חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אוהב ואהוב

במשך עשרים שנה אסף יאיר חרל"פ, נינו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, סיפורים ועובדות אודות סבו זקנו, תלמיד-חבר מובהק של הראי"ה קוק
05/04/12, 09:42
יואל יעקובי

עבודת האיסוף המאומצת סביב חייו הנסתרים של הרב חרל"פ, הולידה בימים אלו את הספר 'שירת הי"ם', החושף דמות של מנהיג ומאחד | אישיותו הייחודית קירבה אליו את רבני הקנאים לצד אדמו"רים, ומאידך מנהיגים חילוניים כמו ברל כצנלסון ואף ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון |  על אנשים שחזרו בתשובה רק מלראותו עומד בתפילה לוהטת, ועל ספרו שזכה לכינוי "השולחן ערוך של הגאולה" 

כשהיתה הרבנית מרים חרל"פ מאושפזת בימיה האחרונים בבית החולים, רצו בני המשפחה לעודדה, וסיפרו לה על השמחה הגדולה שהיתה בהכתרת בנה ר' יעקב משה לרב השכונה החדשה 'שערי חסד'. להפתעת בני המשפחה פרצה הרבנית בבכי: "אבל אני הלא קיוויתי", אמרה, "שיענקל'ה שלי יישאר צדיק נסתר".

"אולי זו הסיבה", אומר נינו, יאיר חרל"פ, "שהוא נשאר ברובו נסתר". יאיר, שעובד במחלקת החינוך של המועצה המקומית בית אל, מספר כי ראה חוברת של רבני הציונות הדתית, שרבים מתלמידיו של הרב חרל"פ (הרב נריה, הרב ישראלי והרב שפירא) נזכרים שם, "ודווקא הוא, הציוני הגדול שלא הסכים לעזוב את ארץ ישראל אף פעם, לא מוזכר שם. גם הרב נריה אמר עליו שגם בחייו וגם לאחר מותו - היה נסתר".

להסתרה הזו ישנו ביטוי בשטח. מספר דוקטורנטים שרצו לעשות את עבודת הדוקטורט על דמותו המיוחדת נתקלו בסירוב. "אין עליו מספיק חומר ביבליוגרפי בר השגה", נאמר להם. נסתרותו של הרב חרל"פ, כמו גם היותו איש אשכולות הכולל ומאחד הפכים רבים, הניעה את יאיר לעבוד כעשרים שנה, אשר במהלכן קיים ראיונות עם מספר חסר תקדים של יותר מאלף מרואיינים, שחלקם 'נתפסו' ברגע האחרון לפני שהלכו לעולמם. רק חלק מן החומר הזה נכנס בסופו של דבר לספר בן 600 עמודי כרומו בשם 'שירת הי"ם' (יעקב משה). כדי שהספר יהיה נגיש לכל, הוא נערך בסגנון הספרותי של ספרי שמחה רז, כרצף של סיפורים הממוינים לפי נושאים.

חידוש מעניין בספר הוא ציטוט אמרות קצרות וקולעות מתורותיו של הרב חרל"פ, הקשורות לסיפורים ומשלימות אותם, רבות מהן מכתבי יד שטרם ראו אור. קריאה בציטוטים נותנת טעם של עוד, ומעודדת את הקורא ללמוד גם מתורתו. בסוף הספר ישנה רשימה ביבליוגרפית הכוללת חומר שנכתב אודותיו, כך שלאנשי אקדמיה יהיו מקורות מהם יוכלו לדלות רקע על דמותו. הספר נערך בעבודת צוות, ויוצא לרגל 60 שנה לפטירתו (שהיתה בז' בכסלו תשי"ב, 1951).

