בשבע 488: לצאת מתרבות מצרים

ארגונים רבים עמלים על המאבק בגלותיות ובפוסט-מודרניזם, וכבר רשמו הישגים רבים. אך האם אנחנו תומכים בהם כראוי?

אלי פולק , י"ג בניסן תשע"ב

לסיפור יציאת מצרים יש משמעויות רבות. אחת מהן היא היציאה מהגלות והכניסה לארץ ישראל. אך היציאה מגלות מחשבתית לחירות מחשבתית חשובה לא פחות מהיציאה הפיזית משעבוד לחירות ולעצמאות. לפני ההלל נהגנו לקרוא את הפרק "שפוך חמתך אל הגויים". גם בשנות גלות קשות, כאשר המצור הפיזי והרוחני עלינו היה קשה אולי מנשוא, המשיכו אבותינו בלי מורא לבקש מהקב"ה שרוע הגויים ייפסק. ולא זו אף זו, אלא פתחו את הדלת כדי לאפשר,  לפי דעה מקובלת, להצהיר על החירות ולתת לאליהו הנביא, מבשר ביאת המשיח, לבקר. 

אמנם בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו וגם בדורנו ואין לזלזל בסכנות העומדות לפתחנו, ולמרות זאת דומה שמאז חורבן הבית לא זכה עם ישראל לביטחון אישי ולשחרור פיזי מעול הגויים כפי שהוא זכה בדורנו. אך השחרור הרוחני עדיין רחוק מאיתנו. בכוונתי להתייחס לפן אחד, קטן יחסית, שתלוי בנו ושבאפשרות כל אחת ואחד מאיתנו לשנותו ובכך לתרום תרומה משמעותית לשחרור הרוחני שלנו.

אין כמו עם ישראל נותן צדקה. החל מהקבצן שבא לבית הכנסת בכל בוקר ומפריע למתפללים ולמרות זאת מקבל, וכלה בתרומות הגדולות לישיבות, לבתי חולים, למוסדות להשכלה גבוהה, למוסדות צדקה למיניהם שדואגים לחלשים בחברה ועוד. החובה להפריש מעשר כספים השתרשה במסורת שלנו. מטרות אלה נעלות ועומדות בבסיס בריאות הנפש של חברה מתוקנת, אשר מנסה לקיים את דברי הנביא "הלא פרוס לרעב לחמך". אך מבחינה מסוימת אין בהן משום חידוש. נתינת הצדקה והדאגה לכלל הציבור ליוותה את אחינו בני ישראל במשך אלפיים שנות גלות. יחד עם הקמתה של מדינת ישראל והיציאה מהגלות, נוצר צורך להכיר בכך שאחריותנו הציבורית איננה מסתיימת בנתינת הצדקה הקלאסית.

המאבק הרוחני המתחולל בתוך מדינת ישראל איננו פשוט כלל ועיקר והוא בנפשנו. הוא מתקיים לאור היום, ולצערי הגלותיות שולטת בו. טענת ה'מגיע לי' אוכלת כל חלקה טובה. היא נמצאת בבסיס המאבק החברתי המתחולל ברחובותינו ומעל גלי האתר. הפוסט-מודרניזם שלפיו הכל יחסי, אין אמת מוחלטת, אין אמת היסטורית, אין משמעות להיסטוריה ועל כן כל סיפור לגיטימי, כולל סיפורי הבדים של אויבינו, אוכל הרבה חלקות טובות בחברה שלנו. הרוח הזרה, הרעה והגלותית הנושבת שמנסה להרוס את תא המשפחה בשם הקידמה עושה שמות בנפשות הדור הצעיר.

עקרונית יש לנו, אוהבי ציון ומכבדי המורשת היהודית, תשובות ברורות לרוח הגלותית, אך דומה שהמרחב הציבורי שלנו נשלט בעיקר על ידי ההגות הגלותית. אז מה עושים? עושים! בשני העשורים האחרונים קמו לא מעט אישים שהבינו את עומק הבעיה ומצאו דרכים שונות ומגוונות כדי להתמודד. אזכיר כמה דוגמאות. צר המקום מלהזכיר את כולן, ואף איני בטוח שאני מכיר את כל הנעשה, ועל כן אבקש מראש סליחה מאלה שאינני מזכיר אותם בפירוש. כוונת הדוגמאות להמחשה ולא לחלוקת ציונים.

ארגונים שונים לקחו על עצמם את המאבק הציבורי האידיאולוגי: ערוץ 7 ועיתון זה, ישראל שלי, אם תרצו, מקור ראשון, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, המכון לאסטרטגיה ציונית, רגבים, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, האגודה לזכות הציבור לדעת, מבט לתקשורת הפלסטינית, ממר"י, מטות ערים, מוניטור האקדמיה הישראלית, NGO מוניטור, לאטמה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, תדמית, ירוק עכשיו ועוד. המשותף לכל הארגונים האלה הוא הניסיון לשנות את הרוח הגלותית השולטת ברחוב הישראלי ולהמירה ברוח ציונית ויהודית.

דומה שאיננו מתחילים להפנים עד כמה ארגונים אלה כבר שינו את המפה. קשה לתאר את השבר העמוק במדינה אילו הם לא היו קיימים. אך דומה שעשייתם לא נמצאת במרכז המחשבות שלנו. האם אנחנו רואים חובה לעצמנו ליטול חלק בעשייתם? האם תרומות לארגונים אלה יכולות להיחשב כחלק מחובת מעשר כספים? אפילו דבר פעוט אך משמעותי במיוחד: לרשום את עצמנו לרשימות הדואר האלקטרוני שלהם כדי לקבל מידע ולדעת איך לעזור, איננו מובן מאליו.

היציאה מהגלות המחשבתית תלויה בנו. היא מתחילה בדברים הקטנים. הגיעה העת שנבין שחובתנו לתמוך בכל דרך אפשרית לא רק במטרות הצדקה הקלאסיות, אלא אף בארגונים אשר נאבקים כדי שכולנו נוכל להשתחרר מעול הגלות הרוחנית. 

 

הכותב הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי