חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ציונות ללא תנאי - בגליון השבוע

יום העצמאות הוא הזדמנות להתעלם לרגע מגישת ה'פוסט' ומהקיטורים על המדינה ולהבחין בתנועת גלגלי הגאולה
19/04/12, 13:17
הרב רונן נויבירט

 ראש השנה מהווה עבורנו נקודת ציון פרטית, זמן בו עורכים אנו חשבון נפש, מעריכים את הישגינו בשנה האחרונה, מודים לקב"ה על החסד שגמל עלינו ומקבלים קבלות לעתיד. במובן מסוים, אמור יום העצמאות לשמש אותנו למטרה דומה, כראש השנה למדינת ישראל וכיום לחשבון נפש לאומי. לא טרנדי לדבר היום על נפלאות המפעל הציוני, על ארצנו היפה והקטנטונת ועל עתיד ורוד וזוהר. קל יותר ואופנתי יותר להיות 'פוסט', לקטר על המדינה, לספר על כישלונה של הציונות ולהביע ייאוש קודר מחוסר המנהיגות, ממשבר הזהות ומאובדן הדרך.

 דווקא בשל כך, עלינו להתעמק בפרק ההודיה אותו נקרא עם כניסתו של חג העצמאות, פרק ק"ז בתהלים. הפרק עוסק בארבעה סוגי אנשים אשר ניצלו מצרה - הולך המדבריות, האסיר, החולה ויורד הים. הארבעה מודים לריבונו של עולם על שהצילם מיד צר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". ברם, אם נעמיק בלשונו של דוד המלך נגלה שישנם שני סוגים של הודאה. הראשון, המופיע בשני המקרים הראשונים, הוא הודאת 'כי', הודאה מותנית בסיבה: "כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מילא טוב", "כי שיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גידע". הסוג השני של ההודאה בוגר ועמוק יותר, זוהי הודאה בלתי מותנית, שנעשית כיוון ש"טוב להודות לה'". הכוח להודות לה' הוא הנותן לנו עוצמה. זוהי זכות ולא רק חובה. כאשר מגלים את הכוח להודות, האפקט של ההודאה פורץ גבולות ומעורר את כל העם, כפי שמתרחש עם הניצול הרביעי, יורד הים: "וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".

ברם, מיד לאחר הפסוקים על ארבעת הניצולים, אשר כל אחד מהם אומר תודה בדרכו הוא, מסיים הפרק בסיפור אחר על עליות ומורדות. הסיפור מתחיל בנפילה של היישוב: "ישם נהרות למדבר ומויצאי מים לצמאון". מיד לאחר מכן בא תיאור על גאולה: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה". לאחר התיאור הגאולי של קיבוץ הרעבים לארצם מופיעה שוב הידרדרות: "וימעטו וישחו מעוצר רעב ויגון... ויתעם בתוהו לא דרך", ושוב עלייה: "וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות".

דומני שהמסר הטמון במהלך המסיים את פרק ק"ז הוא חד ורלוונטי. לאדם הפרטי קל להכיר בניסו. ישנם המודים "כי" וישנם המשכילים להודות כי "טוב להודות לה'", אך על כל פנים, מוטיב ההודאה קיים: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". אך כאשר בציבור עסקינן, יש נטייה לשכוח את הצורך בהכרת הטוב. בקטע המסיים את הפרק, העוסק בגאולה ציבורית, לא מופיעה ולו פעם אחת המילה "תודה". "אין בעל הנס מכיר בניסו" ועל כן שבות וחוזרות הנפילות.

יש הנוטים להצדיק את חוסר רצונם להודות לקב"ה ולחגוג את חג העצמאות, בשל ייאושם מהמפעל הציוני, בשל הנפילות והמורדות, בשל תחושת הבגידה בתורת ישראל ובארץ ישראל ועוד כהנה וכהנה. אבל ההיפך הוא הנכון, חוסר היכולת להודות הוא הוא המביא לנפילות, כפי שמתואר בפרק ק"ז. החובה להודות היא חובה קיומית, היא יסוד החוסן הלאומי שלנו, כפי שמסיים הפרק :"יראו ישרים וישמחו וכל עולה תקפוץ פיה. מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". רק החכם מבין שכדי להתקדם מעלה מעלה, יש להתבונן בחסדי ה', גם אם הדבר מצריך מאמץ.