מחמאה מהמהרי"ל דיסקין

שם המשפחה חרל"פ הוא קדום. במגילת היוחסין של המשפחה מוסבר כי פענוח ראשי התיבות הוא 'חייא ראש לגולי פולין', כשחייא עמד בראש קהילה ממגורשי ספרד שבאו להתיישב בפולין. אילן היוחסין של המשפחה מצוי בידינו והוא מגיע עד דוד המלך. הרב יעקב משה חרל"פ נולד בשנת תרמ"ב בירושלים שבין החומות לאביו הרב זבולון חרל"פ, שהיה דיין בבית הדין הקנאי של ר' יהושע לייב דיסקין, המכונה המהרי"ל דיסקין. בקנאי אותו הדור היתה נטועה אהבת ארץ ישראל גדולה. הרב זבולון יצא בקונטרס נגד טענות של גדול אחד שרצה להחמיר בדיני תרומות ומעשרות. לימים הוציא בנו הרב יעקב משה את הקונטרס הזה, וכתב כי אביו אמר לו שהסיבה לכתיבת הדברים היתה "שלא להחמיר בזה יותר מדי, למען לא לחסום בעד העלייה לארץ ישראל".

הבית שבו גדל הרב חרל"פ היה בית דל מאוד. יותר ללחם לא היתה אמו מסוגלת לשלוח עימו לתלמוד תורה 'עץ חיים' שבחורבת ר' יהודה החסיד. כדי שהחברים לא יבחינו במסכנותו של חברם, היתה אימו מניחה במקום ממרח את החלק הקשה של הלחם, כך שייראה ככריך. כבר מילדותו הוא זכה לשבחים מרבני ירושלים על לימודו והתמדתו, ואפילו מהרי"ל דיסקין אמר עליו שהוא "יודע ללמוד", מחמאה נכבדת מאותו גדול.
כאשר בקריאת התורה שמע הרב חרל"פ את רבה החדש של יפו, הראי"ה קוק, קורא את הפיוט 'אקדמות', הזדעזע עד יסוד נפשו, אך לא העז לגשת ולשוחח עם הרב עד שהוזמן אליו. מאז השתנו חייו של הרב חרל"פ

הרב חרל"פ כתב על עצמו: "אני נמשך מאוד אחרי רבותי, באלה אשר אני מוצא בהם המשכת לבבי, אני ממשיך עצמי להם ומוסר עצמי להם". ההימשכות הזו אחר רבותיו, שבאה לידי ביטוי נדיר ביחסיו עם הרב קוק, נראתה גם ביחסיו עם רבו הראשון, הרב יהושע צבי מיכל שפירא. הרב שפירא חיבב מאוד את תלמידו הרב חרל"פ והיה מברר עימו סוגיות הלכתיות כבדות משקל. למרות שהיה הצעיר בין התלמידים, נבחר הוא להמשיך את הנהגת החבורה לאחר פטירת רבו בתרס"ו (1886) בהיותו בן 24 בלבד. לפני פטירתו ציווה הרב שפירא למסור את הוצאת כתביו לאור דווקא לידי תלמידו הצעיר, שעוד בחייו ערך את ספרו 'תיקון חצות'. הספר הראשון שהוציא הרב חרל"פ לאחר פטירת רבו היה 'צבי לצדיק'.

עוד בחיי רבו, עקב הסיגופים הרבים שערך, חלה הרב חרל"פ, ובהוראת הרופאים נשלח להבראה בחוף ימה של יפו, שם שהה בחג השבועות תרס"ד (1904). כאשר בקריאת התורה שמע הרב חרל"פ את רבה החדש של יפו, הראי"ה קוק, קורא את הפיוט 'אקדמות', הזדעזע עד יסוד נפשו, אך לא העז לגשת ולשוחח עם הרב עד שהוזמן אליו ביוזמתו של בן ירושלים הרב צבי פסח פרנק, אז ר"מ בישיבת 'שערי תורה' של הרב קוק ולימים רבה של ירושלים. מאז השתנו חייו של הרב חרל"פ, וכנראה גם של הרב קוק. הקשר ביניהם התנהל דרך מכתבים, אך גם באמצעות נסיעות מירושלים ליפו, על אף קושי הדרך ויוקר הנסיעה. פעם שאל אותו בנו הצעיר, הרב יוסף דוד: "מדוע אתה נוסע ליפו? מה יש ברב מיפו שאין ברבני ירושלים?", ענה לו אביו: "ראשית, יש אנשים שנשמותיהם שייכות זו לזו עוד לפני ביאתן לעולם. בנוסף, הרב מיפו לא משעבד אותי לסגנון מסוים. כשאני מציג לפניו את לבטיי ובעיותיי הרוחניים, הוא נותן לי לראות איפה שאני נמצא מצד עצמי".

פליאה גדולה היתה בישיבות ירושלים: כיצד הרב חרל"פ, התלמיד הבכיר של בית מדרשו של הרב שפירא, בית מדרש שדגל בקנאות ובלוחמה נגד השקפות שלא היו מקובלות על היישוב הישן, דווקא הוא נמשך אחר הרב מיפו. ולא זו בלבד, אלא שהרב שפירא עצמו חיזק אותו בקשר זה, ואף עשה אותו שליח כדי להעביר דברי תורה מהרב קוק אליו ובחזרה.

מסירותו של הרב חרל"פ לרב קוק לא ידעה גבולות, והוא נאלץ לשלם על כך מחיר אישי. לאחר שמונה הרב קוק לרבה של ירושלים, חיפשו מתנגדיו מישהו משכמו ומעלה שינהיג את העדה החרדית. את האדם המתאים הם מצאו בלא אחר מאשר הרב חרל"פ, אלא שהתנו איתו שעליו לנתק את קשריו עם הרב קוק. למותר לציין שהרב חרל"פ דחה את ההצעה מכל וכל.

בחלק לא מבוטל ממנת ההשפלות שספג הרב קוק, זכה גם תלמידו-חסידו הרב חרל"פ. פעם אחת ביזו מספר קנאים שבאו מחוץ לשכונה את הרב חרל"פ. אחד השכנים מיהר לביתו של הרב אחרי המעשה וראה את הרב עומד ובוכה בכי נורא, עד שהספרים נרטבו מדמעותיו. לתדהמתו שמע את הרב אומר: "ריבונו של עולם, סלח להם, הם אינם אשמים, הם מתכוונים לשם שמיים ולא לרעתי. אני מתפלל לפניך שחס ושלום איש מהם לא ייענש, אלא שעוונותיי גרמו לדבר לקרות".

היחס השלילי הגיע רק מהשוליים של מחנה הקנאים, אולם מרבני הקנאים הוא זכה להערכה עצומה. עליו הוטל להביא את הרב יוסף חיים זוננפלד להשתתף במסע המושבות של שנת תרע"ד (1914), מה שתרם להצלחת המסע. הרב חרל"פ כותב שהשתתפותו שלו במסע המאחד פעלה עליו "לאהוב את כל אחד ואחד מישראל אהבה טבעית, אהבה בלי מצרים: קנאים, צדיקים, בלתי קנאים וכו'". במסגרת המסע התחזק גם הקשר בין הרב קוק לתלמידו הגדול. הרב חרל"פ מתאר כיצד התעורר באמצע הלילה וראה את הרב קוק "נישא בסערת רוח, הלוך ושוב לאורך החדר. נחרדתי והתרוממתי. והנה ניגש אלי ואחז בי, ידיו היו קרות כקרח, ופניו בערו-זהרו כלפידים, ומפיו פרצו דברי להבה: 'ר' יעקב משה, אני נשרף מאהבת השם'".

