חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אחד משלהם

שלושת ילדיו נפצעו קשה בפיגוע אוטובוס הילדים, וכמה שנים אחר כך הוא גורש מביתו בכפר דרום יחד עם בני קהילתו
05/04/12, 09:42
עפרה לקס

 הרב אופיר כהן, אב לעשרה שהספיק לייסד בינתיים גרעין תורני מצליח באשקלון, מוצא את עצמו כעת מעברו השני של המתרס כראש מינהלת 'תנופה', לאחר לבטים אישיים קשים שקדמו לקבלת התפקיד | מאחיו המגורשים הוא מבקש כי ינסו למצוא דרך לעזור לעצמם בטרם יתלו יהבם בסיועה של המדינה | בקיץ הבא תיסגר המינהלת, אבל למרות לוח הזמנים הקצר, הרב כהן מתכוון להביא עד אז את כל העקורים לגור בבית משלהם

 "באם בחודש אב תשס"ה היו אומרים למגורשי גוש קטיף שבראש מינהלת סל"ע-תנופה יעמוד מישהו משלהם, איש מרכזי בכפר דרום שילדיו נפגעו מן הטרור הרצחני, הם היו מסרבים להאמין. אבל על דלת משרדו של הרב ד"ר אופיר כהן כתוב במפורש שהוא הוא ראש המינהלת. "זה הסיפור שלנו היום", הוא מצביע על מפת הארץ הגדולה שבמשרדו, עליה מסומנות 20 נקודות היישוב החדשות של העקורים, "איזה גוף בונה היום 20 יישובים?". ובכלל, הוא אומר, השאלה היא מה המשימה ולא איך מתגברים על אנטגוניזם פנימי מול המדינה. "אם אדם רוצה לצבוע מה שעשו לו בצבעים שחורים ולנתק מגע, אז אין בעיה, הוא יכול לעשות את זה כבר מגיל 20, וגם לי יש סיבות לכך מפה ועד להודעה חדשה". אבל באופן אישי, בכל הצמתים בהם עבר, החליט הרב כהן לדבוק בחיים, בעשייה ובמשימתיות. ואת זה הוא מבקש עכשיו גם מחבריו מהגוש, באיגרת ששיגר להם לרגל חג החירות, עם כניסתו לתפקיד: "אין זה דבר פשוט לשנות את המחשבות על הבית שהיה, על הקהילה החמה והתומכת ולהשוות למצבנו כיום. אך עלינו לגלות אחריות... לקחת בעצמנו את העוצמות ולהיות בני חורין מחדש... ההחלטה להשתקם ולבנות מחדש.. תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו".

השכפ"ץ של הנגב

משפחת כהן פרצה לתודעה של עם ישראל לפני 11 שנים בנסיבות קשות, כששלושה מתוך שבעת ילדיה נפצעו בפיגוע 'אוטובוס הילדים' של כפר דרום שעלה על מטען. אורית וישראל איבדו את כף רגלם, תהילה את שתי רגליה. נהג ההסעות שהחליט לא להמתין לאברהם, אח נוסף שאיחר, מנע ממנו את הפגיעה.

משפחת כהן עברה הרבה מאז: שנה וחצי של שיקום ו'גלות' בגבעת שמואל בעקבות הטיפול בילדים, לידת שלושה ילדים נוספים וגירוש מגוש קטיף. היום אורית נשואה, בעלת תואר ואם לילד, תהילה שירתה שירות לאומי במחלקת שיקום ילדים בתל השומר, בה שוקמה בעצמה, והיום היא בשנת השירות השנייה שלה. ישראל מסיים כיתה י"ב ב'ישיבה לצעירים' בירושלים.

