בשבע 488: הגשם לא מכיר דצמבר

באותה מידה ששמחתי בבוא הגשם, כך הייתי מתעצב כשלא הגיע. כמו בן נזוף המצפה ומצפה, מתחנן, אך לא נענה.

הרב אייל ורד , י"ג בניסן תשע"ב

אם הגיע, הרואה אומר, ברקאי. מתתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון, והוא אומר הן.

גשם. כמה כמיהה וציפייה מסתתרים במילה אחת כל כך קטנה - גשם. אצלי הגשם הוא עניין אישי לגמרי. אני מוצא את עצמי שמח מאוד כשהוא יורד, מביט בו, בטיפות היורדות, בקצב המשתנה, בקול הדפיקות על הפח של האוטו. "גשם בוא, תביא לנו קרמבו, אם זה לא מספיק, תביא לנו מסטיק", שרים הילדים שלי כשיורד גשם בפעם הראשונה. ואני מוצא את עצמי מצטרף אליהם למילים המצחיקות האלו, אולי כי אין לי מספיק מילים חגיגיות כדי להביע את התחושה הזו כשיורד גשם והאדמה מתחיל להפיץ את הריח שלה הרטוב, והעולם כולו מתרחץ ומתחדש בניקיון מבהיק.

השנים שגרנו בדרום היו לא קלות לאהבה לגשם. נצרים אמנם היתה על חוף הים, אך לגשם שם היה אופי עצבני. מגיע במטחים כבדים וקצרים, מחלחל מיד באדמת החול ונעלם, מותיר אותי צמא לעוד קצת טיפות, ואת המעיל והמטרייה קבורים עמוק בארון.

גם הגירוש מנצרים לא שיפר את המצב. חלוצה נמצאת הרחק מעבר לקו הבצורת הנמתח באזור קיבוץ מגן, ואנחנו נאלצים להסתפק באובך דרומי מעיק, ובידיעה שבצפון הארץ ובמרכזה יורד כעת גשם.

אך משעברנו לפתח תקווה חזר הגשם. מהמרפסת שלנו הפונה לצד צפון הייתי מתבונן בעננים השחורים והכבדים הבאים משם, מהצפון, מתקדמים לאיטם עד אלינו, עמוסים מים.

ובאותה מידה ששמחתי בבוא הגשם, כך הייתי מתעצב כשלא הגיע. כמו בן נזוף המצפה ומצפה, מתחנן, אך לא נענה. והשנים האחרונות, היו בהן לא מעט זמנים כאלו של ציפייה ואכזבה, ויובש, ומעט גשם ששוב הרטיב וגירה אך לא מילא את בורות הנפש היבשים המתחננים למים.

***

שנות הסמ"ך בעיקר בסופן היו שחונות, סגורות כמו הסמ"ך עצמה, ולכן כל כך שמחתי כשהתחילו שנות העי"ן. בראש השנה תש"ע, בתשליך, עמדתי ליד בור המים ויחד עם התפילה הנאמרת על יושבי הארץ הזאת והעיר הזאת והמקום הזה, הוספתי תפילה על הגשם. ריבונו של עולם, הנה מתחילות שנות העי"ן, תברך אותנו בעין טובה, תשפיע עלינו מים מן העין, כמו שכתוב אצל אליעזר עבד אברהם: ואבוא היום אל העין, תן לנו גשמים מאוצרך הטוב, תשע לקולנו, התפללתי מקירות ליבי אל הגשם שיבוא.

שנת תשע"א היתה שחונה בתחילתה, וכבר נקבעה תענית אחת ועוד אחת ועדיין גשם לא ירד. ריחם עלינו המרחם ישתבח שמו, ולקראת סופה ירדו גשמים רבים והצילו שנה זו מחרפת הבצורת, ששנה ששם בצרות נקרא עליה חוזרת נזופה אל כור מחצבתה, עצובה וכואבת.
באותה מידה ששמחתי בבוא הגשם, כך הייתי מתעצב כשלא הגיע. כמו בן נזוף המצפה ומצפה, מתחנן, אך לא נענה. והשנים האחרונות, היו בהן לא מעט זמנים כאלו של ציפייה ואכזבה, ויובש

בראש השנה תשע"ב, עומד מול המזרקה של התשליך. המים נזרקים בעוז אל הבריכה הפנימית, מתיזים לכל עבר אל הילדים שנרטבו כבר לגמרי. מוצא את עצמי מתפלל שוב לקדוש ברוך הוא. כבר הספקתי לשמוע את התחזית השנתית לעוד חורף שחון על פי המודלים של החזאים. ריבונו של עולם, הודע שיש לך אוהבים בעולמך, וקדש את שמך, זו שנת תשע"ב, אותיות תשבע, שבענו מטובך ומלא ידינו מברכותיך, ואל תותירנו במתח כמו בשנה שעברה, אלא תן לנו גשמי ברכה בעיתם אמן.