הערכתו של הרב קוק לתלמידו הגדול היתה אף היא ברמה גבוהה מאוד. הוא מינה אותו עוד בחייו לעמוד בראש ישיבת 'מרכז הרב', כשבגלל טרדותיו לא התפנה לטפל בתלמידי הישיבה ובסדריה ובמסירת שיעורים תמידים כסדרן. הרב שאר ישוב מספר שכשהיה הרב קוק מעביר שיעור, הוא הקפיד שהרב חרל"פ יישב לידו על המשטח המוגבה שליד ארון הקודש, ולא למטה כשאר רבני הישיבה ותלמידיה. גם עריכת 'אורות הקודש' על ידי הרב דוד כהן 'הנזיר', נעשתה על פי הוראת הרב קוק תוך התייעצות עם הרב חרל"פ. אולם דומה שהקשר העמוק לרב חרל"פ בא לידי ביטוי באמרה הבאה שאמר פעם הרב קוק: "אף אחד אינו מכירני חוץ מר' יעקב משה, שאני מכיר אותו והוא מכיר אותי". ואכן, הרב חרל"פ, ממש כמו רבו, היה שילוב נדיר של איש נגלה ונסתר, עובד ה' בדבקות והתלהבות וגם דקדקן ומחמיר מאוד בקיום מצוות, איש הקשוב לפנימיותו ויחד עם זאת עוסק בצורכי ציבור באמונה.

 

הילדים מעריצים את הרב

במשך 42 שנים, מאז היווסדה, כיהן הרב חרל"פ כרב שכונת 'שערי חסד'. השכונה הוקמה בשנת עת"ר (1910) הרחק במערב, מבודדת מהעיר העתיקה. תנאי המגורים היו קשים, וכבר צצו מחשבות על עזיבה. בשלב הזה הגיע לשכונה הרב יעקב משה חרל"פ, אברך צעיר בן 28, שהפיח רוח חיים בציבור וסייע להפוך את השכונה למה שהיא עד היום, שמורת טבע של תורה וחסד. בערך בזמן הגעתו לשכונה נולד גם התינוק שלמה זלמן, הלא הוא פוסק הדור הרב שלמה זלמן אוירבך, שגדל והסתופף בצילו של הרב חרל"פ. בנו, הרב מרדכי אוירבך, ציין כי אביו היה קשור לרב חרל"פ בעבותות אהבה.

ההערצה שהעריצו תושבי השכונה את הרב חרל"פ היתה לשם דבר. במיוחד היה הדבר מפליא אצל הילדים. אחת מילדות השכונה היתה אומרת על מיטתה בכל ערב לילה טוב לאבא, לאמא, לסבא, לסבתא ולרב, כשהרב הוא לא אחר מאשר גיבורם של ילדי השכונה – הרב חרל"פ. סיפורים מתהלכים על אנשים שחזרו בתשובה לאחר שראו את הנהגותיו של הרב חרל"פ בתורה ובעבודה. הוא גיבש את השכונה ותיקן, למשל, שכאשר יש ברית מילה בשכונה - בכל בתי הכנסת לא יאמרו תחנון. אנשי השכונה טוענים בתוקף כי זכותו של הרב חרל"פ הגנה על תושביה, וכל עוד היה חי לא נפגע איש מהשכונה במלחמות ובהפגזות. רק לאחר פטירתו נהרגו לראשונה חיילים מהשכונה.
הרב חרל"פ מתאר כיצד התעורר באמצע הלילה וראה את הרב קוק "נישא בסערת רוח, הלוך ושוב לאורך החדר. נחרדתי והתרוממתי. והנה ניגש אלי ואחז בי, ידיו היו קרות כקרח, ופניו בערו-זהרו כלפידים, ומפיו פרצו דברי להבה: 'ר' יעקב משה, אני נשרף מאהבת השם'"