את הרב אופיר כהן קשה להחזיר ליום ההוא. האיש הוא בונקר בכל מה שקשור להחצנת רגשות. בראיון אחר כינה אותו "שוק" ו'"טראומה", תיאר את רגע שמיעת ה'בום', הריצה החוצה, הידיעה שהאוטובוס של הילדים עמד לצאת ורגעי חוסר הוודאות. רעייתו של כהן סיפרה על התמודדות יומיומית גם עכשיו, ועל כך שהסבל והכאב של הילדים מזכיר יום יום את כפר דרום שנעקר.

כהן נולד לפני כ-43 שנה בשכונת רוממה. הוא למד בישיבת 'חורב' והמשיך ל'מרכז הרב', שם למד במשך חמש שנים, אשר במהלכן נישא לנגה. כשהרב יגאל קמינצקי הגיע מגוש קטיף לישיבה כדי לאתר אברכים לכולל, הזוג כהן היה בדרך לכולל 'מרץ' במבשרת, במטרה להגיע אחר כך לשליחות חינוכית-רבנית באחד מיישובי הפיתוח בארץ. החברותא, הרב יגאל הדאיה, חבר קרוב מילדות ושותף לעשייה גם היום, השתכנע אז ללכת לגוש, ובעקבותיו החליטה משפחת כהן שאם אפשר גם ללמוד תורה וגם לממש אידיאל של התיישבות - אז קדימה. בקיץ תש"ן הגיעה המשפחה לכפר דרום והגדילה את היישוב ל-12 משפחות. "יישוב קטן במקום מורכב, עם הרבה אתגרים של בנייה ושל חיי קהילה. זו היתה יצירה". אבל היישוב לא זכה לימי שלווה רבים ולא הרבה אחרי המעבר החלו הטרגדיות: הרצח של דורון שורשן, וחודשים מעטים אחריו רב היישוב, הרב שמעון בירן. "הייתי צריך להגדיל את הכתפיים של ההנהגה התורנית והיישובית", רומז כהן, "במהלך השנים היתה כל הזמן התמודדות, מצד אחד היישוב גדל והגיע ל-80 משפחות לפני הגירוש, מצד שני פקדו אותו אסונות". במקביל החל הרב כהן לנהל את המדרשה בנווה דקלים.

אף פעם לא הרגשתם שדי לכאב, לשכול ולפחד?
אם נגיד שלא השגנו את מה שרצינו ולכן אנחנו לא משתפים פעולה, אז לא נהיה רלוונטיים. אני רוצה לקום לחיים של משמעות יצירה ושמחה, וזה תלוי באדם. אנחנו בוכים פעם בשנה - בתשעה באב, אבל לא כל יום. אנחנו רוצים במדינת ישראל, בהתחזקותה ובקיומה

"אחרי כל פיגוע כזה, התוצאה היתה הפוכה. אחרי הרצח של דורון היישוב גדל, היתה עוד תפיסה של שטח ורכישה של שטח. ואם הממשלה היתה מתירה זה היה אפילו גדל יותר. אחרי שהרב בירן נרצח אנשים רכשו דירות ועברו מקרוואנים לבתים. כמובן שזה מתוך ראייה שאתה לא חי לעצמך ומוכנים לסבול הרבה בשביל העניין. אפשר לראות את זה גם בחוש. גוש קטיף היה השכפ"ץ של הנגב".

הפיגוע היכה במשפחת כהן במרחשוון תשס"א, חודש לפני בת המצווה של אורית, הבת הבכורה. בשל צורך בטיפולים אינטנסיביים לילדים, עברה המשפחה להתגורר בגבעת שמואל, והתמודדה עם תקופה לא קלה.

כהורים עלתה בראשכם השאלה 'מה היה קורה אם לא היינו גרים פה?'

"לא. אדם יכול כל הזמן לנסות ולברוח למקום אחר ולחשוב שיהיה אחרת, אבל אז יהיו לו התמודדויות אחרות. תגדיר מי אתה, ותפעל שם באתגרים שיש לך. יש לנו מסלול שאומר מה אתה מחפש מהחיים, איפה אתה ומה אתה עושה עם זה".

