גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

"השואה היא גם שלנו"

משלחת של מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים יצאה לראשונה למסע במחנות ההשמדה בפולין, בליווי תלמידות אולפנה שסייעו להם בעריכת טקס זיכרון
19/04/12, 13:17
רבקי גולדפינגר

 שניים מחברי המשלחת, דור שני לשואה בעצמם, מספרים על המפגש עם המראות הקשים, על הניצוץ היהודי ועל הזכות לחוות כמו כולם גם רגעי משבר לאומיים

בחודש חשוון האחרון יצאה לפולין משלחת מיוחדת במינה. המשלחת, המכונה 'השחר', אורגנה מטעם משרד הרווחה וכללה עשרים מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים מכל רחבי הארץ. חברי הקבוצה נסעו לשמונה ימי סיור ולימוד אינטנסיביים על אדמת פולין.

ביום החמישי למסעם הגיעו חברי המשלחת הנרגשים ליער זבליטובסקה-גורה. הבוקר היה קר במיוחד והשמיים היו אפורים וקודרים. ביער התוודעו החברים לסיפורו המצמרר של המקום. בשנת 1942 כרו כוחות האס אס בורות ענקיים בלב היער. אלפי יהודים מהעיירה הסמוכה טרנוב הובלו במשאיות למקום, נורו למוות וגופותיהם הושלכו לבורות. בין הנרצחים היו גם כ-800 ילדים, מרביתם מבית היתומים של טרנוב, אשר סופם היה אכזרי במיוחד. אלי (63), חבר המשלחת הלוקה בפיגור שכלי קל, נעמד ליד האנדרטה לזכר הילדים והחל ממרר בבכי. שורה של נרות נשמה הודלקה במקום. החברים האחרים ניצבו דוממים מול הזוועה.

לפתע, בלי כל הכנה מוקדמת, הרים אלי את ידיו כלפי מעלה וקרא בקול רם מעומק ליבו: 'ש-מ-ע ישראל!'. כל חברי המשלחת השיבו לו בחזרה בספונטניות: 'ה' אלוקינו - ה' אחד!'. כולם התחבקו ובכו בכאב. "זו היתה זעקה שיצאה ממני. לא משהו שתכננתי מראש", מסביר לי אלי בפשטות את קריאתו. "ביער הילדים היה לכל החברים שלי קשה. היינו בשוק. אמרתי לעצמי 'איך כזה רוע יכול להיות בעולם?'. הרגליים שלי התחילו לרעוד והיו לי צמרמורות בכל הגוף", מתאר אלי את תחושותיו, "הרגשתי איך הדמעות יורדות לי מהעיניים. הנחתי כיפה על הראש וצעקתי 'שמע ישראל'. כולם ענו לי בהתרגשות. זהו רגע שלא אשכח כל החיים".

בהמשך נערך על ידי חברי המשלחת טקס לזכר הנספים היהודים בקברי האחים, בשיתוף תלמידות מאולפנת אמי"ת מעלה אדומים שנרתמו לסייע. לאורך המסע אימצה משלחת הבנות את חברי קבוצת 'השחר', אשר התלוו אליהן בתפילות, בסעודות השבת, בטקסים ובביקורים באתרים השונים. את הטקס ביער הילדים ערכו חברי המשלחת, כאמור, בהדרכתן של ארבע תלמידות מהאולפנה. אלי וחברו הטוב אמנון קראו בדמעות את הקדיש לזכר הנספים. "במסע ליוו אותנו בנות נחמדות מאולפנה", אומר אמנון. "הן עשו איתנו את הטקס והיתה אווירה של אחדות". אלי מוסיף כי "בהתחלה הבנות פחדו להשתתף איתנו, אולי כי אנחנו שונים והן לא הכירו אותנו. אבל בסופו של דבר נעמדנו יחד בטקס וזה יצא ממש מרגש".