למדנותו של הרב חרל"פ היתה ידועה, והוא שימש אחת הכתובות ההלכתיות המרכזיות לבני דורו. גם שו"ת 'בית זבול' שחיבר (כל ספריו בהלכה ופירושיו לתלמוד נקראים 'בית זבול' על שם אביו) הקנה לו מקום של כבוד. הרב עובדיה יוסף, למשל, מרבה לצטט מפסקיו בכל הנוגע לנישואין אזרחיים. אולם בנוסף לגדלותו ההלכתית ולהיותו בן ליישוב הפרושי מייסודם של תלמידי הגר"א, עבודת ה' שלו היתה בהתלהבות גדולה, משל היה אדמו"ר חסידי מן הדורות הקודמים. לא בכדי תהה הרב הראשי הרב הרצוג על חסידים שנוסעים לאדמו"ר שלהם: "הרי יש להם כאן רבי גדול, יילכו אל ר' יעקב משה ואצלו ימצאו הכל'. התיאורים על התלהבותו הגדולה בעבודת ה', בתפילה ובקיום מצוות, חוזרים הרבה לאורך הספר.

אחת מהנהגותיו הידועות היתה הקפדתו שלא לעזוב את הסוכה כל שבעת ימי החג, כשתפילות במניין היו מתקיימות גם הן בסוכה. בהושענא רבה היתה דריכות גדולה בשערי חסד לרגל צאתו של הרב הדומה למלאך ה' מן הסוכה. בחיקו היה נושא אחד משני ספרי התורה שהיו בסוכה, ואת הספר השני נתן לרב שלום כסאר, מן התימנים המעטים בשכונה, כדי לאחד את כל העדות. הרב שריה דיבליצקי מבני ברק, תלמידו של הרב חרל"פ, שסיפורים ומאמרים רבים ממנו פזורים בספר, אמר כי הרב חרל"פ קיבל מכל עדה את הדברים הטובים שלה.

בספר מתוארים השבתות ומועדי ישראל אצל הרב חרל"פ. בכל זמן ניתן היה לראות כיצד הוא חווה בכל ישותו את הרעיון המרכזי שלו. אולם נדמה שהאירוע המפורסם ביותר של הרב חרל"פ במעגל השנה היה ליל שביעי של פסח – מעמד שירת הים. המוני אנשים הגיעו לביתו למעמד שנערך בדיוק בחצות הלילה, רובם בכלל לא יכלו להיכנס ונאלצו להסתפק במבט מהחלונות. מחבר הספר יאיר חרל"פ ראיין את יצחק נבון, אז מצעירי מפלגת העבודה ולימים הנשיא החמישי, שהגיע למעמד המרומם. הניגון המיוחד של הרב חרל"פ, שחזר על עצמו מחדש בכל פסוק מפסוקי השירה, נחקק במוחו של נבון, למרות שאת המעמד חווה פעם אחת בלבד, וגם זה רק דרך זגוגיות החלון.

הרב אברהם דב אוירבך, בנו של ר' שלמה זלמן ואב בית הדין בטבריה, מתאר את ההתלהבות שאליה הגיע הרב חרל"פ גם כשכבר היה זקן וחולה: "שגב הדבקות של הרב חרל"פ היה בעת הניגון כאשר כל הקהל עמדו כל אחד במקומו, והרב ניצב במרכז במקומו רוקד ומקפץ בכל עוז, ומתנשא לגובה, והמחזה מרהיב ומפליא, לראות את הרב בזקנותו, מלך ביופיו, מתרומם לגובה עם כל תנועת הריקוד עולה ויורד, וחוזר חלילה, ופניו מאירות, ומפיקות נוגה מכל סביבו, וכולם עומדים ומשתאים ושואבים רוח הקדושה מהריקוד הנשגב, אשרי עין ראתה כל אלה".

לא מפליא, אם כן, שגם לחסידים היה מה לקבל ממעמד זה. ולא רק חסידים אלא גם אדמו"רים. על פני ביתו של הרב חרל"פ נראה חולף במשך כמה שנים בליל שביעי של פסח האדמו"ר ר' ישראל אלתר מגור, בעל ה'בית ישראל'. לא רבים יודעים, אולם אהרון סורסקי, 'סופר החצר' של גור, מספר כי ה'בית ישראל' ראה ברב חרל"פ את רבו בקבלה, והיה מגיע אליו פעמים רבות ללמוד עימו חוכמה זו. יתרה מזו, מסופר כי ה'בית ישראל' נהג שלא לצאת מהעיר בלי לקבל רשות מהרב חרל"פ.