משפחת כהן היוותה לא מעט פעמים כתובת למשפחות שילדיהן נפצעו. הדבר התגבר בשנה שעברה, עם השירות הלאומי של תהילה. "היינו הולכים עם הילדים, מסבירים למשפחות ומראים להם מה זה בדיוק ומה אפשר לעשות הלאה. וגם דברים פרקטיים, גם שם לא חסרים ביורוקרטיות וקשיים".

"איזה גוף בונה היום 20 יישובים?". הרב ד"ר אופיר כהן

 שבת אחת, שלושה בתי כנסת

בתום שבע שנים במדרשה, אשר במהלכן היה צריך לשכנע קבוצות להגיע ולהתארח למרות המצב הביטחוני, חברו יחדיו העובדה שהתפקיד דרש עבודה בשבתות, וכן שהחינוך בסמינריונים הוא "ברק, אור חזק נקודתי שנגמר". הרב כהן ביקש לעשות שינוי ולעבור אל החינוך הפורמלי, "היומיומי והמתמשך". בתחילה הוא היה ראש אולפנת אבן שמואל, אך הפיגוע קטע את התפקיד. אחרי הפסקה ושבתון הוא החל לנהל את המקיף הדתי בקריית מלאכי. כן, מקיף רגיל. "צריך לדעת שרוב הציבור הדתי לומד בתיכונים ולא באולפנות ובישיבות".

"צריך להתחבר עם האנשים, לאהוב אותם, להכיר את המנטליות הדתית, המסורתית והחברתית שלהם", הוא פורש את משנתו. "אתה אומר 'אם הוא לא הולך עם חולצה לבנה בשבת, אז הוא מזלזל'. אבל האמת היא שהוא קנה חולצה ב-400 שקל, שהחולצה הלבנה שלך ב-30 שקל לא מתקרבת אליה. בוא לבית כנסת מרוקאי אותנטי, שב משבע וחצי עד אחת עשרה וחצי, תישאר רגוע כל התפילה. תראה אנשים שקמים ל'בקשות' בארבע בבוקר ואחר כך יש לפניהם יום מלא, ואז תבין מה מחבר את האנשים. יש כאלה שכל ההוויה הרוחנית שלהם מגיעה מבית הכנסת".

הרב כהן אומר שאם הציבור הציוני-דתי לא ייכנס לבתי כנסת כאלה, הם ייתפסו על ידי "גורמים אחרים" או שיישארו מאחור, "ואחר כך אנחנו שואלים למה אנשים לא זוכרים אותנו כשצריך".

המונולוג הארוך הזה משקף את סגירת המעגל שעשתה משפחת כהן. בתחילה תכנן הזוג הצעיר לצאת לשליחות. אחרי הגירוש הגיעה המשפחה עם אנשי כפר דרום למגורים זמניים באשקלון, ולפני מספר שנים נפרדה מקהילת האם. היום היא מתגוררת בבית משלה בעיר. הרב כהן משמש בהתנדבות כראש הגרעין באשקלון, הקים ישיבת הסדר ("שילובים") לבוגרי תיכון ומחלק את זמנו מדי שבת בין שלושה בתי כנסת, לפי מספר התפילות.

ההחלטה להישאר באשקלון קשורה לניהול בית הספר בקריית מלאכי?

"אני חושב שכן, אבל גם כשהגענו לאשקלון, בגלל הנסיבות, לא גרנו בבניין של הקהילה, אלא לקחנו בית פרטי והתאמנו אותו לצרכים שלנו. לא תמיד התפללתי בבית הכנסת של הקהילה, ואז באים אליך ואומרים 'בוא תן שיעור'. וכך התחילה המעורבות".
יש פה אנשים מאוד מאוד מחויבים. כאלה שבאו מתוך שליחות לעזור לאנשים בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם. האנשים כאן מסורים למשפחות עד שהן תקבלנה את כל מה שהן צריכות. עובדים כאן בשעות לא שעות ולוקחים עבודה הביתה. זה לא דומה לאף משרד ממשלתי שראיתי

על ימי הגירוש אומר הרב כהן רק משפט. הוא מבקש שלא להתייחס לימי המאבק, ומדלג כמעט על הרגשות שלו לגבי המדינה.