מאז שחזרנו אני לא מפסיק להתעניין עוד ועוד בשואה". המשלחת בשערי אושוויץ

 "גם המשפחות שלנו הושמדו בפולין"

גבריאלה חזון, תלמידת כיתה י"ב, מספרת כי הרגע המשמעותי ביותר עבורה מכל שמונת ימי המסע גדושי החוויות, היה דווקא האירוע המשותף ביער הילדים. "לפני שיצאנו מהארץ סיפרו לנו שתתלווה אלינו קבוצה של חבר'ה מבוגרים מוגבלים. האמת, בהתחלה קצת חששנו וזה הרגיש לנו קצת מוזר", מודה גבריאלה, "אבל די מהר התחברנו אליהם. היינו ארבע בנות שהתנדבו לעזור להם בטקס. היה לנו ברור שמזה יכול לצאת רק טוב". ארבע הבנות ויתרו על נסיעה משותפת עם בנות כיתתן באוטובוסים, ובנסיעות הממושכות הן הצטרפו לאוטובוס של קבוצת 'השחר'. "היינו עולות אליהם לאוטובוס ועובדות איתם על התפקידים לטקס. הם התייחסו ממש ברצינות לחזרות. היינו גם משוחחות איתם על החוויות שעברנו במהלך המסע. היתה בינינו הרבה תקשורת והבנה".

מדוע הטקס ביער הילדים קיבל משמעות כה מיוחדת עבורך?

"זו היתה חוויה מדהימה. לראות את האנשים המיוחדים האלו, בעלי מוגבלות שכלית שעל פי השקפת הנאציזם הייתה חובה להשמידם, עומדים שם ביער הילדים עם דגל ישראל ומנהלים טקס מעורר כבוד. זה היה בשבילי אירוע ממש מרגש ואופטימי מאוד". עם סיום הטקס התיישבו בנות האולפנה יחד עם חברי משלחת 'השחר' ושרו ניגונים ושירי קודש. "כל המסע שלנו קיבל משמעות הרבה יותר גדולה בזכות אותם חברים מיוחדים".
גבריאלה חזון, תלמידת י"ב: "זו היתה חוויה מדהימה. לראות את האנשים המיוחדים האלו, בעלי מוגבלות שכלית שעל פי השקפת הנאציזם היתה חובה להשמידם, עומדים שם ביער הילדים עם דגל ישראל ומנהלים טקס מעורר כבוד

עד לנסיעתם לפולין הכירו אלי ואמנון את נושא השואה רק באופן כללי ומרוחק. שניהם תושבי המעון לבעלי צרכים מיוחדים 'כפר נחמן' הממוקם בפאתי העיר רעננה. משפחתו של אלי עלתה ארצה מצרפת עם קום המדינה. "את בן דוד שלי מצרפת תפסו הנאצים מתחבא ורצחו אותו". אלי עצמו נולד בשנת 1948 על גבי סיפונה של אוניית מעפילים אשר היתה בדרכה מאירופה לישראל. אמו, אוד מוצל מאש, חששה שלא יאפשרו לה בעקבות הלידה לעלות ארצה, והסתירה את תינוקה מתחת לבגדיה. אלי גדל בירושלים.

אמנון נולד שנתיים מאוחר יותר בחיפה. מוצאה של משפחתו המורחבת בפולין. "סבא וסבתא שלי חיו לפני השואה בפולין. הנאצים תפסו אותם בבית ואמא שלי, שהיתה נערה צעירה, קפצה דרך החלון וברחה. כל המשפחה של אמא נשרפה בתאי הגזים", הוא אומר בעצב.

באופן מפתיע, למרות היותם דור שני לשואה, מעולם לא עסקו אלי ואמנון בנושא השואה באופן כה ישיר ומעמיק. אמנון מסביר שבעבר כאשר נחשף לסרטים ולתוכניות על השואה בטלוויזיה, "נחרד לי הלב והייתי מהר מכבה". המוות והשכול היו קשים מדי בשבילו, הוא מסביר. לעומתו, אלי מכוון אצבע מאשימה כלפי החברה בישראל: "בגלל שאנחנו בעלי צרכים מיוחדים אף פעם לא נתנו לנו להתקרב לנושא", טוען אלי. "גם כששאלנו על השואה שאלות והתעניינו, אמרו לנו 'זה לא בשבילכם'. אבל זה לא נכון. זה גם שלנו. בפולין הושמדו המשפחות שלנו, נרצחו אנשים מהעם שלנו", מבהיר אלי ברהיטות.