האדמו"ר שנולד בזכות הרב

כדי לאסוף מידע, נהג יאיר חרל"פ גם לעצור ירושלמים מבוגרים ולשאול אותם אם הם הכירו את הרב חרל"פ. פעם אחת פגש יאיר רב גבוה והדור מראה מלווה בשני אנשים, ושאלו האם הוא יכול לספר לו על ר' יעקב משה חרל"פ. אך שמע הרב את השם ומיד צעק בהתרגשות: "ר' יעקב משה חרל"פ! גדולתו ותהילתו מלאה כל הארץ". כששאלו מיהו, ענה לו בפשטות: "שטרנבוך". הסתבר כי היה זה לא אחר מאשר הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית שהכיר את הרב חרל"פ ואף זכה להשתתף בשירת הים שבביתו. בנו של ר' משה, ר' אשר שטרנבוך, סיפר ליאיר כי פעם הגיע לביתו של הרב חרל"פ אחיו של ה'בית ישראל', מי שלימים יהיה האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור, וביקש לקבל מן הרימונים שהיו תלויים בסוכתו ושיצא להם שם כמסייעים לפקידת עקרות. הרב חרל"פ נתן לו רימון ונולד לו בנו ר' יעקב, האדמו"ר הנוכחי מגור, שהיה נוהג לומר לנכדיו של הרב חרל"פ: "בזכות הסבא שלכם נולדתי".
ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, התגורר בסמוך לשערי חסד ונהג לכתוב את רעיונותיו ושיריו במרפסת ביתו ביום השבת. שבת אחת, כאשר ישב וכתב, ראה לפתע את הרב חרל"פ ממרר בבכי על חילול השבת שרואות עיניו. בכי זה גרם לו להפסיק מיד את כתיבתו

סיפור מעניין נוסף של פקידת עקרות היה כאשר הגיע הרב חרל"פ לכפר הרא"ה, לסייע לתלמידו הרב שאול ישראלי להיבחר לרב המושב. בבוקר לאחר התפילה פצח הרב בריקוד של שמחה והתלהבות, שתושבי הכפר העידו שהוא זה ששכנע אותם לבחור ברב ישראלי לרב. הרב חרל"פ התארח בבית משפחת צ'רבוניץ שלא היו להם ילדים, ולפני שנפרד מהם בירך אותם שייפקדו בפרי בטן. כעבור כשנה נולדה בתם הבכורה ובהמשך שאר הילדים. כשהגיע הרב חרל"פ בשנית לכפר כדי להשתתף בהכתרת תלמידו, שיכנו אותו שוב אצל משפחה ללא ילדים כדי שהרב יברך גם אותם. הרב הבחין ברגישותו בחסרונם של ילדים ורצה לברך את בעלי הבית. ואכן, אחרי שנות עקרות ואחרי שהרופאים טענו שאין לרבקה מנדלסון סיכוי ללדת, נולדה בתה הבכורה נחמה, ואחריה שתי בנות נוספות. כשהתארסה נחמה עם בעלה לעתיד, הרב יעקב אריאל, כיום רבה של רמת גן, הסב הרב נריה, תלמידו של הרב חרל"פ, את תשומת ליבם לכך שתאריך האירוסין חל בז' בכסלו, יום פטירתו של הרב חרל"פ, שהיה שותף בשמחה.

