בשבע 488: אני הכותל המערבי

"כבוד הרב", פנה האברך בהתרגשות לרבי עמרם, "בעל הבית תבע אותי בבית המשפט ושם דנו אותי למאסר

עודד מזרחי , י"ג בניסן תשע"ב

 "היה זה ערב פסח בעיר העתיקה בירושלים בימי המנדט הבריטי. כולם היו טרודים בהכנות אחרונות לחג. ריח העשן משריפת החמץ התערב בריח המצות הנאפות. רבי עמרם אבורביע מיהר כמדי שנה למאפיית המצות, כדי לאפות את מצות 'אחר חצות' לליל הסדר.

לפתע הבחין בשוטר ערבי שאוחז בידו אברך מבוהל. רבי עמרם ניגש לשוטר ושאל: "מדוע תפסתם אותו?". "האיש נידון בבית המשפט למאסר מפני שלא שילם חוב גדול של שכר דירה לבעל ביתו", הסביר השוטר.

"כבוד הרב", פנה האברך בהתרגשות לרבי עמרם, "הובטח לי על ידי בעל הבית שאם אפנה את הדירה הוא יוותר לי על חובי. אך לאחר שעזבתי עם אשתי וילדיי, תבע אותי בבית המשפט ושם דנו אותי למאסר. איך אשלם סכום כה גדול בעוד שאין לי מעות אפילו לצורכי החג?! אשתי האומללה נשארה לבדה מבלי יכולת לחגוג", סיים בדמעות.

נכמרו רחמיו של רבי עמרם. הוא החל להפציר בשוטר שישלחנו לחופשי וערב לכך שיביא את מלוא הסכום לפני שקיעת החמה. השוטר ניאות להרפות את אחיזתו באברך ונלווה לרב שפנה לחנויות ברחוב היהודי כדי לקבץ את החוב הגדול.

מסע ההתרמה החל בחנותו של בכור ניסים שנתן את מלוא הסכום שהושת עליו. היו נוספים שנתנו בעין יפה, והיו שביקשו מהרב לבוא אחר כך כדי שיוכלו לגייס את הכסף. כשהגיעו לסוף הרחוב אמר השוטר כי עדיין לא הושגה מחצית הסכום.

"המתן מעט", אמר רבי עמרם, "ותראה את נפלאות אלוקינו!"
כבוד הרב", פנה האברך בהתרגשות לרבי עמרם, "בעל הבית תבע אותי בבית המשפט ושם דנו אותי למאסר. איך אשלם סכום כה גדול בעוד שאין לי מעות אפילו לצורכי החג?!"

באותו רגע ניגשו לעבר רבי עמרם זוג תיירים קשישים. הבעל פנה לרבי עמרם ואמר: "סליחה, כבוד הרב, איך מגיעים לכותל המערבי?"

"בשבילך אני הכותל המערבי!", ענה רבי עמרם, וביקש מהתייר שישתתף במצוות פדיון שבויים ולאחר מכן יראה לו כיצד להגיע. התייר פתח את ארנקו והוציא את כל יתרת הסכום הנדרש. רבי עמרם בירכו והורה לו כיצד להגיע אל הכותל.

השוטר הערבי אמר בתדהמה: "כעת ידעתי כי איש קדוש אתה!" ושחרר את האברך לחופשי. רבי עמרם לא מיהר למאפיית המצות, אלא שב לבעלי החנויות שהבטיחו לתת מאוחר יותר את תרומתם ואסף מהם את הסכום הנדרש לאברך כדי שיחגוג את הפסח. הלה הילל את רבי עמרם ורץ לביתו לבשר לאשתו על גאולתם.

חלפו שלוש שנים מאותו מעשה.

מר ג' היה גביר נכבד, עשיר גדול בעל צדקה וחסד ובר-אוריין. מנעוריו עזר לנזקקים וגם כאשר בא בימים המשיך בדרכי החסד. כל חסר בית ורעב מצאו אצלו קורת גג ופת לחם להחיות את נפשם וכן הלוואה להקים עסק, והכל בסבר פנים יפות.

כעת הסתובב בחדרו ונראה מוטרד. אמש פקד אותו חלום מוזר. בחלומו נכנס לשערי גן עדן, ומלאכים לבושי לבן הובילוהו לחופתו המפוארת כיאה לאיש רב פעלים. הוא ישב בתוכה והתענג מהשכר הצפון לו. בצאתו הבחין בחופה יפה משלו המקושטת בשלל אורות וצבעים ואיש אינו חוסה בצילה.

"של מי חופת פלאים זו?!" שאל בתדהמה. השיבו לו המלאכים כי מדובר בחופתו של רבי עמרם אבורביע. "וכי יש משוא פנים בשמיים?!" תמה, "הרי אני איש בא בימים. כל חיי עסקתי בתורה, במצוות ובמעשים טובים. רבי עמרם זה עודו צעיר ובוודאי לא הספיק לעשות צדקות כמוני". השיבו לו כי לפני שלוש שנים הציל יהודי מבית האסורים בערב פסח ולכן עומדת חופה נהדרת זו לכבודו.

התעורר הסוחר מחלומו בפליאה ולא הצליח להירדם שוב. חשב לעצמו: חייב אני לברר אם יש אמת בחלום, ואם כן אשרי חלקי שזכיתי להיות במחיצת צדיק זה!

למחרת שם פעמיו לעבר רחוב היהודים ונכנס לחנותו של בכור ניסים.

"האם תוכל לומר לי מי הוא רבי עמרם?" ביקש.

"בוודאי. המתן, וכאשר יעבור ארמוז לך", ענה לו.

לפתע הבחין בכור ניסים ברבי עמרם וסימן לאיש. הלה ניגש לרבי עמרם ובנוכחות בעל החנות שח לו את חלומו וביקש לדעת אם היו דברים מעולם.

בכור ניסים קרא בקול: "אני עד כי ממני החל הרב לגבות את הכסף".

העשיר התלהב ואמר: "אם כן, הנני מוכן ומזומן לקבל את חלקי בשמחה!"

ביום א' של חול המועד באותה שנה יצא רבי עמרם מביתו בשכונת בית וגן לערוך קניות בשוק מחנה יהודה. כשהגיע לשוק נשכחה ממנו, משום מה, מטרת בואו והוא עלה בלי סיבה לאוטובוס שנוסע לשער יפו. כשירד בשער יפו נזכר כי עליו לשוב לביתו עם מצרכי המזון, ואז ראה לפתע שיירת מלווים הולכים אחרי ארון.

כאשר המלווים ראו אותו נדהמו. הנפטר היה הגביר שפגש בחנותו של בכור ניסים, זה שעתיד להיות שכנו בעולם הבא. חתנו של הנפטר פנה בפליאה לרבי עמרם: "בקשתו האחרונה של הנפטר היתה שהרב יהיה נוכח בלווייתו, אולם לא רצינו להטריחו ולכן לא הודענו לו. כיצד, אם כן, נודע הדבר לרב?"

"ה' הביא אותי עד הלום כדי לקיים את רצונו האחרון", ענה רבי עמרם.