גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מכתב לפעיל שלום - על דעת עצמי

ראש ממשלה יקר, אנחנו מעריכים את בחירתך בסמח"ט הבקעה, שלום אייזנר, כמושא דאגותיך בתחום זכויות האדם.
19/04/12, 13:17
אבי סגל

אנו יודעים שעמדו בפניך אפשרויות ראויות רבות:

היית יכול למחות נגד לחיצת יד לערפאת.

היית יכול למחות נגד המשך אוסלו.

היית יכול למחות נגד החרבת גוש קטיף (בזמן, אדוני, בזמן).

היית יכול למחות נגד הפינוי האלים בעמונה.

היית יכול למחות נגד הקפאת הבנייה ביו"ש.

היית יכול למחות נגד חקירות רבנים במשטרה על הסכמות לספרים.

היית יכול למחות על חקירת כדורסלן שכתב בדיחה בפייסבוק.

היית יכול למחות נגד האנרכיסטים.

אולם אתה בחרת למחות נגד קצין שהגן על ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, המדינה שבה צופים, משעים, מרשיעים ותולים אדם על סמך צפייה בכמה שניות של צילומי וידאו ערוכים ומגמתיים, שבה ארגוני "זכויות אדם" חופשיים לפגוע ולהרוס, ושבה קיים חופש פולחן לכולם (*לא כולל נושא שירת נשים), ומיעוטים אינם חיים בפחד (*לא כולל דתיים שרוצים קידום בממסד).

לכן אנו מציעים לך ראשית לפתור את הבעיות האמיתיות באזור, ואחר כך לשוב לראשות הממשלה כדי לחלוק עימנו את ניסיונך.

הכל שקרים

באותו עניין: "לא הייתי צריך להניף כך את הנשק", הודה סא"ל אייזנר, שצולם כשהוא מכה פעיל שמאל זר באמצעות הרובה. איזו טעות טקטית. שילמד מנשיא מכבי פתח תקווה, עמוס לוזון, כיצד מנהלים קמפיין נגדי: אני מגנה את האלימות אבל הצד השני אחראי לכל המהומה, לא קרה למפגין הזה כלום, הנשק פספס אותו, הוא ביים את הפציעה, הכל שקרים, זה משפט דרייפוס, לא מגיע לי עונש, מסיתים נגדי, התקשורת עשתה בי לינץ', חוץ מלירות בי עשו הכל, אני האיש ההוגן ביותר כבר שנים, בעשרות שנים לא הגעתי לבית משפט, יש לדחות את העונש לעונה הבאה, הוא עדיין חמור ולא מידתי. איימו על חיי בפייסבוק.

משטרת בלגיה מפנה אנרכיסטים פרו פלסטינים בשדה התעופה רויטרס
חגיגת דמוקרטיה

אם אינכם חובבי ספורט, ייתכן שהחמצתם את סיפור הסתבכותו המילולית של הכדורסלן עידו קוז'יקרו. חבל, משום שהסיפור הזה שווה יותר משתי הופעות קצרות במוספי האין-ספורט. זהו סיפור שמעיד בעיקר על חופש הדיבור ועל עבודת רשויות האכיפה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

זה החל בסטטוס שכתב קוז'יקרו החביב בדף הפייסבוק ביום החג הראשון: "אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים". האמת, לא סטטוס מצחיק או חכם במיוחד. אבל זה בסדר. מדובר בכדורסלן שסירב פעם להצעה ממכבי תל אביב, אז כמה חכם הוא כבר יכול להיות? אבל מובן שגם אין כאן גזענות, שנאת הזר או הסתה לרצח ילדים. סתם דאחקה על חשבון האנטישמיות של פעם. מובן? טוב, לא לכולם.

הסטטוס של קוז'יקרו, שרבים ורעים ממנו מתפרסמים בפייסבוק חדשות לבקרים, הוביל לזימונו למשטרה ולחקירתו תחת אזהרה. האם מישהו שם השתגע? האם לא מבינים שם את הבדיחה? מבינים, ברור שמבינים. יש לנו משטרה חכמה. אבל זוהי הדינמיקה הקבועה והמגונה בדמוקרטיה שלנו: אם ערבי הגיש נגדך תלונה על גזענות, ובעיקר אם אתה מספיק מפורסם, בסוף תמצא את עצמך מושפל ונכלם בחדר החקירות.

ויודעים מה? גם אם קוז'יקרו היה גזען חשוך ושונא מיעוטים, זאת זכותו, ומי שחוקר אותו על דבר כזה צריך ללכת הביתה אתמול. ומכיוון שגיבור הפרשה הוא מושבניק חילוני, ולא דוס שאוכל ילדים פלשתינים בכל ימות השנה, איש לא השמיע קול זעקה של ממש נגד החקירה השערורייתית, לא מימין ולא משמאל. מי שכן זעק והתבכיין, כהרגלם של נציגי הציבור הערבי בקודש, הוא ח"כ מוחמד ברכה שכינה את קוזי'קרו ניאו-נאצי. זה המקום לספר לו שזה בסדר להיעלב מבדיחה של כדורסלן בפייסבוק, אבל גם תמיכה באינתיפאדה ובחטיפות ישראלים עלולה קצת לפגוע ברגשות.

