקדמית בארצות הברית, שם חי וליקובסקי, בחרה שלא להתמודד לגופן של טענות אלא לדחות בבוז ובלעג את התורה כולה. אוניברסיטת הרווארד איימה בחרם על כל הוצאה שתעז להוציא לאור את ספריו של וליקובסקי. אנשי אקדמיה שצידדו בספרים, זכו לקיתונות בוז ולעיתים פוטרו מתפקידם. למרות שחלקים רבים מהתיאוריות שלו קיבלו אישור מדעי בשנים שחלפו, עדיין היחס לספריו בקהילה האקדמית הוא בעיקר מלגלג.

 ביקור רופא על חמור

בתו של וליקובסקי, שולמית כוגן בת השמונים ושבע, מקדישה את כל עיתותיה כדי לתרגם את ספריו ומאמריו הרבים של אביה לעברית, ולהפיץ את משנתו. לפני כשלושים שנה החלה לתרגם בעצמה את הספרים, ומאז ועד היום היא מסורה לתרגום הכתבים והפצתם ברבים.

גילה המבוגר של שולמית לא מקהה את הדיבור הנחרץ שלה על חשיבות ספריו של אביה. "האמת היא שאני בכלל לא אוהבת היסטוריה", היא מעידה על עצמה. "אני אוהבת ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. קשה לי עם ההיסטוריה שבה לא ידוע מה היה בדיוק, ועל כל דבר יש ויכוח". אך למרות הסתייגותה מהתחום, שולמית סבורה שהספרים מאוד מעניינים, ובעיקר מאוד חשובים. "היה לי מאוד חשוב שהספרים יגיעו לקהל בישראל. יש כאן עניין פוליטי. מנסים להוכיח, באמצעות הארכיאולוגים, שלעם ישראל אין בכלל זכויות על הארץ הזו, שלא היינו כאן. שהתנ"ך זה סתם אגדות".

עמנואל וליקובסקי נולד בשנת 1895 למשפחה ציונית ברוסיה. אביו רכש אדמות בארץ במטרה ליישבן ביהודים. עמנואל הוסמך כרופא מטעם אוניברסיטת מוסקבה. בשנת 1921, כאשר הרוסים מצאו את רשימת הפעילים הציונים שבראשם עמד אביו, שמעון יחיאל וליקובסקי, הוא עזר להוריו לצאת מרוסיה ולעלות ארצה. הוא עצמו נשאר כדי לערוך ולהוציא לאור את המפעל אותו יזם, "כתבי האוניברסיטה" – בימה למדענים ואנשי מחקר יהודים מרחבי העולם, לקראת פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר נישואיו לאלישבע, עלו בני הזוג לארץ והתגורר בחיפה, שם עסק עמנואל ברפואה. "אני זוכרת את אבא שלי נוסע אל החולים שלו על חמור", משחזרת שולמית. "כשהייתי בת חמש וחצי עברנו לתל אביב, ואבא שלי נסע להשתלמות באירופה ללמוד פסיכואנליזה אצל תלמיד של פרויד. כשחזר לארץ התחיל לעסוק בפסיכיאטריה. אני למדתי בבתי ספר בתל אביב. המשפחה שלנו היתה מסורתית, שמרנו שבת אבל לא עד כדי כך. חשמל הדלקנו. אבא שלי אמר שבשבת צריך לנוח ממה שעושים כל השבוע". האם אלישבע היתה כנרית וגם לימדה נגינה.
היה לי מאוד חשוב שהספרים יגיעו לקהל בישראל. יש כאן עניין פוליטי. מנסים להוכיח, באמצעות הארכיאולוגים, שלעם ישראל אין בכלל זכויות על הארץ הזו, שלא היינו כאן. שהתנ"ך זה סתם אגדות

עתידה של משפחת וליקובסקי היה נראה סלול, אך האב עמנואל היה סקרן חסר מנוחה. הוא התכתב עם פרויד ורצה לכתוב ספר על הדמויות שפרויד מתבסס עליהן. הוא גילה שסיפור חייו של אדיפוס, אבי 'תסביך אדיפוס' הידוע, היה דומה מאוד לסיפור חייו של מלך במצרים בשם אח'נתון. הוא החל להשוות ביניהם, אך גילה שמאות רבות של שנים מפרידות בין אדיפוס היווני לאח'נתון המצרי. פער השנים לא התקבל על דעתו והוא החל לבדוק אם יש טעות בחישוב השנים. כאן החל המפנה בחייו של וליקובסקי.

