חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הילד שלא ספרו אותו - סיפור לילדים

נמאס לי כבר, לא סופרים אותי! אף אחד לא סופר אותי בבית הספר הזה! המורים לא סופרים אותי, החברים לא סופרים אותי, אני סתם אפס,
19/04/12, 13:17
חגית רוזנבאום

"וייקרא שמו בישראל", הוכרז באולם בית הכנסת, ודממה מתוחה השתררה באוויר. כולם רצו לדעת איך ייקרא בנם של איציק וטובה. מקריא הברכות רכן אל האב הנרגש, ואז הכריז בהטעמה: "עומר בן יצחק".

התינוק עומר היה חייכן ושובב, וכולם אהבו לשחק איתו. השנים חלפו, והיום עומר הוא תלמיד כיתה ד'. אבל משהו השתנה אצלו מאז שהיה תינוק. במקום החיוכים הרבים שהיה מפזר לכל עבר, הוא נראה יותר ויותר רציני ואפילו קצת עצוב. במיוחד השנה, כשהמשפחה של עומר עברה דירה לעיר אחרת, והוא לא הכיר אף אחד בבית הספר החדש, בשכונה או בבית הכנסת.

למרות שהיה ספורטאי לא רע בכלל, בהפסקות לא בחרו אותו למשחקי כדורסל או כדורגל, ואפילו לא שיתפו אותו בתחרות הריצה ביום הספורט הכיתתי. בהצגה של חנוכה נתנו לו תפקיד של עוזר תפאורה: הוא רק היה צריך להעלות ולהוריד את הכיסאות מהבמה כל הזמן, בזמן שהחברים האחרים קיבלו תפקידים מעניינים בהצגה. בשיעורי משנה, המקצוע שעומר היה הכי טוב בו, הוא היה מצביע במרץ כדי לענות על כל שאלה שהרב שאל, אבל איכשהו תמיד מישהו אחר קיבל רשות לענות. אחרי כמה חודשים הוא הרגיש שפשוט נמאס לו.

יום אחד חזר עומר הביתה כרגיל בשעת צהריים, זרק את התיק על הרצפה וכבש את ראשו בכריות על הספה בסלון: "אוף, נמאס לי כבר, לא סופרים אותי! אף אחד לא סופר אותי בבית הספר הזה! המורים לא סופרים אותי, החברים לא סופרים אותי, אני סתם אפס", ומעיניו זלגו דמעות סוררות.

כך שכב עומר שעה ארוכה, עד ששמע את דלת הסלון נפתחת בשקט. אמא חזרה מהעבודה, וראתה ילד שוכב על הספה עם ראש בתוך הכרית. "מה קרה, עומריקו?" מיהרה ללטף את ראשו, "מי עשה לך משהו?". דקות ארוכות חלפו עד שעומר הצליח לבלוע את הדמעות בגרונו. "אף אחד לא מתייחס אליי במקום החדש, כאילו אני אוויר, פשוט לא סופרים אותי", אמר בקול רועד, וסיפר לאמא את אירועי החודשים האחרונים.

אמא הצטערה מאוד לשמוע את סיפוריו של עומר. היא ישבה בשקט, חשבה וחשבה, עד שבמוחה הבזיק רעיון נפלא. "לא סופרים אותך? לא יכול להיות, אתה הרי ילד כל כך מוצלח", טפחה על שכמו, "ואם אתה לא מאמין, אז בוא נחכה כמה ימים, ואז אוכיח לך שכולם כולם סופרים אותך, עשינו עסק?" קרצה אליו. עומר התקשה להבין מה אמא מתכננת, אבל קצה של חיוך חזר לזוויות פיו. הוא הושיט את ידו ולחץ לאמא את היד: "עשינו עסק".

שבוע חלף. ערב אחד אמרה אמא לעומר: "זוכר מה הבטחתי לך? אז קדימה, היום תראה שאין אפילו אדם אחד שלא סופר אותך. תלבש סוודר ותנעל נעליים, אנחנו הולכים". עומר היה סקרן מאוד לאן אמא לוקחת אותו בשעת ערב, ומה זה קשור לזה שהוא רצה שאנשים יתייחסו אליו.

הוא הופתע כשאמא צעדה לכיוון בית הכנסת, נעמדה בעזרת הנשים קרוב למחיצה, ולחשה לו: "עומריקו, עכשיו תקשיב טוב טוב לחזן, בסדר?". עומר היטה אוזן. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", שמע את החזן, והתפלא לשמוע את שמו נישא בתפילת ערבית. "היום שישה ימים לעומר", הכריז החזן. "הי, שוב קוראים לי", לחש נרגש באוזני אמא. "אתה רואה שכולם סופרים אותך?..." חייכה אמא בחזרה, ועומר היה מאושר.