טורים ממוספרים

כבר שנים אני יושב ומקטר כאן על מחסור בחומרים למדור ועל הצורך לגרד רעיונות מתחת לאדמה. אמנם אני כותב בעיקר על אקטואליה, וזו מספקת אייטמים כמעט בלי הגבלה, אבל התחושה של העלאת גרה וחוסר גיוון מלווה אותי גם בשנה העשירית לכתיבת המדור. אולי משום כך אני מקדיש מדורים מיוחדים לציטוטי ארכיון, לסטטוסים בפייסבוק ולספיישלים על היצירה הדתית. כי כמה אפשר לכתוב על הפוליטיקה שלנו, שבעצמה מעלה גרה כבר שנים.

חשיפת יתר לרוב עיתוני החג האחרון הבהירה לי שהבעיה קיימת אצל כל כותבי הטורים. באופן משעשע ומכמיר לב, כמעט כולם הקדישו את מדוריהם בערב החג לווריאציה כלשהי על ההגדה: מיהם ארבעת הבנים של ימינו, מהן עשר המכות המודרניות, אחד מי יודע ומתי דיינו. רוב הטורים חולקו לסעיפים לפי הנושא הנבחר: ארבעה סעיפים או עשרה, או שלושים ומשהו במקרה של שלמה ארצי בידיעות, כי הוא שלמה ארצי ומותר לו לחפור יותר מכולם. לעיתים קרובות הופיעו מספר טורים מסוג זה של 'רשימת מכולת' באותו מוסף של אותו עיתון.

כאמור, אני מזדהה עם מצוקת החומרים, ולא באתי ללעוג לעמיתיי כמתבונן מהצד. זהו בסך הכל מבט עגמומי על מקצוע הפובליציסטיקה, שהולך ונעשה לעוס ביחס ישר לנושאים המטופלים בו. אני עדיין מעדיף לכתוב תובנה על ציפי לבני מאשר דוחות מס של לקוחות, אבל לא בהכרח מרגיש חכם יותר. אם לא כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה, הייתי בכלל אבוד.

הנץ והיונים

והרי החדשות הטובות: מתברר שלא כל בוגרי בית הספר למוזיקה 'רימון' הם חברים או חברות של יונתן שפירא. קחו למשל את מתן-ארז קולנשר, זמר ומשורר המגדיר עצמו כלאומי, שהוציא לא מכבר ספר שירה פלוס דיסק בשם 'תל-אבסורד' – פרויקט שירי ביקורת ציוניים נגד הפוליטיקה ומערכות החוק. את השירים, בסגנון פולק-רוק, מבצע קולנשר יחד עם הרכב מוזיקלי בשם הלא-מאוד-ימני "היונים".

אני לא חסיד גדול של שירת מחאה. אבל הרי החדשות הלא פחות טובות: הם טובים, קולנשר והיונים. המילים מושחזות, המוזיקה מעודכנת והביצוע יורד בוושט בקלות. הקול של קולנשר מזכיר משהו שבין שלומי שבן לאריק ברמן. טוב, אין באמת משהו בין שבן לברמן, לשניהם אותו קול בדיוק. בכל מקרה, רבים מקוראי עיתון זה יזדהו להפליא עם מילות 'שלושה עותקים', שיר בועט של קולנשר נגד בתי המשפט בישראל, סינגל שכנראה לא ינוגן באוטו של דן מרגלית או בני בגין. זאת אומרת באוטובוס, במקרה של בגין. אז קולנשר והיונים אולי לא מחדשים ברמה המוזיקלית, אבל הם בהחלט משמיעים קול אחר, חריג ומוצלח בנוף המוזיקה המקומית. הידיים ידי 'רימון', אבל הקול – קול ציון.

בקטנה

מבזק מצאתי-בערוצי-הסרטים: 'בסוד העניינים' מ-2009 היא סאטירה פוליטית שנונה מתוצרת בריטניה על אחורי הקלעים של הפוליטיקה האנגלית והאמריקנית. במוקד העלילה שר בריטי צעיר, חביב וקצת טמבל, שמסתבך בדיבור עצמאי מדי על המלחמה הבינלאומית בעיראק. סרט שקם ולא נופל על תסריט מושחז (שהיה מועמד לאוסקר), ומיועד גם למי שלא חובב את הגרסה הישראלית הטלוויזיונית 'פולישוק'.