אמרת קודם שהייתם 'השכפץ של המדינה', שילמתם מחיר כבד ולבסוף נעקרתם.

"הרבה שילמו מחיר כבד ויש שסבלו יותר. זה עוד יותר מחדד את האבסורד ומעצים את הכאב. אבל אם נגיד שלא השגנו את מה שרצינו ולכן אנחנו לא משתפים פעולה, אז לא נהיה רלוונטיים. אני רוצה לקום לחיים של משמעות יצירה ושמחה, וזה תלוי באדם. אנחנו בוכים פעם בשנה - בתשעה באב, אבל לא כל יום. אנחנו רוצים במדינת ישראל, בהתחזקותה ובקיומה".

רבים הפנו אצבע מאשימה ליישובי הגוש עצמם על שלא קיבלו אליהם משפחות מערי פיתוח ושבעצם הם 'התנתקו' מהעם ראשונים. אתה שותף להכאה הכללית על חטא?

"אני לא בקטע של הכאה ולא הכללית. אני חושב שברוך ה' היום יש הרבה יותר מעורבות. בכנס מנהלים של אמי"ת אפשר לראות שרבים מהם מגיעים מהסקטור היותר ישיבתי ולוקחים על עצמם לנהל בתי ספר ולהגיד לעצמם 'אנחנו פה'. כל מי שיש לו את היכולת לעשות את זה שיבוא. אם יבואו עשרה כאלה לאשקלון, לכולם יהיה מה לתרום, ואשקלון היא רק דוגמה".

עוד לפני שעזבו חברי הקהילה המקורית שלו את הבניין המפורסם, הוא העביר את ילדיו ללמוד במסגרות המקומיות ולא באלה של חבריו לקהילה. "לכל מסגרת היתרון והחיסרון שלה. שלא יחשבו שאם יש למסגרת הגנות אז היא יותר בטוחה", הוא אומר בזהירות, "הילדים שלנו נפגשים עם דברים אחרים, וזה דבר בונה".

האתגרים הפרקטיים של חיים באשקלון, אבל, אינם קשורים רק לשינויים חברתיים ומנטליים. מפעם לפעם השכנים שהציקו בעבר, מתמקמים במקום בו פרחו יישובי הגוש ויורים על תושבי מדינת ישראל - בהם על המגורשים, ומשפחת כהן בכללם. "זה לגמרי לא פשוט. התאומים שלנו בני החמש מעולם לא היו בכפר דרום ולא יודעים מה זה". הטילים בהחלט מהווים נקודת קושי, שגורמת לשאול 'בשביל מה'. השכנים אומרים למשפחת כהן שהיא עשתה לטילים 'עקוב אחריי' ובסופו של דבר גם הם מתחילים להתרגל. "אני חושב שאם בסבב האחרון לא היתה החלטה עירונית לסגור את בתי הספר, אנשים אפילו היו הולכים ללמוד וללמד".

 על הכיסא של בשיא

הרב ד"ר אופיר כהן הוא מחנך במהותו. כזה שמעביר את העקרונות והאידיאלים של שליחות והתמודדות גם במהלך הראיון וגם למגורשים. אבל תשובותיו מחושבות, נזהרות לא לדרוך. בעבר היה מועמד 'הבית היהודי' לכנסת. היום הוא עובד מדינה ואף מילה על פוליטיקה.
המינהלת לא באה להחליף את המדינה. אם למשל לאדם יש בעיה עם בית הספר, הוא פונה למחלקת החינוך. כאן הייתה בעיה מיוחדת: היה צורך להקים בתי ספר, לתת שעות פרטניות וכו'. אבל מאוחר יותר אתה אומר: יש בית ספר, יש מועצה, תתחיל להתנהל כאזרח רגיל. אי אפשר ללכת מאתיים שנה עם טיקט 'אני חריג'

כשהרב כהן נשאל על כך שהוא מאייש בעצם את כיסאו של יונתן בשיא, הוא משיב "עד לפני שנכנסתי לתפקיד לא פגשתי את יונתן. אם יש דברים שלא נעימים לך - אתה לא חייב להתעסק איתם".

מצד שני, הוא כל כולו מגויס למשימה שמבחינתו היא בניין הארץ וקידום העניינים עבור המגורשים. "וזה קורם עור וגידים, היום אנחנו שבע שנים אחרי. במשרד השיכון אומרים לך: לוקח 15 שנה לבנות יישובים, לכם לקח שבע שנים, עשיתם את זה מהר".

הרב כהן נכנס לתפקידו הנוכחי לפני כארבעה חודשים. לפני כן הוא שימש יועצו של השר דניאל הרשקוביץ, כאשר התחום המובהק שלו היה ועדת השרים לענייני גוש קטיף, שהשר עומד בראשה. "במסגרת הזאת הייתי בקשר עם מינהלת תנופה וליוויתי את כל נושא תיקוני החקיקה והחלטות הממשלה, אבל לא ממקום של סמכות". מצד אחד הוא נכנס לתפקיד כשהוא בקי בפרטים רבים, ומצד שני "תפקיד היועץ לא דומה בכלל למה שאני עושה היום".

מינהלת 'תנופה' עברה גלגולים רבים מבחינת ראשיה השונים, תיפקודה ויחס העקורים כלפיה. על קירות המשרדים תלויות עדיין תמונות שהוקדשו לראש המינהלת לשעבר צביה שמעון, אבל מאז עברו הרבה טפסים, ועדות וביורוקרטיות בצנרת.

ולמרות האמור, חלק מהצוות שעובד במשרד נשאר שם עוד מימי הגירוש, והרב כהן מגן עליו בכל לב. "אני לא יודע מי אמר מה בעבר. אבל יש פה אנשים מאוד מאוד מחויבים. כאלה שבאו מתוך שליחות לעזור לאנשים בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם. האנשים כאן מסורים למשפחות עד שהן תקבלנה את כל מה שהן צריכות. עובדים כאן בשעות לא שעות ולוקחים עבודה הביתה. זה לא דומה לאף משרד ממשלתי שראיתי". הרב כהן ממשיך בנוהג שהתחילו קודמיו: סיורים בשטח ופגישה עם משפחות, כדי שהמגורשים לא יהיו עבור צוות המינהלת רק אוסף פרטים יבשים.

הרב כהן קפץ למימי המינהלת בתקופה שלא כל אחד היה ניאות לכך. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא, אייל גבאי, היה בעל מוטיבציה עצומה לפתירת בעיותיהם של המגורשים ולקידום ענייניהם, וכהן קיבל את מחליפו הראל לוקר, שנכנס לתפקידו לא מזמן. למינהלת יש "תאריך תפוגה" כהגדרתו, מפני שהיא עתידה להיסגר בתמוז תשע"ג וחלק מהעובדים כבר מתחילים לעזוב, משום שהם מחפשים עבודה קבועה עם אופק. לקבל מחליפים עבורם זה גם לא פשוט, משום שמדובר במשרד ממשלתי שדורש אישורים ותהליכים, "ואז אתה אומר 'מה, אדם יבוא לעבוד חצי שנה?'".