כשבאה ההצעה לצאת למסע לפולין, לא היו לשניים ספקות. "כששאלו אותנו על זה לא התלבטנו בכלל. ידענו מיד שאנחנו רוצים את זה", הם מספרים. לאחר הגשת המועמדות, הם נדרשו לעבור בדיקה אישית מקיפה לקביעת התאמתם למסע. "בהתחלה היינו חמישה מועמדים מכפר נחמן, אבל בסוף רק שנינו עברנו את הוועדה". לאחר אישור הוועדה החלה סדרת מפגשים לצורך היכרות עם הנושא והכנתם הרגשית של המשתתפים. "ראינו סרט על השואה, היתה הרצאה מאת יוסי המדריך לפולין, היה ביקור ב'יד ושם', ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות ועוד דברים". במפגשי ההכנה הוסבר לחברים שהם עומדים לפגוש מקרוב את המורשת המפוארת של העם היהודי מהימים שלפני מלחמת העולם השנייה ויחד עם זאת, להכיר באופן בלתי אמצעי את אימי השואה.

"ברגע הראשון שירדנו מהמטוס לשדה התעופה בפולין אמרתי לחברים שלי: 'זהו, הגיע הרגע. אנחנו עומדים מעכשיו להרגיש את הכאב של עם ישראל'. ביקרנו בהמון מקומות, בוורשה, בקראקוב, ביערות קבורה ובמחנות ההשמדה. היה מעניין לראות את המקומות ההיסטוריים. היה לי מאוד עצוב לראות את מחנות הריכוז, אבל השתדלתי להתגבר על המועקה שהיתה לי בלב. ביער הילדים היה לי הכי קשה", אומר אלי.

"ראינו דברים שלא חלמנו עליהם", מוסיף אמנון. "במחנה אושוויץ ראינו איך לקחו אותם בעגלות לשריפה. ראיתי את התנורים. ראינו אולמות עם שערות, מזוודות... הרגשתי בהלם. אמרתי 'איזו זוועה'. זה היה איום ונורא. הרגשתי מאוד רע. כל המסע הייתי במצב רוח לא מי יודע מה".

אתם מתארים חוויה לא פשוטה בכלל, אז אולי כדאי היה שלא תצאו למסע?

"למרות שהמסע הוא לא קל, זה ברור שהוא מאוד חשוב. הסבירו לנו שהמטרה היא לא לשכוח מה קרה לעם שלנו בשואה", משיב אלי. "נכון, זה כואב בלב אבל חשוב שנדע מה קרה. מאז שחזרנו אני לא מפסיק להתעניין עוד ועוד בשואה".

לשאלתי האם לדעתם שואה נוספת עלולה חלילה להתרחש בשנית, משיב אמנון באופן נחרץ בשלילה. "אני לא חושב. באותן שנים לא היתה לנו מדינה אז כל אחד עשה ליהודים מה שהוא רוצה. היום יש לנו צבא, יש לנו מדינה וזה בלתי אפשרי". בפולין הניח אמנון תפילין עם חברי המשלחת הדתיים. "זו היתה הרגשה שאני ציוני ויהודי אמיתי", הוא מספר בגאווה.

 "כואב לנו כמו לכולם"

נחום עידו, ראש המשלחת ומנהל השירות לדיור תומך לאנשים בעלי פיגור שכלי במשרד הרווחה, רואה את קיומה של משלחת מיוחדת שכזו כהכרחית בחברה מתוקנת. "האני מאמין הבסיסי שמלווה את המארגנים הוא ההכרה שזו זכותם הלגיטימית של כל בני האדם באשר הם", מבהיר עידו. "אנשים עם פיגור שכלי הם חלק מהפסיפס האנושי במדינת ישראל ועליהם לחוות ברמתם ובדרכם את החוויות הלאומיות והאישיות שכולנו חווים. זה נוגע גם לשמחות וגם לאירועים העצובים יותר".

ובכל זאת, במהלך המסע מתרחשת חשיפה לנושאים מטלטלים וטעונים ביותר, שאפילו מבוגרים רגילים מתקשים להתמודד עימם. בקרב אנשי המקצוע אין חשש לחשוף בעלי מוגבלויות לזוועה בסדר גודל כזה?

