גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

דילמת הפינוק - תוכנית אם

האם להיכנע לדרישות המתפנקות של הילדים, כולל פן לבובת הברבי, או לדבוק בגישה הקשוחה כהכנה לחיים האמיתיים
19/04/12, 13:17
אסתי רמתי

לא מזמן שמעתי סיפור נחמד: לפני שנים רבות, לכבוד מסיבת יום ההולדת בגן, ישבו אם ובנה הקטן ועלעלו יחד בספר עוגות ימי ההולדת. לאחר דיונים מעמיקים והתלבטויות ממושכות, בחר חתן השמחה בעוגה בצורת רקדנית: פטנט חביב שבו העוגה היא בעצם החצאית המקושטת, ולתוכה משחילים בובת ברבי.

יצאה האם לקניות, קנתה קמח וביצים וסוכר, עמדה בתור בסופרמרקט, סחבה את המצרכים הביתה, נעמדה במטבח והחלה במלאכה. במשך שעה ארוכה ערבבה ולשה, בישלה קרם שוקולד משובח, מרחה וקישטה במיטב סוכריות הג'לי והמרשמלו, בדיוק לפי ההוראות. והנה, סוף סוף, על השיש ניצבה עוגת רקדנית לתפארת. הילד הוזמן אחר כבוד לחזות בפלא, אך במקום לחייך מאוזן לאוזן, פניו לבשו הבעת אכזבה עמוקה.

"זאת בכלל לא העוגה שבספר", הוא אמר בקול נרגז.
ומעשה שהיה כך היה: הארנב של בתי הלך לעולמו. כשהיא הפסיקה לבכות, שאלתי אותה אם היא רוצה לקבור אותו. "לא", היא אמרה, וניגבה את שרידי הדמעות, "תקברי אותו את"

"מה פתאום?" התפלאה האם, "תראה, זה בדיוק אותו דבר! הנה, כאן יש סוכריות אדומות, ושם יש סוכריות ירוקות ו..."

"אבל לברבי בספר יש שיער חלק, ולברבי הזאת יש שיער מתולתל!"

אכן, הילד צדק. צרה צרורה. מה עושים? ובכן, האם מצאה פתרון יצירתי: בשתיים לפנות בוקר היא עמדה ועשתה לרקדנית המסולסלת פן. הברבי זכתה בשיער חלק, הילד היה מרוצה, ובא לציון גואל.

אני מודה ומתוודה שכששמעתי את הסיפור הזה, מעבר לחיוך שהוא עורר, משהו אצלי התמרד. הלו, רציתי לומר לאם המסורה, עד שהכנת וטרחת, את גם צריכה להפוך את הבית למספרה באמצע הלילה? אי אפשר להגיד לילד 'עד כאן, חמודי!' וזהו?

אבל איך שהמחשבה הזאת חלפה במוחי, תמונה מימים עברו קפצה לי לראש: אני, עומדת בוואדי מאחורי הבית בשעת דמדומים, מנסה לחפור קבר לארנב מת ומרגישה מטופשת לגמרי.

ומעשה שהיה כך היה. הארנב של בתי הלך לעולמו. כשהיא הפסיקה לבכות, שאלתי אותה אם היא רוצה לקבור אותו.

"לא", היא אמרה, וניגבה את שרידי הדמעות, "תקברי אותו את".

"את בטוחה?" ניסיתי להתחמק תוך שימוש בלחץ רגשי קל, "חשבתי שאת תרצי לעשות את זה..."

"אני לא מסוגלת", היא אמרה בקול נשנק. החלטתי שזה לא הזמן המתאים להזכיר לה שהיא התחייבה לטפל בארנבות לבד. לב של אמא, אתם יודעים.

בכל אופן, השעה כבר התחילה להתאחר והשמש עמדה לשקוע. בני בן התשע התנדב באבירות להתלוות אלי. ירדנו יחדיו למטה, תבנית האלומיניום שבה הנחנו את הארנב ז"ל בידי, ואילו הוא נושא את כלי החפירה היחיד שמצאתי: כף פלסטיק שנועדה בעיקר להכנת עוגות בחול. כשהגענו סמוך לחדר הפחים, רעיון מבריק צץ בראשי. התכופפתי ולחשתי לעוזר שלי: "תגיד, אולי פשוט נזרוק אותו לפח?"