"זו היתה התלבטות מאוד מאוד קשה", הוא מודה ביחס לקבלת התפקיד, ובפעם הראשונה בראיון הזה הוא אומר מילה משורש ק.ש.ה. "מתוך המשפחות, כל מי שהיתה יכולה להתקדם קדימה - עשתה את זה. אז מי שנשאר אלו אנשים שעוד יותר צריכים סיוע". מה ששכנע אותו בסופו של דבר להסכים היה ההיכרות שלו גם עם הפרטים הטכניים אבל גם עם האנשים ועם החוויות הקשות
המינהלת לא באה להחליף את המדינה. אם למשל לאדם יש בעיה עם בית הספר, הוא פונה למחלקת החינוך. כאן הייתה בעיה מיוחדת: היה צורך להקים בתי ספר, לתת שעות פרטניות וכו'. אבל מאוחר יותר אתה אומר: יש בית ספר, יש מועצה, תתחיל להתנהל כאזרח רגיל. אי אפשר ללכת מאתיים שנה עם טיקט 'אני חריג'
שעברו. "בתפקיד הזה אתה כל יום צריך להגיד 'חבר'ה, אנחנו צריכים לזוז, לקחת את מה שיש, להתארגן על עצמנו ולהמשיך הלאה'. וזה לא פשוט לבוא לבן אדם להגיד לו זהו, אם לא תעשה כך - לא יהיה".

מקשיבים לך יותר כי אתה 'משם'?

"אומרים לי את זה כאן, במינהלת. אבל לפעמים זה דווקא מקשה, כי אנשים אומרים לך 'אז בשביל מה אנחנו צריכים אותך שם?' ולא שהם שלחו אותי לכאן, זה מינוי של ראש הממשלה".

הרב כהן נכנס למינהלת בשלב שבו הסתיימו תיקוני החקיקה. הפיצויים הוגדלו אבל גם סוכם שלא תהיה יותר תזוזה בנושא. מצד אחד יש לפתוח תיקים רבים שכבר נסגרו, ולהגדיל את הפיצויים לבעליהם, מצד שני הוא מוצא את עצמו אומר לאנשים 'אני לא יכול לעשות יותר'.

במובן הזה, טוב שהסתיימו תיקוני החקיקה. אדם יודע שזה סופי. מכאן צריך להמשיך הלאה.

"אבל זה לא עוזר למי שצריך עוד 200 אלף שקלים כדי לסיים לבנות את הבית שלו, או למי שאין לו עבודה. אנשים מסתכלים לפעמים דרך הפריזמה שלהם". גם את הבשורות הלא טובות הוא משתדל שאנשים לא יקבלו במכתב קר ומנוכר. "להגיד דבר כזה בצורה רגישה, להסתכל לאנשים בעיניים, זה גם משהו".

 עומס יתר במקרי הרווחה

נקודות ההתיישבות שבונים או מרחיבים עקורי גוש קטיף וצפון השומרון, מחממות לכהן את הלב ומהוות לו מקור של גאווה על אנשים שהמשיכו להיות חלוצים למרות הכל. "את יודעת כמה שנים שוכבות התוכניות של חלוצה במגירות של מדינת ישראל?" הוא מביא כדוגמה את היישובים 'נווה' ו'בני נצרים' שהקימו מגורשי עצמונה ונצרים, "וזה הקרין על כל המועצה". 'נווה' ו'בני נצרים' נמצאים בשלב המתקדם ביותר ביחס לכלל עקורי הגוש. האתרים הזמניים בהם ישבו קודם - פונו, וכל המשפחות יושבות על אדמתן. היישובים מקבלים עדיין סיוע מהמינהלת כדי לבנות שידרה קהילתית, וגם משרד השיכון עוד עובד שם, "אבל הם כבר יישוב מן המניין".

יישובים אחרים גם הם נמצאים בתנופת בנייה, תכנון או הכשרת המגרשים. המינהלת נמצאת היום בשלהי חתימות החוזים מול היישובים בהם ישבו המגורשים. ההסכם האחרון שנשאר, הוא דווקא זה של חבריו של כהן, קהילת 'שבי דרום' שהתגוררו במגדל באשקלון ועברו לניר עקיבא. גם המעבר הזה צפוי להסתיים בשבועות הקרובים. אז יהיה אפשר להכריז כי לכל היישובים והקבוצות יש לאן ללכת.