בז' בחשוון שאלנו את הגשם, ובז' בחשוון הוא ירד. השקט של תפילת שמונה עשרה לווה בדפיקות עזות של גשם על גג הרעפים בבית הכנסת. גשם שהתחיל ביום חמישי והמשיך לשישי ושבת.

'טרם יקראו אני אענה' חשבתי לעצמי, איזה יופי. כשבאתי הביתה אחרי ערבית כבר מצאתי את הילדים רוקדים במרפסת. "אבא, יורד גשם, יורד גשם". 'גשם בוא תביא לנו קרמבו, אם זה לא מספיק תביא לנו מסטיק' נשמעה שוב קריאת הקרב של השודדים שרקדו יחפים במרפסת, תוך התעלמות בוטה מהבקשות של אמא שלהם שייכנסו הביתה ולא ילכלכו את הרצפה. הם לא נכנסו. והרצפה התלכלכה.

כל חשוון היה כזה. מלא גשמי ברכה, חודש שמח, עם גשמים בזמן, ואני כל הזמן אומר תודה בלב ורק שלא ייפסק. זו שנת תשע"ב, אני מזכיר לעצמי, שבענו מטובך, היד ה' תקצר למלא אותנו במי ברכה? הנה מתחיל החורף כמו שחורף צריך להתחיל.

אלא שחודש חשוון חלף, ואחריו הגיע כסליו, והגשם נעלם. שבוע ועוד שבוע ועוד אחד, והחזאים מדווחים על דצמבר הכי שחון מאז... רק המילה 'דצמבר' מכניסה אותי למצוקה. אם מדברים על הגשם במושגים של דצמבר איך הוא יגיע? הוא הרי לא יודע מה פירוש המילה המסובכת הזו. הגשם מכיר חשוון, כסליו, טבת. הוא לא מכיר דצמבר.

אבל איך שלא הסתכלנו על זה – גשם לא ירד, לא בדצמבר ולא בחשוון. ושוב מתחילה התחושה היבשה בנפש, והצימאון, וגם האכזבה. שוב פעם נזופים? שוב בלי הארת פנים. עוד פעם צריך להתחיל את מאבק הכוחות הזה של תענית וצומות, ולהכריח אותך ה' לתת לנו גשם. אין לנו חוני כזה שיכול לצייר מעגל ולעמוד בתוכו, וחבל. כי אם היה אז זה מה שהיינו עושים.

אין גשם.

***

מוצאי שבת וישב. זה עתה סיימנו הבדלה, והנייד שלי כבר רוטט, עצבני וחסר מנוחה, רוצה כבר להתחיל את השבוע שלו. אני משתדל בכלל לא להדליק אותו במוצאי שבת, ולגנוב עוד כמה דקות של שקט שבתי כזה, אבל הפעם הוא היה דלוק, ועל המסך מרצד שם מוכר - אימרי.

אימרי הוא הרס"פ שלנו במילואים. רס"פ מהאגדות. כל מה שצריך וגם מה שלא צריך אימרי משיג. אסור לשאול איך. וגם אם תשאל לא תקבל תשובות. גם ג'יפ האמר ספייר הוא השיג לנו במלחמה, בשיטות שלו, שיטות של רספ"ים שלומדים אותם בבית ספר מיוחד עם אנשים מיוחדים שיש להם לב זהב, ועיניים זריזות, וידיים זריזות לא פחות.

"שבוע טוב אימרי, מה שלומך?"

"שבוע טוב ורד. תשמע, עד כמה שאי זוכר אתה מבין בדת".

"סגור אימרי, דת זה אני".

"אז תדע לך שפישלת אתה וכל החברים שלך".

"מה קרה, מה עשינו הפעם?"

"זה לא מה עשיתם, זה מה לא עשיתם. גשם חביבי, מה קורה עם הגשם?".

נגע לי ישר בלב. גם ככה אני יבש בציפייה לגשם. אימרי הוא אחראי גד"ש (גידולי שדה) בקיבוץ שלו. לבנות שלו הוא קרא קמה, שלף ודגן. חי את החקלאות, נושם אותה.

"אימרי, אנחנו מתפללים, כל יום".

"אז כנראה התפילות שלך לא משהו. תשמע ורד, אני רוצה להתפלל, אני מארגן כאן בקיבוץ תפילה לגשם. אבל לא בבית הכנסת. בשדה. אני רוצה להביא את כולם לשדה. אז אני צריך שתשלח לי זריז מה אומרים בתפילה כזו".

תפילה על הגשם בשדה. אני נושם שוב את המילים, בודק ששמעתי טוב. זה אימרי, כן?

"בטח, בטח אשלח לך, איזה יופי. אני אכין לך קובץ עם כל התפילות שאומרים בעת עצירת גשמים".

"יפה, ידעתי שאפשר לסמוך עליך".

"רק אימרי, בקשה קטנה: כשאתם עושים את התפילה הזאת בשדה, שלח לי בבקשה הודעה, ואנחנו נצטרף איפה שנהיה. נתפלל ביחד".

"קיבלת", אומר לי אימרי, ואנחנו נפרדים בברכת שבוע טוב.

***

ביום ראשון הכנתי לו קובץ כמו שהבטחתי ושלחתי לו. היו שם פיוטי גשם, ותחינות וסדר בקשות לפי האל"ף בי"ת, בטללי אורה תאיר אדמה, בטללי ברכה תברך אדמה. שלחתי את זה ובראשי חולפות תמונות של חקלאים בשדה, כפות ידיים מיובלות ועור צרוב משמש, אוחזים ביד דפים כאלה ואומרים את התפילות.

הגיע יום שני.

בשעה ארבע הטלפון שלי רוטט. מסרון. "כל חברי הקיבוץ מוזמנים היום, יום שני בשעה ארבע ורבע לסייע לחקלאות ברקאי להזמין את הגשם. נפגשים בשער המזרחי ביציאה לכיוון האבוקדו. עם תה, קפה, ועוגה טעימה נזמין את הגשם בברכה... להתראות, חקלאות ברקאי".

יש לי שיעור בארבע, ואני ממהר לשולחן. התלמידים כבר מחכים לי עם התנ"כים, אבל אני הולך עכשיו לצרף אותם לתפילה הזאת, וזה יהיה השיעור הכי טוב שהם יקבלו היום.

"תשמעו חבר'ה..." אני מספר להם בקצרה את סיפור המעשה. "אז זהו, עכשיו ארבע ורבע, בואו נתפלל יחד איתם על הגשם שיבוא". אנחנו עוצמים עיניים, ואני מתפלל, במילים שלי, לא מתוך סידור או דף. פשוט מבקש מאבא בשמיים שייתן לנו גשם, ויברך את האדמה הצמאה, וימלא את המעיינות, אנא ה' הורדהו לאורה, לברכה, לגילה, לדיצה, להוד והדר, לוועד טוב, לזמרה... והנה אנחנו כאן יחד בירושלים ובקיבוץ ברקאי מבקשים ממך אבא, שתוריד לנו גשמי ברכה.

פקחתי את עיניי. נחת רוח ושמחה היתה בעיני כולם, ודומה היה בעיניי באותה שעה ששערי קיבול תפילות נפתחו לנו.

וביום רביעי הגיע הגשם.

ומאז לא עזב. שוב החזאים מבלבלים אותנו עם שמות לועזיים ועם ינואר גשום מהממוצע. מה קשור ינואר לגשם? בשפה שלי הכוונה לטבת. טבת גשום.

שבוע אחר כך, הכל רטוב אחרי כמעט שבוע של גשם. נוסע לירושלים בקו 426 דרך כביש שש כמו בכל בוקר. זמן איכות של שקט ומחשבות, לפני מהומת בית המדרש והתלמידים והשיעורים והכל.

הדרך זרועה שדות שרק לפני שבוע שיוועו לגשם, והחיטה שרק החלה לנבוט בעקבות גשמי השנה המוקדמים היתה נראית על סף עילפון, כפופה כמעט, ולא ממלאת את העין בירוק עז כדרכה. חום האדמה עדיין היה ניכר בין השורות הזרועות, מאיים להתפשט ופלוש לתחומן.

וכעת - העין לא שבעה מהירוק הזה, ירוק שרק מי שברא את הצבעים יכול לצבוע כמוהו. שלוליות ממלאות את צידי הדרכים והחלון הגדול של האוטובוס מנוקד בטיפות גדולות שנוחתות עליו, יראות מהמגב העושה דרכו אליהן.

רואה את הגשם, ויודע בפנים מהיכן הוא הגיע, ומי פתח לנו את השער השנה.

שמח לי בלב, ואני לא מתאפק, מוציא את הנייד ושולח לאימרי הודעה: "לחקלאי ברקאי, שהביאו את הגשם בתפילתם, תודה, מעם ישראל".