מספר שנים לאחר הקמת 'שערי חסד' הוקמה בסמוך לה שכונת רחביה. תושבי שכונה מודרנית ומשכילה זו, השונה מאוד מהשכונה הירושלמית הקלאסית 'שערי חסד', נתנו גם הם את עיניהם ברבה של 'שערי חסד', והרב חרל"פ הפך להיות גם רבה של רחביה. בשבת שובה דיבר הרב בבית הכנסת ברחביה על ענייני טהרת המשפחה, שהיו עלולים להישמע לאוזני הציבור המודרני כמיושנים ופרימיטיביים. למרות זאת, הציבור התרשם מאוד מתוכן הדברים ומהאופן שבו נאמרו. גם ילדי רחביה שראו את הרב חרל"פ ואת הנהגותיו הושפעו מכך לכל ימי חייהם. לאחר פטירתו של הרב חרל"פ, קראו בשכונה רחוב על שמו.

ברבנותו ברחביה אפשר היה ללמוד גם על דרך התנהגותו עם מחללי שבת ודרכו להחזירם למוטב. מסופר כי ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, התגורר בסמוך לשערי חסד ונהג לכתוב את רעיונותיו ושיריו במרפסת ביתו ביום השבת, בטענה כי אז יש לו השראה מיוחדת. שבת אחת, כאשר ישב וכתב, ראה לפתע את הרב חרל"פ ממרר בבכי על חילול השבת שרואות עיניו. בכי זה גרם לו להפסיק מיד את כתיבתו ובהמשך אף לחזור ליהדות במידת מה. הוא אף שיתף את ידידו זלמן שז"ר בהרהוריו, ואף הוא התקרב בחזרה ליהדות.

לאחר פטירת הרב קוק גברו הלחצים על הרב חרל"פ להתמודד על משרת הרב הראשי. הרב חרל"פ לא ראה את עצמו מתאים לעמוד במקום רבו הגדול, אך לאחר הפצרות רבות גם מצד הוועדה הממונה הסכים להציג את מועמדותו. לבסוף נבחר בפער קטן הרב הרצוג, שהקפיד כל השנים לחלוק לו כבוד עצום, ואף הושיב אותו לידו בראש הכינוסים של תלמידי החכמים בירושלים. בני שערי חסד מספרים כי שני הרבנים היו נראים כשהם פוסעים מדי פעם בשדות הסמוכים לשכונה ומשוחחים על עניינים שונים תוך שהם נותנים יד זה לזה. העובדה שהרב חרל"פ לא זכה בבחירות רק שימחה אותו, ובני משפחתו מספרים כי בעת שהיה עובר ליד משכן הרבנות הראשית היה אומר "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". החזון אי"ש שלח לרב חרל"פ איגרת ברכה: "מזל טוב! מזל טוב! שלא נבחרת".

בן גוריון מתנצל

כאמור, למרות ליטאיותו של הרב חרל"פ, הוא נחשב כתובת גם בעיני חסידים. פעם נראה על שולחנו הספר 'ליקוטי מוהר"ן', כשבתקופה ההיא בודדים עסקו בו. כמענה לתמיהה הוא אמר: "לא צריך להיות ברסלב בשביל ללמוד ליקוטי מוהר"ן". בין העולים אליו לבקשת עצה והדרכה היו גם חסידי ברסלב, שנהגו להשיח לפניו את לבטיהם.

אחת ההנהגות שאימץ הרב חרל"פ היתה טבילה יומית במקווה. פעם אחת, כשהגיע עם משלחת רבנים לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, הוא לא הצליח לשכנע אותו בדבריו, למרות שעל פי רוב מצא מסילות לליבו. הרב חרל"פ הסביר זאת שבאותו יום הוא לא טבל במקווה מחמת מחלתו, ולכן שרתה על בן גוריון רוח של עזות, בעוד שבעבר הוא הקפיד לטבול לפני הפגישות ורוח התורה והטהרה הצליחה לגרש את רוח העזות.