הרב כהן מספר על עבודה לפיתוח המגרשים, בניית מבני ציבור (בתי כנסת, מועדוני נוער) ומוסדות (בתי ספר, גני ילדים), ליווי הקהילות המתחדשות וליווי המועצות שפתאום מקבלות יישובים חדשים - לעיתים אחרי יובש של שנים, חלקן אינן מכירות קהילות של לובשי ציצית וחובשות מטפחות. נושא נוסף שעל הפרק הוא, כאמור, עניין הפיצויים, התיקים שנפתחים מחדש, הקצאת קרקע לחקלאים שהחליטו לחזור לעסוק בחקלאות ועוד. כשאני מבקשת לשמוע מספרים, מוציא הרב כהן טבלה ממוספרת עד אחרונת המשפחות, ובה פירוט מירבי על מצב הבנייה, התכנון, הסכמי ההעתקה, כמה טרם החלו לבנות, תוכניות סיוע ועוד.

ניכר כי במינהלת משתדלים כעת שאף אחד לא ייפול בין הכיסאות, משימה לא פשוטה בהתחשב בכמות האנשים והפרישה שלהם על פני מדינת ישראל. לפי הטבלה, 815 משפחות יושבות היום בבית הקבע שלהן, או נמצאות בתהליכי תכנון ובנייה. בקצה השני של הסקלה עומדות 219 משפחות שיכלו לבנות אך לא החלו בכך. המשפחות האלה פחות או יותר, ועוד כמה, מגיעות יחד לסך של 250 משפחות, המהוות את התיקים הכבדים על שולחנה של המינהלת. משפחות אלה מקבלות ייעוץ פרטני, "נכנסים אליהם הביתה ומלווים אותם מבחינה כלכלית וארגונית". חלקן לא מסוגלות לבנות בית, ויעתיקו את הקראווילה שלהן אל המגרש המיועד להן, עם בניית ממ"ד וציפוי אבן. המינהלת מטפלת היום בלמעלה מ-100 משפחות שהתפרקו או נמצאות בהליכי גירושין. נכון, גם בגוש קטיף היתה מחלקת רווחה, אבל היא לא היתה עמוסת עבודה עד כדי כך, אומר כהן.

תאריך הסגירה של המינהלת נשמע מאיים משהו, אבל הרב אופיר כהן מנפנף בו מול משרדי הממשלה ומשתדל באמצעותו לדרבן ולקדם את לוחות הזמנים כמה שניתן. "אבל בלי קשר לאידיאולוגיה", הוא אומר בריאליה מפוכחת, "זה לוקח זמן".

יש סיכוי לעמוד בכל היעדים עד תמוז תשע"ג?

"אל"ף, אנחנו עובדים מבוקר עד בוקר. בי"ת, גם כשהמנהלה תיסגר ומשימות יישארו - עדיין יהיו ועדות". השאלה מה יקרה יום למחרת סגירת המינהלת עולה עכשיו לדיון מול משרד ראש הממשלה. מה שברור הוא שאז כבר לא יהיה מי שיתכלל את הגורמים וכל העבודה תהיה הרבה יותר מינורית.

האם אתה יודע היום לומר לאן תגיעו ביום ההוא? באיזה מצב יישאר השטח כשתנעל את המשרד?

"אני לא יודע להגיד עכשיו אם עד אז לא תשב אף משפחה בקראווילה. חלק מהדברים יתבהרו בעוד חצי שנה, כשנראה מה מתקדם בחודשים הקרובים". אחד היעדים שהרב כהן בהחלט מתכוון להשיג הוא פינוי אתרי הקרוואנים של העקורים. יש 100 משפחות שמדינת ישראל עדיין לא נתנה להן את המגרש, והן עתידות לסיים את בניית בתיהן בתוך שנתיים וחצי. אבל אלה, הוא מסביר, אינן יושבות באתרי הקרוואנים, אלא לרוב ביישובים שבהם הן מיועדות לגור.