"החבר'ה האלה הם בדיוק כמו כל אדם רגיל. יש כאלו שהם יותר רגישים ויש כאלו שהם יותר חזקים. בחרנו את האנשים תוך כדי שימת לב למסוגלות שלהם להכיל את המסע על כל המשתמע מכך. כבר במפגשי ההכנה היו כמה מהם שהרגישו שזה יותר מדי בשבילם ופרשו", מספר עידו. "שלב ההיכרות וההכנה למסע בטרם הנסיעה נועד כדי להכין את היוצאים לחוויה הלא פשוטה הצפויה להם. ההכנה הרגשית הזו מכינה אותם להתמודדות עם החשיפה הרגשית שצפויה אחר כך במסע. בסופו של דבר זו החלטה פנימית של כל אחד, מי שהרגיש שהוא מסוגל הצטרף למסע".

כיצד סייעתם לחברים במהלך המסע לעבד רגשית את מה שחוו?

"כמעט כל ערב ישבנו יחד איתם ונתנו לכל אחד להתבטא, לחלוק רגשות ולחוות. גם במהלך היום עברנו ביניהם ודיברנו על מה שאנחנו רואים ומרגישים. במשלחת היו אנשי מקצוע שליוו את החברים וניהלו איתם דו שיח מתמיד. החבר'ה האלה מבטאים רגשות לפעמים יותר בקלות וטבעיות מהרבה אנשים אחרים".

עידו מתאר מפגשים בעלי עוצמה מיוחדת שהתרחשו לאורך המסע. "היו כמה וכמה רגעים מכוננים עבורי", הוא מציין בהתרגשות. כשאני מבקשת דוגמה לרגע אחד כזה, הוא מספר כיצד במהלך ביקור המשלחת בקברו של רבי אלימלך מליז'נסק, התכנסו כולם, בעלי המוגבלויות עם בנות האולפנה יחדיו סביב הקבר. "הבנות החלו לשיר את תפילתו: 'אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם'. המילים הדהדו באוויר. התפילה לקבל ולאהוב כל אדם באשר הוא אדם, והרצון למצוא את הטוב בכל אחד ולא רק את הפגמים והחסרונות, קיבלו באותם רגעים מיוחדים של אחדות שם על אדמת פולין משנה תוקף. כשהבטתי מסביבי לא יכולתי שלא להתרגש ולחוש גאווה".

חודשים לאחר שובכם מהמסע, מהי לדעתך רמת ההפנמה של חברי המשלחת?

"אין כאן תשובה ברורה. כל אחד ברמתו ובדרכו. אנחנו מאמינים שצריך לתת לכל אדם שיחפוץ בכך את האפשרות לחוות וללמוד על השואה בדיוק כמו כל אזרח אחר במדינת ישראל. האופן בו הוא יקבל ויפנים משתנה מאדם לאדם. ברור שמבחינה רגשית כל המשתתפים חשים את הצער והכאב, אבל רמת הקליטה ועוצמתה היא שונה בין החברים. אגב, זה ממש כמו במשלחות של בני נוער, שם כל משתתף מפנים את המסע בצורה אחרת".

חברי המשלחת אמנון ואלי תיעדו את המסע ללא הרף במצלמתם האישית במאות תמונות. עם שובם ארצה עמל אלי על מיון, סידור ועריכת אלבום למזכרת, ומאז הוא נושא עימו את האלבום בגאון לכל מקום.

לפני כחודש, באחת מנסיעותיו מהמעון, ישב אלי לבדו על ספסל בתחנה המרכזית בירושלים. הוא לבש את חולצת המשלחת והחזיק בידיו את האלבום. לפתע ניגשו אליו שני חיילים ושאלו אותו בפליאה: "אתה היית בפולין?" כשהנהן בראשו, החלו החיילים לשוחח עימו ולהתעניין בחוויותיו מהמסע. אלי הציג בפניהם את האלבום והסביר באריכות ובהתרגשות לחיילים הנדהמים על האתרים השונים. "את רואה איזה יופי", מסכם אלי מבלי משים את מהות המסע של בעלי מוגבלויות לפולין: "גם לבעלי צרכים מיוחדים מגיע לנסוע וללמוד. אנחנו רוצים שעוד אנשים יכירו וילמדו על השואה. לבוא לפולין במשלחת כמו שלנו זה מלמד את כולם שגם אוכלוסיות בעלי צרכים מיוחדים הם שווים. אנחנו לא שונים מאנשים אחרים בעם ישראל ויכולים להבין ולכאוב בדיוק כמו כולם".

rivki@besheva.co.il