זהו חשבון הנפש הציבורי, לקראת ראש השנה למדינה. חובתנו היא לרומם את מוסד התודה בבמה הציבורית, להשתיק את הקיטורים והתלונות ולהודות לקב"ה על החסד שגמל עלינו. גם אם אין אנו מאושרים מהכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלה זו או אחרת, גם אם מדינת ישראל אינה עדיין בדיוק המדינה עליה חלמנו, אין זה גורע מחובתנו להודות לריבונו של עולם על המתנה הנפלאה שקיבלנו לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות. העובדה שאנו לעיתים פוגמים במתנה זו, אין בה בכדי לגרוע ולו במעט, את חובת התודה לנותן המתנה אשר חסדו גמל עלינו.

 צמא לרוחניות

יתרה מכך, ברגע שבו נצליח להתעלות מעל השלילה, נוכל להביט לעומק ולהבחין בגלגלי הגאולה הנעים לאיטם מתחת לפני השטח. היום יותר מאי פעם מאז קום המדינה מחפש עם ישראל קשר עמוק יותר למסורת, לשורשים, לחוויה הרוחנית ולתורה. כל העוסק היום בעבודת הקודש עם הציבור הכללי רואה בחוש את הכמיהה לרוח, וכפי שמתאר זאת עמוס הנביא (ח' י"א): "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". עם ישראל מחפש תורה רעננה ועמוקה, שורשית וחדשנית, אינטלקטואלית וחווייתית. האנטי הולך ונעלם והיהדות נכנסת למרכז ההוויה הישראלית. ניתן לראות זאת בשירה הישראלית, בתרבות, באמצעי התקשורת וברחוב.

רק שליחי תנועת הציונות הדתית מסוגלים להרוות את הצמא הרוחני ולהמשיך להצעיד את העם אל המסילה העולה בית אל. עלינו להקשיב ל"קול דודי הדופק" – לקב"ה הדופק על פתח דלתנו כאומר לנו: "רבותיי, הגיעה שעת הגאולה". אל לנו להתמקד ברע ובשלילה, בחיפוש הנגעים והמומים וכריאקציה לבחור במגמות של בדלנות והקצנה, אשר יצמצמו כל יכולת השפעה על כלל החברה הישראלית. שומה עלינו להביא קול צלול, עמוק ושקול של היהדות לעם הצמא לכך, ובכך לרומם את המפעל הציוני. רק היודעים לחבר את התורה למציאות, המסוגלים להביא את הקודש אל תוך עולם החול, האמונים על דרכה של תורה ועבודה ונאמנים למדינה ולצבא, יכולים הם להשקות את הצמאים ברוח.

אין מילים מתאימות יותר לתאר את גודל השעה ממילותיו של הרב קוק: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל... השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית" (הרב קוק, אורות התחיה נ"א).

אסיים באנקדוטה קטנה ומשמעותית. בעל ה'שפת אמת', האדמו"ר מגור, חזה עוד לפני למעלה ממאה ועשרים שנה את בואו של חג העצמאות ללוח השנה היהודי. לכל אחד משלושת הרגלים, מסביר השפת אמת, ישנו חג מקביל מהתורה שבעל פה אשר כנסת ישראל תיקנה כנגדו. "על ידי כוחן של בני ישראל בקבלתם היום טוב כראוי. נשאר מכל יום טוב רשימה בכנסת ישראל. ובכוח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. וחנוכה הארה מחג הסוכות. ופורים מחג השבועות. ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד, כמו שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (חנוכה, תרמ"א). חג הסוכות עזר לנו לייצר את חג החנוכה. גם חג השבועות נתן לנו את הכוח לתקן את חג הפורים. במשך כאלפיים שנה חיכינו לחג השלישי אשר ישלים את הסדרה, חג עצמאות היונק את כוחו מחג הפסח. כנגד חג חירותנו מהתורה שבכתב, זכינו בדורנו לחג החירות מהתורה שבעל פה, חג אשר חל מיד לאחר חג הפסח. ייתכן וגם יום ירושלים הוא חלק מחג זה היונק את כוחו משביעי של פסח, גמר הגאולה הפיזית.

אם נשכיל לחבר את חגי הגאולה לקודש, לקבעם כימי הלל והודאה, אם נברך את הקב"ה בהשתפכות הנפש על הניסים האדירים שזכינו לראות בדורנו, נזכה להפוך חגים אלו לנצחיים כחלק מתורה שבעל פה ומלוח השנה של נצח ישראל, כחזונו של השפת אמת. אם נבין שתודה ללא תנאי, ציונות ללא תנאי, היא מקור החוסן הלאומי שלנו, אם נשכיל לא רק להודות "כי" אלא להבין ש"טוב להודות", אם נרומם את הקב"ה בקהל עם ועדה ונביא לחברה הישראלית את אורה של תורה בחום ובאהבת הבריות כדרכו של הלל הזקן, או אז נמצא את הכוח להמשיך ולעלות במסילה העולה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב.