גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

על מנת לקבל פרס - דעות

ספרו של הפובליציסט פטר בינרט מדגים תופעה מתרחבת: יהודים אמריקנים שמותחים ביקורת בלתי אחראית על ישראל מתוך אינטרסים אישיים
19/04/12, 13:17
רחל סילבצקי-טבק

חלום הבלהות של אזרחי אמריקה היהודים הוא למצוא את עצמם ניצבים בפני עימות בין לויאליות למדיניות ארצות הברית לבין לויאליות למדינת ישראל. לפני שהקורא הישראלי סולד מעצם הדילמה, אציין שישנן סיבות מוצדקות – מעבר לחשיבה גלותית - לרגשות פטריוטיים והכרת הטוב לארה"ב. ברוב שנות קיומה היא העניקה שוויון, חירות ואפשרויות קידום ליהודים שבאו מארצות רוויות אנטישמיות ועוני – הרבה לפני לפני קום מדינת ישראל.

הפחד ממילכוד ההזדהות הכפולה הוא לרוב תיאורטי, אבל יונתן פולארד מצא את עצמו מול עימות כזה ובחר לסייע למדינת ישראל ולעמה. הוא משלם על כך מחיר אכזרי, ולא כל יהודי אמריקה מזדהים עם מעשיו. עובדה: בארה"ב קמה לאחרונה קבוצה יהודית-ליברלית-אינטלקטואלית קטנה של אנשי שם ומעצבי דעת קהל, שבדילמה הזו בחרה בגלוי בארה"ב, וכתוצר לוואי - בגרימת נזק לישראל ביודעין.

את תומס פרידמן, כתב הניו-יורק טיימס שאמר שהשדולה הישראלית קנתה את מחיאות הכפיים לביבי בקונגרס, אנו רגילים לסבול. אבל מ.ג'י. רוזנברג עבר קו אדום כשכינה את אלה שמציינים את הסכנה למדינת ישראל בוויכוח על תקיפת איראן "Israel firsters", כלומר יהודים אמריקנים ציוניים שאצלם טובת ישראל קודמת לטובת ארה"ב, ביטוי הרומז לבגידה.

כעת קם פטר בינרט, יהודי שמתפלל בבית כנסת אורתודוקסי ושילדיו לומדים בבתי ספר יהודיים. בינרט, מרצה ופובליציסט מפורסם שערך במשך שנים את הביטאון היוקרתי 'ניו רפובליק', כתב מאמר בשם "כישלון המימסד היהודי בארה"ב" וכעת הרחיב עליו בספרו החדש 'משבר הציונות', אשר עורר ויכוח סוער בארה"ב.

בספרו מאיים בינרט שהדור היהודי הצעיר בארה"ב מתרחק מישראל בגלל אחיזתה ביש"ע. הוא מציע להחרים את תוצרת יש"ע כדי ללמד את ישראל לקח, ומכנה אותה "ישראל הלא דמוקרטית", בניגוד לישראל שבתוך הקו הירוק.

בינרט טוען שהוא אוהב את ישראל, אבל יוצר רושם שהוא אינו סובל אותה מאחר שהיא כל כך מאכזבת אותו. צה"ל, הוא מאשים, עושה שימוש בכוח יתר כדי לרמוס את זכויות הפלשתינים, ומנצל את המושג הגנה עצמית כדי למנוע מהם מדינה. ישראל "תוקפת טרוריסטים המצויים בתוך אוכלוסייה חסרת מדינה ולכן בעיקר חסרת מגן", ועושה שימוש בשואה כדי להצדיק את דאגתה לעצמה בלבד.

למורכבות של המצב ולצד של ישראל בוויכוח אין מקום בספר. הוא נכתב, לטענת בינרט, על יהדות ארה"ב ולכן לא בדק מקרוב את הדברים. נגדו ונגד הטעויות והשטחיות של הספר כבר יצאו ועדיין יוצאים אנשים מכובדים כמו ברט סטיפנס, עורך הוושינגטון פוסט – אבל הנזק נגרם.

האווירה המאשימה של הספר נוצרת כבר בתחילתו, כשבינרט מתאר את רגשותיו הסוערים בעת שצפה בקטע וידיאו שבו ילד ערבי מתייפח כשאביו נעצר על גניבת מים מצנרת של יישוב יהודי. לא צוין שנודע שהבכי מבוים ושכפרים ערביים מסרבים לקבל צנרת מישראל. אפילו 'הארץ' כתב שהאב נחשד בתקיפת שוטרים. על משפחת פוגל אין תיאור רגשי דומה לזה שבתחילת הספר, שבו משפט מחץ הוא: "המבדיל בין טרור פלשתיני לטרור יהודי היא תגובת ממשלת ישראל". האומנם?

מה שאזרחי ישראל חווים וחושבים, מה שלוחמים וקורבנות טרור עוברים, לא נמצא בספר. נדמה שמדינת ישראל מהווה עבור בינרט מעבדה שעליה להיות סטרילית, ושתוצאות הניסוי אינן משביעות רצון. בינרט, כמו חבריו הליברליים, מצפה לישראל שכולה טוב. עצם העובדה שילד ערבי בוכה מוכיח את אשמתה. הוא טוען באכזבה שהוא רוצה להיות גאה בישראל, אך אנו בישראל איננו רואים גאווה זו כאחת המטרות הלאומיות שלנו.

הקורא הציוני המתמצא, בלי קשר לדעותיו, תוהה - האם בינרט באמת מאמין בדבריו שלו? האם אינו מבין שבעבורנו אלו שאלות של חיים ומוות? אולי הוא פשוט חסר ידע? לי נדמה שבינרט המבריק מבין היטב, ושיש לספרו מטרה אחרת ומאוד אישית. אובמה אוהב אנשים כאלה. הם תומכים בתוכניות שלו ויכולים להתקדם. הספר מגלה שאובמה עיצב את דעתו כלפי ישראל בהשפעת חבריו הרפורמים. כזכור, הרפורמים בתחילת דרכם הוציאו את הכמיהה לציון מתפילותיהם. ארץ מושבם קודמת לקשר עם ארץ ישראל.

בישראל כבר מכירים את תופעת האנשים שלמען תפקיד או פרס כלשהו מוכנים לגרום נזק (ע"ע אוסלו ודו"ח גולדסטון). חשוב לדעת מה הם עושים ומה הם כותבים, אבל אין צורך להתרגש מהם.

 

הכותבת היא העורכת הראשית של אתר ערוץ 7 באנגלית