הילד נעץ בי מבט מזועזע. "מה יש לך, אמא?! כבוד המת!" נאלצתי לשוב לתוכנית המקורית, ומצאתי את עצמי בוואדי, מאחורי שורת בניינים, מנסה ללא הצלחה לחפור בור באדמה הקשה. שכנה שיצאה מאחת הדירות כדי לתלות כביסה הביטה בנו בתמיהה. ראיתי שהיא לא בדיוק מבינה מה אמא עם ילד ותבנית חד-פעמית מחפשים בוודאי בשעת דמדומים, ולא התנדבתי להסביר לה. בסופו של דבר מוקה (כך קראו לארנב) זכה לקבורה הולמת, ואני נשארתי עם חוויה אימהית שנחרטה בי עד עצם היום הזה.

אני מתארת לעצמי שרוב האמהות מוצאות מדי פעם את עצמן בסיטואציה הזאת – עושות מעשה קצת (או הרבה) הזוי רק כדי לרצות את הילד. הן מתרוצצות בכל רחבי העיר כדי לקנות אביזר מופרך לתחפושת, תולשות את גרגרי השומשום מהלחמנייה עד האחרון שבהם, כי הילד לא אוהב, או – כאמור – עושות פן לבובות ברבי. לפעמים הן עושות את זה בכיף, לפעמים מתוך רחמים, לפעמים כי אין להן כוח להגיד לא. אבל לפעמים הן פשוט מרגישות פראייריות, ולא בטוחות אם מסירות הנפש שלהן היא לטובת הילד, או לרעתו.

אני מודה ומתוודה – אני לגמרי לא סגורה על עצמי בסוגיה החינוכית של פינוק חיובי מול פינוק שלילי. מצד אחד, אני מתקנאה באמהות הקשוחות, אלה שאין אצלן חוכמות. אצלן הילד ילמד לאכול שומשום ויהי מה. נראה לי שגם לטווח הארוך, זה לא רע לדעת להסתדר עם מה שיש. ומצד שני, מה עם הרוך? מה עם התחושה שיש מי שהרצונות שלי חשובים בעיניו? מישהו שמוכן לעשות בשבילי הכל, או לפחות כמעט? זה לא חשוב? שמעתי פעם שילד שמפנקים אותו לומד לפנק אחרים, וגם זו מתנה לא רעה לחיים.    

 יום השואה 1

ימים ארוכים לא יכולתי לחבק את ילדיי בלי לחשוב על אביבית שעאר. מדינה שלמה בכתה איתה, המומה מהאובדן – וגם אני הקטנה הצטרפתי לרחשי הלב הכלליים, והתפללתי שהקב"ה ישלח לה נחמה. אך בשואה, מקרים כאלה היו הנורמה. אחד מעיר, שניים ממשפחה, וזה במקרה הטוב. כמה שלא אשמע על השואה, נראה לי שלעולם לא אצליח לעכל את המימדים שלה.

יום השואה 2

השנה נפטר פליקס זנדמן: מהנדס, ממציא, ובעליו של ענקית האלקטרוניקה 'וישי'. זנדמן היה גם ניצול שואה. בגיל חמש עשרה הוא בילה שבעה עשר חודשים בתוך בור זעיר באדמה, מטר וחצי על מטר וחצי, יחד עם ארבעה אנשים נוספים. את סיפור ההישרדות וההצלחה המטאורית שלו מגולל סרטו המרתק של חיים הכט: 'הניצחון הסופי', שבעונת ימי הזכרון אפשר למצוא אותו בחינם ברשת. המלצה שלי: נצלו את ההזדמנות ואל תחמיצו.  

 

לב"ב, ח"ח והגיגים מאירי עיניים משלכם בענייני פינוק ועוד:  eramati@gmail.com