הוא החליט לנסוע לאמריקה למשך שנה כדי לחקור את הנושא לעומק. כשכתב היד של 'אדיפוס ואח'נתון' היה מוכן, פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נשאר בארצות הברית עם משפחתו. שולמית היתה אז בת 14 וחצי. "היה לי קשה ללמוד בהיי סקול", היא מספרת, "אני, שבתיכון שלמדתי בו בארץ הייתי רוצה לקבור את עצמי מבושה כשאמא שלי היתה מגיעה עם אודם, נאלצתי ללמוד עם בנות שבגיל הזה כבר התאפרו והסתובבו עם עקבים". אך המלחמה התארכה, ושולמית הספיקה לסיים תיכון וגם לימודי פיזיקה בקולג'. ברגע שהתאפשר לה - בשנת 1946, עזבה את אמריקה ועלתה לארץ. כאן פגשה את אברהם כוגן, שהיה סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה. אברהם נשלח יחד עם עוד סטודנטים מצטיינים ללמוד תואר שני בחו"ל כדי להיות בין המקימים של המחלקה לאווירונאוטיקה בטכניון. הוא נסע יחד עם שולמית לפרינסטון שבארצות הברית, שם הם נישאו ונולד בנם הבכור. הוריה של שולמית עברו להתגורר לידם בפרינסטון, ואף קנו שם בית אותו התאפשר להם לרכוש מהכסף שקיבל אביה על ספרו 'עולמות מתנגשים', שהיה לרב מכר.

'עולמות מתנגשים' היה פרי מחקר שהתחיל וליקובסקי לאחר שגילה את פער השנים בין אדיפוס לאח'נתון. סקרנותו אז ניצתה, והיא גברה אף יותר כאשר הגיע לידיו פפירוס איפואר המצרי. וכך בין השאר כתוב בפפירוס: "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם... מגפה בכל הארץ, דם בכל מקום... התבואה כלתה מכל צד... אבוי, נשמד כל מה שנראה עוד אתמול, האדמה נותרה שוממה כמו לאחר קציר הפשתה... הארץ אינה אור... אבוי, בני הנסיכים הוטחו אל הקירות. אבוי בני הנסיכים הושלכו לרחובות... אנחות מלאו את הארץ, אנחות, קינה ומספד". נשמע מוכר? גם לוליקובסקי זה היה נשמע מוכר. התעניינות קצרה בתחום גילתה לו כי למרות המקום הרב אשר תופסת מצרים בחייו של עם ישראל, קודם במצרים ובהמשך בימי המלכים, בדברי ימי מצרים אין התייחסות לעם ישראל. כחוקר בנשמתו הוא החליט לבדוק את הנושא.

הרעיון שעלה במוחו היה כפרני, ככל שהדבר נוגע להיסטוריונים וארכיאולוגים: הוא רצה לשחזר מחדש את קביעת התאריכים בהיסטוריה העתיקה, ואולי כך יוכל למצוא הקבלות בין המסופר בתנ"ך לממצאים בשטח. בעוד החלטה זו מתבשלת בליבו, קרא וליקובסקי בתנ"ך את סיפור 'שמש בגבעון דום'. וכך כותב הוא בספרו 'חרם בשם המדע': "עתה, בקוראי את הפרק בגיל ארבעים וחמש, התרשמתי מן העובדה שבפסוק שמיד לפני כן מסופר שהקב"ה השליך אבנים גדולות מן השמים. מאחר שכותב דברי הימים הקדום לא ידע על הקשר האפשרי שבין שובל ענק של מטאוריטים, לבין השיבושים שיכול היה תיאורטית לגרום לסיבוב כדור הארץ, הסבירות שיצרף שתי תופעות אלה קטנה ביותר, אלא אם אכן היה קשר ביניהן".

 טעות של שש מאות שנה

"הוא אמר: 'לא יכול להיות שמישהו המציא את זה'", אומרת שולמית, "זה צריך להיות איזה גרם שמיימי עם שובל של אבנים גדולות, ואם כך, זה צריך להיות מתועד בכל העולם, לא רק פה. הוא התחיל לחפש אגדות עם מכל העולם, ממקסיקו של האינדיאנים ומנורווגיה, ממצרים, מסין. והוא מצא באמת שיש מקומות שהיה כתוב שהשמש עמדה מעל האופק, יש מקומות שכתוב שהשמש לא זרחה, זה ממש התאים לחלקים הגיאוגרפיים בעולם". עשר שנים עמל וליקובסקי על מחקרו וכתב את הספר 'עולמות מתנגשים', בו הוא מביא עדויות על תהפוכות טבע שנגרמו עקב גרם שמיימי שסטה ממסלולו, כפי שהם מתועדים במסורות עם. וליקובסקי מייחס את התהפוכות לכוכב הלכת נוגה. חלקים מתוך הספר פורסמו לפני שיצא לאור, והכתוב בהם העלה את חמתם של האסטרונומים, על כך שאדם שאינו קשור לתחום כותב דברים שמבחינתם לא מתקבלים על הדעת. "האסטרונומים מאוניברסיטת הרווארד הודיעו להוצאת הספרים שעמדה להוציא את הספר כי הם יחרימו אותה אם תפרסם. המו"ל נכנע ללחץ ואבא שלי היה צריך לחפש מו"ל אחר שיסכים להדפיס. וזה היה בסט סלר. זה מאוד הרשים אנשים, ספר שכותב על תהפוכות טבע בזמן יציאת מצרים ובזמן יהושע בן נון", מספרת שולמית.
האסטרונומים מאוניברסיטת הרווארד הודיעו להוצאת הספרים שעמדה להוציא את הספר, כי הם יחרימו אותה אם תפרסם. המו"ל נכנע ללחץ ואבא שלי היה צריך לחפש מו"ל אחר שיסכים להדפיס. וזה היה בסט סלר. זה מאוד הרשים אנשים

הספר מסביר כיצד תהפוכות הטבע הללו גרמו לעשר המכות, לקריעת ים סוף ועוד. "כתבו על הספר הזה יותר משלושת אלפים מאמרים", היא אומרת, "ובלהט ששמור רק לספרים שחושפים עקרונות חדשים". שולמית גם יודעת להפנות לרובם המוחלט של המקורות שהתייחסו לדברי אביה. את היחס המזלזל והדורסני לו זכה וליקובסקי הוא תיעד בספר שכתב: 'חרם בשם המדע'.

לאחר שנתיים פתח וליקובסקי חזית חדשה, הפעם מול ההיסטוריונים והארכיאולוגים. הכרך הראשון בסדרת הספרים 'תקופות בתוהו' יצא לאור, ובו הוא מסנכרן בין ממצאים מצריים וישראליים לבין המסופר בתנ"ך. ממצאים מימיה של המלכה המצרית חאתשפסות, בצורת תחריטים על קיר, מתעדים את ביקורה ב'ארץ האל'. וליקובסקי משער כי מדובר במלכת שבא. באל עריש התגלתה תיבת שחם מצרית ובה מסופר על שינויי טבע קיצוניים שהיו מלווים בסופה עזה ובתשעה ימי חשכה. מתואר שם גם מסע של פרעה וחילו לעבר הגבול המזרחי של ממלכתו, שם טבע במי מערבולת לאחר שהגיע למקום הנקרא פי-חירות. וליקובסקי, ברוב תעוזה יש לציין, מציע לסנכרן את הכתובת עם יציאת מצרים. תעוזה אמרנו, שכן ישנו קונצנזוס בין הארכיאולוגים וההיסטוריונים כי זמנה של הכתובת הוא מימי הממלכה התיכונה במצרים, ואילו יציאת מצרים (שלדעתם, ספק רב אם התרחשה) ממוקמת אי שם בימי הממלכה המאוחרת, כמה מאות שנים לאחר מכן.

וכך, תעודה אחר תעודה, וליקובסקי מוצא ומקדים את זמנן המקובל בכשש מאות שנים. חומות יריחו שהוזכרו בתחילת הכתבה נחרבו בחטף, כאמור. על פי המקובל, הדבר אירע כשש מאות שנה לפני כניסת בני ישראל לארץ. לפי וליקובסקי, זה מתאים לזמן שבו הם נכנסו. שנהבים בסגנון מצרי שנמצאו בעיראק בתוך מבצר בעיר האשורית העתיקה נמרוד, קדומים במאות שנים לממצאים אשוריים שנמצאו באותו אתר עצמו, כך על פי הכרונולוגיה המקובלת. ההסבר שניתן לכך על ידי הארכיאולוגים הוא כי מדובר במפעל לזיוף עתיקות. וליקובסקי לעומתם מסביר זאת בכך שהמלך האשורי שלמנאסר היה בן אותה תקופה של המצרים יוצרי אותם שנהבים ומלכם אח'נתון, אשר שלחו לו אותם כמתת. נקודות סינכרון אלה מביאות את וליקובסקי למסקנה הנועזת כי יש לשנות את הכרונולוגיה המקובלת, ולהפחית שש מאות שנים מדברי ימיה של מצרים. בספריו האחרים, העוסקים ב'גויי הים' ובתרבות יוון, הוא טוען ומביא ראיות לכך שהפחתת שש מאות השנים הללו תפתור את חידת 'תקופת החושך ביוון', ותביא לפתרונן של מחלוקות חוזרות ונשנות לגבי תיארוך ממצאים, שנקודת המחלוקת לגביהם היא בפער של שש מאות שנה.

"הספר 'תקופות בתוהו' התקבל בלי הרבה רעש", מספרת שולמית, "הם למדו לקח ועשו חרם בשתיקה, כאילו שהספר לא קיים. זה ספר מאוד חשוב. הוא גם מסביר בו איך קרתה הטעות בחישוב בכרונולוגיה המצרית". כאן שולמית מתחילה להסביר על כוכבים, כוכב סותיס, הזווית שלו, המסלול של כדור הארץ. בקיאותה מרשימה בהחלט, ואני, הצעירה ממנה באי אלו עשרות שנים, לא ממש מצליחה לעקוב, אלא להבין רק שאביה ד"ר וליקובסקי היה גאון וידען, שידיו רב לו בכל תחום.

את סדר השושלות והממלכות במצרים, המהווה בסיס לכל התיארוכים הארכיאולוגיים עד היום, עשה איש דת מצרי לפני למעלה מאלפיים שנה. לאחר מכן, אסטרונומים שיבצו תאריכים משוערים לכל שושלת. וליקובסקי אינו היחיד שטוען כי סדר השושלות שנקבע אז, וגם משך כל תקופה, רחוק מלהיות מבוסס, אך כיוון שהיה הסדר היחיד, הסתמכו עליו חוקרי ההיסטוריה לאורך הדורות עד שהיום אין איש מעז לערער על הסדר הזה. הוא גם מוכיח כי השנים שנקבעו לכל ממלכה על פי האסטרונומיה הן תוצאה של חישוב מוטעה.

 הארכיאולוגים מפחדים לתמוך

הלעג וקיתונות הבוז נעדרי ההתייחסות העניינית שוליקובסקי זכה להם השפיעו לרעה על בריאותו, אך להיטותו להוכיח את התיאוריה שלו גברה והוא המשיך לחקור ולפרסם את ממצאיו. ואולם ספריו, על אף שהם גדושים פרטים רבים, הוכחות ועבודת מחקר יסודית, לא הצליחו לחדור את חומת האקדמיה הבצורה. ואם באוניברסיטאות בחו"ל הוא הוזמן להרצות ומאמריו זוכים מעת לעת לפרסום ולהתייחסות מצד אנשים מלומדים, הרי שבארץ יש שתיקה מוחלטת סביב התיאוריה שלו. אין ארכיאולוג או היסטוריון שמנסה להתמודד עם השיטה שלו, להצדיק או להפריך אותה. ארכיאולוגים מדברים שלא לייחוס על 'טרור אקדמי' בעניין זה. ארכיאולוגית של רשות העתיקות, למשל, אשר אמרה כי אין דרך להסביר ממצאים שהיתה שותפה לחשיפתם זולת השיטה שמציע וליקובסקי, נמנעת מלהגיד זאת בקול רם או לייחוס, פן יבולע לה. כמוה גם סטודנטים לתארים מתקדמים שחוקרים חלקים מהתיאוריה, אך נמנעים מלהיות מזוהים כמי שמצדדים בשיטה.
אני רוצה להוציא שוב את הספר שאבא שלי כתב על יוון. הוא כתב אותו לפני חמישים שנה ואני מחפשת מישהו שיכתוב הקדמה לספר, על דברים שהתחדשו בשדה המחקר מאז. פניתי לכמה אנשים שעוסקים ביוון, כולם מפחדים מהאקדמיה. אחד אמר בגלוי: אני עומד לקבל את הפרופסורה, זה יזיק לי

"אני רוצה להוציא שוב את הספר שאבא שלי כתב על יוון", אומרת שולמית, "הוא כתב אותו לפני חמישים שנה ואני מחפשת מישהו שיכתוב הקדמה לספר, על דברים שהתחדשו בשדה המחקר מאז. פניתי לכמה אנשים שעוסקים ביוון, כולם מפחדים מהאקדמיה. אחד אמר בגלוי: אני עומד לקבל את הפרופסורה, זה יזיק לי".