בהזדמנות אחרת, בה דובר על כפיית גיוס בני ישיבות, הגיע הרב חרל"פ עם משלחת של גדולי הדור לבן גוריון כדי לנסות ולדבר על ליבו בעניין פטור לתלמידי ישיבות. הרב חרל"פ, שכבר היה חולה, הגיע לפגישה באיחור, בדיוק כשבן גוריון אמר כי העובדה שהרבנים אינם מורים לתלמידיהם להתגייס מעידה על מחסור באהבת ישראל, מה שגרם לרבנים לחייך. בן גוריון, שלא הבין מה העלה חיוך על פני הרבנים, נענה על ידי הרב טננבוים: "אתה טוען שלרבנים חסרה אהבת ישראל?! הרב שנכנס כרגע, ר' יעקב משה, הינו תלמידו של הרב קוק. ר' יעקב משה חשוד לא על מחסור באהבת ישראל אלא על עודף באהבת ישראל". "סליחה, סליחה", התנצל בן גוריון.

ההגנה על התורה היתה אצלו ללא פשרות. כאשר לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיע ועד הצירים שד"ר חיים וייצמן היה הרוח החיה בו, ואנשיו רצו לשנות את סדרי הלימוד בישיבות, הרגישו הרבנים שאין להם יכולת לעמוד מול הדרישות. דווקא לרב הצעיר הרב חרל"פ היה האומץ לעמוד על עצמאות הישיבות ועל קדושת סדרי הלימוד בהן.

דרכו המיוחדת גם בלימוד, של אהבת הפשט, וגם בחינוך, באה לידי ביטוי כאשר הכין את השיעור הכללי שאמור היה להעביר ב'מרכז הרב'. פעם היו לו שתי דרכים ליישב קושיא, דרך אחת של בניין נדבך אחר נדבך, ואחרת של תירוץ מבריק וגאוני. הוא העדיף את הדרך הראשונה. "אם אבחר את הדרך השנייה", אמר לקבוצת התלמידים המובחרים שהכין בפניהם את השיעור, "יאמרו התלמידים שרק הרב יכול לומר כזה תירוץ. אבל אם אומר את הדרך השנייה, יבינו התלמידים שעם קצת מאמץ נוסף גם הם היו יכולים לומר את אותו תירוץ".

אחד הסיפורים הידועים הוא על תגובתו, יחד עם הרב צבי יהודה, להחלטת החלוקה של האו"ם. הם התוועדו בחדרו של הרב קוק בבית הרב ובכו בכי גדול על חלקי ארץ ישראל ובראשם ירושלים המקודשת, שלא נכללו בשטח היהודי. את הסיפור הזה סיפר לימים הרב צבי יהודה בשיחתו המפורסמת ביום העצמאות ה-19, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

יאיר חרל"פ החליט למקם את הפרק העוסק בצאצאיו של הרב חרל"פ בתוך השער 'צרכי ציבור באמונה', ללמד כי אצל הרב חרל"פ העיסוק הרב בצרכי ציבור ובצרותיהם של ישראל לא בא על חשבון דאגתו לשבעת ילדיו, שלושה בנים וארבע בנות. "אין כמעט נכד של הרב חרל"פ שלא קיבלתי ממנו מכתבים". הרב חרל"פ נשאר כל ימיו ראש השבט, הסבא, האבא, ואחרי פטירת אשתו הראשונה ואם ילדיו (שנפטרה בגיל 48) במידה מסוימת גם האמא.

ירושתו הגדולה של הרב חרל"פ בענייני מחשבה יצאה לאור בחלקה (חלק גדול עדיין בכתובים) בסדרת הספרים 'מי מרום', על שם אמו הרבנית מרים. הרב אברהם שפירא אמר שהרב חרל"פ הוא 'קולמוסו הראשון של הרב קוק', כלומר הראשון שכתב ספרים בדרכו של הרב קוק, בצורה מובנת יותר. על ספר 'מעייני הישועה' מ'מי מרום' התבטא פעם הרב ישראלי ואמר שהוא "השולחן ערוך של הגאולה". דברים אלו מתאימים מאוד למי שינק את תורת הגאולה שלו גם מתורתם של תלמידי הגר"א מחדשי היישוב וגם מתורתו של הראי"ה קוק.

yoelyya@gmail.com