ומה עם הטיפול פרטני במשפחות?

"חד משמעית, לא יסתיים. אנחנו מטפלים במשפחות שהתגרשו, אנשים חלו בכל מיני מחלות, יש תופעות קשות. זה לא דבר שאפשר לכמת בבנייה או בכניסה לבית קבע. גם היום אנחנו עובדים מול המועצות ומחלקות הרווחה, ונותנים להם תקנים כדי שיטפלו".

התקנים יישארו אחרי הסגירה?

"המתווה עוד לא נבנה, אבל לטעמי האישי המדינה תצטרך לתת מענה לנושא החברתי – קהילתי או סוציאלי פרטני, ואני חושב שהיא תדע לעשות זאת".

רוצו לבנות

הרב כהן מסביר שגם חלוקת הפיצויים לא תסתיים, משום שלאור מסקנות העבר, הכסף שיתקבל בגין תיקוני החקיקה מחולק למשפחות לפי התקדמותן בבניית הבית. "בעבר אדם קיבל מאות אלפי שקלים כפיצוי בתקופה שהוא עוד לא בנה וגם לא היתה לו עבודה - אז הוא הפסיד את הכסף. עכשיו שינו את אופן חלוקת הפיצויים וברור שאם יש משפחות שעוד לא קיבלו את המגרש, ולא יסיימו לבנות עד תמוז תשע"ג - גם חלוקת הפיצויים לא תסתיים".

"אגב", הוא מוסיף, "תבדקי מתי נסגרה מינהלת פינוי ימית. זה קרה רק לפני שנה-שנתיים".

לאור המצב, יש להציע לעקורים לרוץ ריצת אמוק כדי לסיים את כל העניינים שלהם.

"נכון. יש כאלה שיש להם מגרשים כבר שנתיים ושלוש והם עוד לא התחילו לבנות. אנחנו אומרים לאנשים: תרוצו כמה שיותר מהר, אנחנו כאן בשבילכם - קדימה".

אתה מסכים עם האמירה של המדינה 'עד כאן' ועם ההחלטה לסגור את המינהלת כבר בשנה הבאה?

"למינהלת יש משימה. היא לא באה להחליף את המדינה. בתחום החינוך, למשל. אם לאדם יש בעיה עם בית הספר, הוא פונה למחלקת החינוך. כאן היתה בעיה מיוחדת: היה צורך להקים בתי ספר, לתת שעות פרטניות, לסגור עניינים של הסעות וכו'. אבל מאוחר יותר אתה אומר: יש בית ספר, יש מועצה, תתחיל להתנהל כאזרח רגיל. אי אפשר ללכת מאתיים שנה עם טיקט 'אני חריג'".

לא מאתיים, עוד שנתיים.

"אני פועל לפי החלטת ממשלה, וזה הטווח שנתנו. בעוד שנה אהיה יותר חכם, ואדע לאן הדברים הגיעו. אנחנו, כמדינה, צריכים להשלים את כל הדברים שתלויים במהות. חוזים, מגרשים, מוסדות ועוד".

לכבוד החג מציע הרב כהן לחבריו סדר מחשבתי אחר. קודם "מה אני יכול לעשות כדי לשפר את מצבי" ורק אחר כך "איך הרשויות יכולות לסייע". "זה נכון לכל תחומי החיים והעשייה, אבל כאן זה נכון שבעתיים כי העקירה ערערה את כל היסודות. אתה לוקח שתיל מהאדמה ושותל אותו מחדש, והאדמה זזה והעלים נושרים. עם כל זה, רוב האנשים הלכו למשימות חדשות ואני מאחל להם לשמוח במשימה החדשה ולראות בה אתגר, להרגיש בני חורין ולהיבנות מחדש".

ofralax@gmail.com