ידיה של שולמית אינן רפות. היא חולמת על היום שבו יתקבלו ספריו של אביה כשווים בין שווים בספריות האוניברסיטה, ויותר מכך, על היום שבו יבינו כולם כי כל הכתוב בהם הוא נכון. גילה המבוגר אינו מהווה מחסום בכל הקשור לאתר האינטרנט שהיא מנהלת התוכן שלו, ובו היא מפרטת בשיטתיות ובתמציתיות את עיקרי התיאוריה, כמו גם את תולדות חייו של אביה, את הפולמוס שעוררו ספריו, וגם קישורים למאמרים רבים שנכתבו בכתבי עת על אביה ועל כתביו.

כשהיא מתבקשת לספר קצת על עצמה, היא עונה "הספרים של אבא שלי יותר חשובים", אך בכל זאת מסתבר שישנם עוד נושאים שבוערים בה, כמו חינוך ילדים או חינוך למסורת ולאהבת התנ"ך. והיא גם לא קונה תוצרת גרמניה. "אני חסידה גדולה של חוגי הורים", היא אומרת, "אם הורים היו יודעים איך לגדל את הילדים בלי קנאה, בלי תסכול, זה היה משנה את העולם. הורים צריכים לראות את זה בתור מקצוע. אני בכלל לא שלחתי את הילדים למעונות, זה הגיל הכי נחמד, למה לשלוח אותם למישהו אחר שיטפל בהם?". בנושא המסורת והתנ"ך אומרת שולמית "צריך ללמד תנ"ך בצורה שיאהבו את זה. ולא שזו תהיה המורה לחקלאות, שבמקרה מלמדת גם תנ"ך. איך זה שבחידונים כמו אחד נגד מאה, כששואלים שאלה בתנ"ך אז לא יודעים? היה ילד ששאלו אותו 'אברהם, יצחק, ומי השלישי?' והוא לא ידע. וצריך גם חינוך למסורת. לדתיים אני לא דואגת אבל לילדים החילונים צריך לעשות משהו, שיכירו מה זה".

ביתם של שולמית ואברהם כוגן, כמו בית הוריה של שולמית, היה מסורתי. הילדים, מאיר ורבקה, החליטו בעניין קיום המצוות ש'או הכל או לא כלום' והם בחרו בהכל. "זה עדיף מהאפשרות השנייה", אומרת שולמית. הבן מאיר מתגורר עם משפחתו במעלות, הבת רבקה מתגוררת בירושלים. לשולמית יש קרוב לעשרים נכדים, ומספר הנינים ברוך ה' הולך ועולה.

לפני כשנתיים נפטר הבעל, אברהם. גם הוא, כשולמית, היה חדור שליחות בכל מה שעשה. לבד מהיותו, כאמור, בין מייסדי הפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, הוא היה גם מראשוני רפא"ל. מחקריו התמקדו תמיד בפיזיקה שימושית כדי לסייע לצרכים החיוניים של המדינה. בשנות השמונים, השנים בהן קמו רוב הישובים בשומרון, החליטה שולמית שהיא רוצה לבקר שם. היא נסעה ובדרך מקרה התגלגלה ליישוב שקד. כשחזרה מהביקור הודיעה לבעלה שהם עוברים לשקד. הם ארזו את מיטלטליהם ונפרדו מהעיר חיפה בה התגוררו במשך שלושים שנה. בשקד בנו שניהם את הריהוט של הבית, וטיפחו גינה מרשימה. לאחר שאברהם יצא לפנסיה מהטכניון, הוא יזם והיה שותף למחקר על אנרגיית השמש במכון ויצמן ובילה את רוב הימים ברחובות. שולמית סירבה לעזוב את שקד והוא היה מגיע רק בסופי שבוע. הגיל שנותן את אותותיו מאלץ את שולמית לשהות פרקי זמן ארוכים בבית הבת בירושלים, אך ניכר כי היא 'על קוצים' ומייחלת לשוב הביתה. "כשהייתי בת שמונים ואחת הפכתי ואמרתי שאני בת שמונה עשרה, אחר כך אמרתי שאני בת עשרים ושמונה, אבל עכשיו כבר לא כל כך כדאי לי", היא אומרת.

לאורך הראיון מפנה שולמית שוב ושוב אל הכתוב באתר. אחד המאמרים המופיעים שם, אותו היא מזכירה שוב ושוב, הוא של ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד העיתון 'מעריב', שכתב לאחר צאת הספר 'תקופות בתוהו' בין השאר את המשפט הבא: "ועתה צא ולמד כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה, כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות".